תרומה גדולה


תרומה גדולה: מתנה הניתנת לכהן מגידולי הקרקע והיא מעשרים וארבע מתנות כהונה.

מצוות עשה להפריש תרומה גדולה לכהן, שנאמר: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו"[1]. מפסוק זה למדים חז"ל, שכל אוכל שנשמר על ידי בעליו, וגידולו מן הארץ - חייב בעל השדה להפריש ממנו ראשית לכהן. מצוה זו היא מהמצוות התלויות בארץ, ואינה מתקיימת אלא בגבולות הארץ שנשבע ה' לאברהם אבינו. מתנות הכהונה* ניתנות לכהנים לכתחילה בלשכות מיוחדות שנתקנו בהר הבית, זאת "חלף עבודתם" בבית המקדש[2].

גידולי השדה החייבים בתרומה: מצינו מקורות בדברי חז"ל שנראה מהם, שכל צמח מגידולי השדה, שהוא אוכל הנשמר על ידי בעליו, כלומר, בעל השדה אינו מפקיר אותו, ו'גידולו מן הארץ' – חובה מן התורה להפריש ממנו תרומה. כשיטה זו פסקו להלכה כמה מן הראשונים[3]. לעומת מקורות אלה מצינו מקורות אחרים, שנראה מהם, שמן התורה אין חייבים בתרומה אלא דגן, תירוש ויצהר, כלומר: ענבים, תבואה וזיתים. אכן, כדעה זו פסקו רבים מן הראשונים להלכה[4]. באשר להפקר לדעת הכל - פטור מן התרומה.

שיעור התרומה: מן התורה אין לתרומה שיעור, ואפילו חיטה אחת 'פוטרת את הכרי', כלומר את כל ערימת התבואה[5]. אבל חכמים קבעו שיעור לתרומה, ואמרו: "עין יפה אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים, עין רעה - אחד מששים"[6]. עוד אמרו, שאין תורמים תרומה זו - לא במידה ולא במשקל ולא במניין, אלא בעל השדה אומד את השיעור מדעתו, ומפריש בשיעור מקורב של אחד מחמישים[7].


הבאת תרומות ומעשרות לבית הכהנים

בציור נראה אדם מישראל המביא תרומה לבית שכנו הכהן. מביא התרומה נושא אותה אל הבית לאחר שנטהר מכל טומאה. הכהן נוטל את התרומה כדי למסור אותה לאנשי ביתו, להכנת מאכלים ומשקים על פי ההלכה, ובהתאם לצורכי המשפחה.

החיוב בזמן הזה: התרומה בזמן הזה, בכל מקום בארץ ישראל, אינה מן התורה אלא מצוה מדברי חכמים, מפני שאין התרומה נוהגת אלא בארץ ישראל, ובזמן ש'רוב ישראל בארץ ישראל', שנאמר: "'כי תבואו' - ביאת כולכם"[8]. לעומת דעה זו יש סוברים, שהתרומה בזמן הזה מן התורה, שהתרומה אינה תלויה בתנאי של 'רוב ישראל בארץ ישראל', זאת, מפני ש'קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא', והחיוב הוא מן התורה[9]. להלכה נפסק כדעה הראשונה, שתרומה בזמן הזה נוהגת מדרבנן[10].

הפרשת תרומה להלכותיה: יכול אדם למנות שליח להפריש תרומה עבורו[11], ואף על פי כן - כמו בכל מצוה אחרת – 'מצוה בו יותר מבשלוחו'[12]. הלכה היא, שאין תורמים אלא מן היפה, שנאמר: "בהרימכם את חלבו ממנו"[13]. כמו כן, אין תורמים ממין על שאינו מינו[14], ואין תורמים מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה או להיפך, ואם תרם - אין תרומתו תרומה[15]. אין תורמים שלא מן המוקף, כלומר, יש להפריש תרומה על היבול הנמצא בקירוב מקום, מאידך אם היתה לו תבואה במקום אחד - לא יפריש עליה תרומה כשהוא במקום אחר. בדיעבד אם הפריש - תרומתו תרומה[16]. הלכה היא, שאין תורמים מתבואה טהורה על תבואה טמאה[17].


הבאת מעשרות למקדש – מפרי הארץ ומעשר בהמה

בציור נראים חקלאים העולים לירושלים מן הכפרים בסביבותיה. מטרת עלייתם - להביא עמם תרומה לכהנים ומעשר ללויים העובדים במקדש. כן הם מביאים עמם מעשר מן הצאן והבקר.

מדיני התרומה: תרומה גדולה נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים. כן היא נאכלת על ידי זכרים ונקבות, וכן על ידי נשות הכהנים, ואף על ידי עבדים כנענים של הכהנים ובהמתם[18]. התרומה ניתנה לכהן ובני ביתו, לאכילה, לשתייה ולסיכה. עם זאת, יש לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, וכן לסוך דבר שדרכו לסוך[19]. כהן טמא או ערל - אסור לאכול תרומה, וטמא שאכל תרומה חייב מיתה בידי שמים[20]. הלכה היא, שאסור לטמא תרומה טהורה בארץ ישראל, כשם שאסור לטמא את הקדשים[21]. זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש, ואם אכל במזיד לוקה ואינו משלם[22].

תרומת ארץ ישראל ותרומת חוץ לארץ: מצינו במשנה[23] מושג שנקרא 'תרומת חוץ לארץ', למרות שאין מביאים תרומה אלא מארץ ישראל[24]. כוונת המשנה לומר, שיש סוג תרומה, שגדלה ב'ארץ העמים', כלומר, בתחום שמתגוררים בו גויים, ולמעשה הוא חלק מארץ ישראל. עם זאת, חכמים גזרו עליו טומאה, בגלל גויים הקוברים את מתיהם באופן חופשי בכל מקום, ומטמאים את הארץ. טומאה זו נקראת 'טומאת ארץ העמים', אך פעמים מצינו בהלכה, שקוראים לתחום זה 'חוץ לארץ'[25]. בעניין זה כתבו הראשונים, שתרומה שנטמאה בטומאה מדרבנן ב'ארץ העמים', יש להזהר בה בכמה הלכות; כגון, שלא להוציאה מארץ ישראל הטהורה – ל'חוץ לארץ'. כך גם אין להביאה מ'חוץ לארץ', היינו, ארץ ישראל הטמאה ב'טומאת ארץ העמים', ולהכניסה לארץ ישראל הטהורה מ'טומאת ארץ העמים'. כן יש להזהר מלאכול תרומה זו, ומאידך יש להזהר מלשרוף אותה - ככל תרומה טמאה מן התורה – כי טומאה זו אינה אלא מדברי חכמים. כך היא לשון הרמב"ם: "אין מוציאין תרומה מהארץ [שבין עכו ואשקלון שהיא ארץ ישראל הטהורה] לחוצה לארץ [כגון לצור וצידון מצפון לעכו, שהן בגדר ארץ ישראל אלא שגזרו עליה טומאה]. אפילו [אם התרומה עצמה] טמאה. ואין מביאין תרומה מחוצה לארץ [מתחום 'ארץ העמים' שבארץ ישראל, זו שמצפון לעכו וזו שמדרום לאשקלון] לארץ [הטהורה שבין עכו ואשקלון]. ואם הביא [מן הארץ שמעכו וצפונה - דינה כדלהלן]: לא תיאכל - מפני שהיא טמאה ב'ארץ העמים'[26]. ולא תשרף - שלא יאמרו: ראינו תרומה שלא נטמאת [מן התורה אלא בגזירת חכמים, והנה] נשרפת. ולא תחזור [התרומה] לחוצה לארץ [זו שמעכו וצפונה] שמא יאמרו: מוציאין תרומה לחוצה לארץ. אלא מניחין אותה עד שתיטמא טומאה ידועה לכל, או עד שיבוא ערב הפסח - אם היתה חמץ - ותישרף"[27].

התרומות והמעשרות לכהנים – חיזוק למעמד הכהנים בעקבות מחלוקת קורח

התרומות והמעשרות לכהנים ניתנו לאהרן ובניו בעקבות מחלוקת קורח ועדתו. ומבואר בספרי (פרשת קרח פיסקא קיט): "שמחה גדולה היתה לו לאהרן ביום שנכרתה לו ברית במתנות... משל הדיוט אומר: 'לטובתי נשברה רגל פרתי' - לטובתו של אהרן בא קורח וערער על הכהונה כנגדו. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו בן בית, ונתן לו שדה אחת במתנה - ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכים [בערכאות]. אמר לו המלך: כל מי שירצה יבוא ויערער לנגדך?! - הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין!" ומפרש רש"י (במדבר יח, ח): "לפי שבא קורח ועירער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב - ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהונה ב'ברית מלח עולם'".

מעולם ההלכה

תרומות ומעשרות לכהנים וללויים – בעת בניין הבית השלישי

שאלה: כשייבנה הבית השלישי בעז"ה במהרה, תעמוד בוודאי שאלת מתן התרומות והמעשרות לכהנים וללויים; שכן, לאור שיטות החקלאות הנהוגות כיום, כיצד, יקבל כל כהן ולוי את המעשרות לביתו? קשה להעלות על הדעת, שהכהנים והלויים יסעו מדי יום ביומו להביא לביתם מעשרות מפירות העונה – בקיבוצים ובמושבים, בנגב, בגליל בגולן ומשאר מרחבי הארץ?

תשובה: כתב הרמב"ן שדין תורה הוא, להביא את התרומות והמעשרות ללשכות מיוחדות המוכנות לכך במקדש. כך נאמר בדברים (יב, ה) "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'... לשכנו תדרשו ובאת שמה. והבאתם שמה עולותיכם... ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם": "על דרך הפשט... הזכיר [הכתוב] שיביא שם [למקדש את] המעשר והתרומה. שיתן אותם [בעל הפירות] לכהנים וללויים משרתי המקדש, וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם. כעניין שנאמר (מלאכי ג י): 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי... והריקותי לכם ברכה עד בלי די'. וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר, שיביאום למקדש, שנאמר (נחמיה י לח): 'ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו, ופרי כל עץ תירוש ויצהר, נביא לכהנים אל לשכות בית אלוהינו". ומרחיב את הדברים בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן י פרק א) ומסביר, שאכן, זה הפתרון שנקבע להבאת המעשרות אל הכהנים במקדש: "בראשית ימי הבית השני עמדה לפניהם שאלה: איך ובמה יוכלו לחזק את הכהנים והלויים העומדים לשרת בבית ה', ושיהיה להם המזון מצוי תמיד, שלא יצטרכו לעזוב את חצרות המקדש לחפש את מזונם. כי אם היו כהנים רודפים לשוטט אחר התרומה, היה אם כן הבית נעזב מהם. ולכן תיקנו להביא אליהם למקדש את התרומות והמעשרות, כדי שיהיו מזונותיהם מצויים תמיד (מצודות דוד). לפיכך, ייחדו למטרה זו לשכות ו'בית האוצר' לאגירה... למען יהיה המזון מצוי... לעובדים בבית ה', שהם כבני ביתו של ה' ומזונותם עליו (מלבי"ם)". נמצא, שהפתרון לעניין הבאת התרומות והמעשרות יסודו בתורה, בנביאים ובכתובים, כלומר, לרכז את הפירות במקדש עבור הכהנים והלויים. לאור האמור יש לומר, שהמעשרות למקדש הובאו על ידי החקלאים היושבים בערים וכפרים הסמוכים לירושלים. לעומת זאת, באשר לכהנים והלויים היושבים בארבעים ושמונה ערי הלויים הפזורות ברחבי הארץ, אף שם פועלת אותה השיטה, והחקלאים מביאים לכל עיר כזו את מעשרות היבולים, מן הקציר והקטיף של הכפרים הסובבים את עיר הלויים הסמוכה אליהם.


'בית האוצר' למעשרות - בכניסה להר הבית

בימי בית שני התקינו לשכות מיוחדות בכניסה להר הבית, לשם הביאו בעלי שדות ומטעים את פירות התרומה והמעשר כמצות התורה. פירות אלו נמסרו לידי הממונים במקדש על 'בית האוצר', ואלה חילקו את הפירות לנציגי משפחות הכהנים והלויים.

[1] דברים יח, ד.

[2] ראה במדבר יח, כא; וראה להלן 'מעולם ההלכה'.

[3] רמב"ם תרומות ב, א; ספר החינוך שצה ועוד.

[4] רש"י ברכות לו, א ועוד; ראב"ד מעשר א, ט; תוספות שבת סח, א ועוד; הר"ש פאה א, ד; רמב"ן בבא מציעא פח ועוד ראשונים רבים.

[5] חולין קלז, ב; רמב"ם שם ג, א.

[6] משנה תרומות ד, ג; רמב"ם שם ג, ב.

[7] משנה תרומות א, ז; רמב"ם שם ג, ד.

[8] רמב"ם שם א, כו.

[9] ראב"ד השגות הלכות תרומות א, כו.

[10] כך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך יורה דעה של"א ב.

[11] קידושין מא, ב; רמב"ם תרומות ד, א.

[12] קידושין שם.

[13] במדבר יח, ל; משנה תרומות ב, ד; רמב"ם תרומות ה, א.

[14] משנה תרומות שם; רמב"ם שם ה, ב.

[15] משנה תרומות א, ה; ראש השנה יב, ב; רמב"ם שם ה, יא.

[16] חלה ד, ט; רמב"ם שם ג, יז.

[17] משנה תרומות ב, א; רמב"ם שם ה, ז.

[18] יבמות ע, א; רמב"ם שם ו, א.

[19] שביעית ח, ב; רמב"ם שם יא, א.

[20] יבמות שם; רמב"ם שם ז, א; ז, י.

[21] רמב"ם שם יב, א.

[22] ויקרא כב, יד; רמב"ם שם י, א; י, ה.

[23] שביעית ו, ו; תוספתא שביעית ה, ב.

[24] עיין רמב"ם תרומות א, א: "התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל".

[25] עיין 'אוצר ארץ ישראל' פרק יד; שם נתבאר בהרחבה המושג 'טומאת ארץ העמים', שעניינו גזירת טומאה שנגזרה על תחומים בארץ ישראל.

[26] בכתב היד - 'ארץ העמים', עיין רמב"ם 'אור וישועה', ובדפוסים - 'ארץ הכותים'.

[27] רמב"ם תרומות ב, יז.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il