אבן השתיה
אבן שתייה
אבן שתיה: אבן בקודש הקודשים שעליה היה מונח
הארון[1].
'אבן שתיה' היא אבן
בקודש הקדשים*, עליה עמד ארון הברית* ובו הלוחות שניתנו מסיני. לאבן זו יש משמעות
הלכתית, לקביעת המקום המדויק בו עמדו המקדש וקודש הקודשים, ולמקום עבודת כהן גדול
ביום הכיפורים. למיקום האבן יש השלכות מעשיות בנוגע לאיתור מקומו של המזבח בימינו,
ובנוגע לשאלת המקומות המותרים בכניסה להר הבית. לאבן השתיה גם משמעות רעיונית,
בהיותה מקום השראת השכינה, מאז בריאת העולם עד סוף כל הדורות.
אבן שתיה - כתשתית לארון: 'אבן שתיה' היא
האבן שהיתה בקודש הקודשים מימות הנביאים הראשונים, והיא גבוהה מן הארץ שלוש
אצבעות. בזמן בית ראשון*, כשהארון היה במקומו בקודש הקודשים, היה הארון נתון על
אבן זו[2]. אולם משניטל הארון ונגנז בסוף ימי בית ראשון, נותרה האבן
במקומה. על אבן זו היה כהן גדול מקטיר את הקטורת ביום הכיפורים[3].
'הנביאים הראשונים' שמימיהם האבן היתה בקודש
הקודשים - הם שמואל*, דוד* ושלמה*[4]. מן המקורות עולה, שכבר בימי משה* הונח הארון במשכן על אבן שנקראה
'אבן שתיה', שכן היא היתה יסוד ותשתית לארון[5].
אבן היסוד לבריאת
העולם ולחיזוק עמידתו: חז"ל מפרשים שהשם 'אבן השתיה' נובע מכך
שמאבן זו הושתת העולם[6], כלומר, האבן היא יסוד בניין העולם[7], וממנה נוצר העולם[8]. שם זה ניתן למרצפת שעליה עמד הארון[9], אולם פעמים שהשם 'אבן השתיה' מתייחס
לסלע התשתית הנמצא באדמה מתחת לקודש הקודשים[10],
או לאבן הנמצאת בתהום הארץ, לחיזוק עמידת הארץ מתחת למקדש[11].
לדעת הרמב"ם, אין כוונת חז"ל לומר
שמאבן זו גופה נברא העולם, אלא כוונתם לומר שמבחינה רעיונית רוחנית, מקום המקדש
הוא יסוד העולם וקיומו, שכן העולם עומד על העבודה והקרבנות[12].
מיקומה: אבן השתייה
היתה במערבו של קודש הקודשים*[13],
ובמדרש נאמר שנמשכה גם לפני הארון, במזרח קודש הקודשים[14].
זיהוי אבן השתיה: במהלך
הדורות נהגו לזהות את המקום בו עמדה אבן השתיה בקודש הקדשים, בסלע שמתחת לכיפת
הסלע שבהר הבית[15], וזהו גם
הזיהוי המקובל בימינו.
מן המדרש
אבן השתיה בירושלים
מקור הברכה לעולם: 'שלמה שהיה חכם נטע כל מיני אילנות... אמר ר' ינאי: אפילו
פלפלין נטע שלמה. וכיצד היה נוטען? אלא שלמה היה חכם, והיה יודע עיקר משתיתו של
עולם, מנין? - 'מציון מכלל יופי אלהים הופיע' (תהלים נ, ב): מציון נשתכלל כל העולם
כולו. למה נקראת אבן שתיה - שממנה הושתת העולם, והיה שלמה יודע איזה גיד
הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין, ומיד היו עושין'[16].
מן המחקר
דעות החוקרים בעניין סלע אבן השתיה: גודל הסלע כיום חמישה עשר מטר על שנים עשר מטר, והוא מגודר במחיצה סביבו.
מתחת לסלע נחצבה מערה בגודל שבעה מטרים
על שבעה מטרים, ומדרגות יורדות מפני הסלע אל המערה. בתקרת המערה קיים נקב בקוטר של
כחצי מטר, כמין ארובה כלפי מעלה.
מקום קודש הקודשים ואבן השתיה, הוא מן
הנושאים הנחקרים ביותר בהר הבית כיום.
בין החוקרים שעסקו בשאלה זו:
הרב זלמן קורן בספרו 'חצרות בית ה'' -
מחזק את המסורת הקובעת את מקום אבן השתיה מתחת לכיפת הסלע.
הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, בספרו 'הר
הבית' - מעלה אפשרות שמקום אבן השתיה נמצא כחמישים מטר מערבה לכיפת הסלע.
פרופ' אשר קאופמן שיער, שמקום אבן השתיה הוא כחמישים
מטר צפונה לכיפת הסלע.
ואילו לדעת החוקר טוביה שגיב, אבן השתיה מצויה
כחמישים מטר דרומה לכיפת הסלע.
המחקרים נעשו לצרכי בניין הבית, וכן לשם פתרון
שאלת הכניסה להר הבית כיום, ללא חשש כניסה לתחום העזרה.
להלכה, חוששים לכל הדעות הנ"ל, והנכנסים
להר בטהרה, שומרים בהליכתם על מרחק מתאים ממקום אבן השתיה, בהתאם לכל השיטות
הנ"ל.
|
סלע אבן השתיה כיום
במרכז
רצפת קודש הקדשים קיים סלע ההר, אשר שרד במהלך הדורות והוקף על ידי כובשי
האיסלאם בבניין כיפת הסלע. סלע זה הוא המקום הגבוה ביותר בהר הבית כיום, וזה
מתאים למתואר במסכת מידות, שהיו עולים להיכל במדרגות רבות, כך שמקום אבן
השתייה היה המקום הגבוה ביותר בהר המוריה. הסלע נראה במבט מלמעלה, כשהוא מוקף
חריץ (בתמונה - צמוד לגדר) שרוחבו כשני מטרים. אורך החריץ כעשרה מטרים, הן
מצפון לדרום והן ממזרח למערב. עשרה מטרים הם כעשרים אמה - כמידת קדש הקדשים, ולדעת
מומחים, הדבר מלמד כי בחריץ זה הניחו את אבני הענק של כותלי קודש הקודשים.
|
|
[1] משנה ביומא נג,ב.
[2]
תוספתא יומא ב,יד.
[3]
רמב"ם בית הבחירה ד,א; עבודת יום הכיפורים ד,א.
[4]
סוטה מח,ב, אמנם שם הדברים נאמרו בקשר לעניין אחר, אך מסתבר שאף כאן הכוונה היא
לנביאים אלה, שכן נביאים אלה הם מקימי הבית הראשון. עם זאת, מאחר שלא נאמר במסכת יומא
מי הם אותם נביאים ראשונים, ייתכן לומר שאבן זו היא גם האבן שהיתה בנדודי המשכן
במדבר, בימי משה אבי הנביאים.
[5] כך נראה מדברי רש"י באיוב
(לט,כח): 'סלע ישכון ויתלונן - בטוח היה אהרן במחתת הקטורת כשנתנה על אבן שתיה'. ומקור
פירושו ב'פסיקתא רבתי' (פרשה מז): 'שהיה [אהרן] לבוש שמונה לבושי קודש ונכנס לבית
קודשי הקודשים... וכבודי היה מלא הבית... ובזמן שהוא נכנס הייתי חולק לו כבוד ומסלק את
כבודי מבין שני הכרובים... וכי ירים קינו - סלע ישכון ויתלונן... משהיה יוצא היה חוזר
[כבודי] וממלא את הבית [ושוכן על הסלע]'.
[6]
ברייתא ביומא נד,א; תוספתא שם.
[7]
ערוך ערך 'שית'.
[8]
יומא נד,ב.
[9]ראה משנה ביומא נג,ב: 'אבן היתה שם מימות
נביאים ראשונים ו"שתיה" היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלוש אצבעות', ושם
נד,ב: 'תנא: שממנה הושתת העולם'.
[10] כך במסכת שמחות (א,א):
'כשברא הקב"ה את עולמו, כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן
ולכאן לארבעת צדדיו, כך התחיל הקב"ה לברוא את העולם מאבן שתיה ומקודש הקודשים,
וממנה הושתת העולם, ולכך נקראת 'אבן שתיה' - שממנה התחיל הקב"ה לברוא את
עולמו'.
תיאור
אחר (אוצר המדרשים עמ' רנג): 'ולקח אבן שתיה וירה אותה במקום בית המקדש ונתייסד
עליה העולם, שנאמר: "או מי ירה אבן פינתה"'.
[11]מדרש תהלים (צא,ז):
'השכים יעקב ומצאן אחת... ואמר ביתו של הקב"ה במקום הזה... מכאן אמרו: כל מי שהוא
מתפלל בירושלים, כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא שם, ופתח פתוח לשמוע
תפלה... חזר יעקב ללקוט את האבנים ומצאן אבן אחת, לקח יעקב את האבן ושם אותה מצבה
בתוך המקום... מה עשה הקב"ה? - נטל רגל ימינו, וטבע אותה עד עומק תהומות, ועשה
אותה סניף [תוספת וחיזוק] לארץ, כאדם שהוא נותן סניף [עמוד] לכיפה. לפיכך נקראת
אבן שתיה, ששם טבור הארץ... ועליה היכל ה', שנאמר: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה
יהיה בית אלהים"'.
ובפרקי
דרבי אליעזר (ט) מובא, שיונה הנביא ראה אבן זו בהיותו בתוך הדג: 'והראהו תחת היכל
ה'... מכאן אנו למדים שירושלם על שבעה הרים היא עומדת, וראה שם אבן שתיה קבועה
בתהומות'.
[12] רמב"ם פירוש המשנה ליומא (ה,א) ופירוש המשנה לאבות (ה,ב).
מקור לשיטתו ניתן להביא מסנהדרין (כו,ב): 'ולמאן דאמר בית המקדש [נקרא: שתות, יסוד
העולם וקיומו] - דתנן: אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת'.
[13]
רמב"ם בית הבחירה ד,א.
[14]
תנחומא קדושים י.
[15]
ראה בתשובת הרדב"ז (חלק ב סימן תרצ"א), שכתב: 'אין ספק,
כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה, היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קודש הקודשים
לצד מערב', וכן כתבו הב"ח ו'פאת השולחן' (ג,ב) שכשאדם רואה את מקום קודש הקודשים
ב'קובה שעל מקום המקדש. אומר: בית קודשנו... וישתחווה כנגדו ויקרע את בגדיו'.
[16] תנחומא בובר, קדושים
י.
לגירסת הדפסה
