תכף לסמיכה שחיטה


תכף לסמיכה שחיטה: מצוה לשחוט את הקרבן מיד לאחר סמיכת הידיים על ראשו.

חובה לשחוט את הקרבן מיד לאחר סמיכת הידיים על ראשו, ואין להשתהות בין הסמיכה* לשחיטה*[1]. דין זה הוא מן התורה[2], משום שסמך הכתוב סמיכה לשחיטה, שנאמר: "וסמך ידו על ראש העולה... ושחט את בן הבקר"[3].

מדיני הכלל: לאור ההלכה ש'תכף לסמיכה שחיטה' - אין שוחטים את הבהמה אלא במקום שסומכים עליה בעזרה, ואין מעבירים את הבהמה ממקום למקום בין הסמיכה לשחיטה[4]. יש שכתבו, שאם שהה כדי הילוך עשרים ושתים אמה – כבר אין זה 'תכף'[5]. וכתבו הראשונים, שעניין סמיכות השחיטה לסמיכה, בא לידי ביטוי בשלשה דברים: א. "שתהא [השחיטה] סמוכה לה [לסמיכה] - שלא יהא ביניהם איחור [ומשך זמן] והוא טעם לאומרו: 'ובמקום שסומכין - שוחטין'. ב. "כל זמן שסמך חוץ לעזרה - חוזר וסומך במקום שחיטה [שכן הסמיכה היתה במקום אחד - בחוץ, ואילו השחיטה במקום אחר – בפנים] כדי שיסמוך שחיטה לסמיכה. ג. לא תהא ביניהם פעולה אחרת [כגון שהשחיז את סכין השחיטה בין הסמיכה לשחיטה] - לפי שנאמר: 'וסמך - ושחט'"[6]. עם זאת כתבו, שאם סמך על הקרבן במקום אחד בעזרה, ושחט אותו במקום אחר, או ששהה בין הסמיכה לשחיטה, בדיעבד שחיטתו כשרה[7].

מעולם המחשבה

תכף לסמיכה שחיטה – טעם המצוה

אמרו חז"ל: "אדם מישראל שהיה קורא את שמע - מהו שיהא לו מותר להמתין אחר קריאת שמע ואחר כך יתפלל? - כך שנו חכמים: שלש 'תכיפות' הן: תכף לסמיכה - שחיטה, תכף לנטילת ידים – ברכה, תכף לגאולה – תפילה. ומי שהוא עושה כן - מהו מתן שכרו? - אם סמך ושחט - יהא מובטח שקרבנו נתקבל. ואם נטל ידיו ובירך מיד - יהא מובטח שלא יהא שטן מקטרג בסעודתו. ואם קרא קריאת שמע ונתפלל מיד - יהא מובטח שתפילתו נשמעת"[8]. ודרשו חכמים (מדרש תהלים קלד): "כל מי שתוכף לסמיכה שחיטה - אין הפיגול נוגע באותו קרבן, וכל מי שתוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה, וכל מי שתוכף לגאולה תפלה, אין השטן מקטרגו באותו היום". ובאו חכמים ללמד, כי אדם המביא קרבן לפני ה', וכגון שנדר להביא קרבן תודה, ועלה לירושלים ונטהר מכל טומאה, ובא בגיל וברעדה לעזרה, וסמך ידו על ראש הקרבן בהודאה לה' על כל אשר גמל עמו, מעתה - מי כמוהו קרוב לשכינה; מצוה עליו לשחוט מיד את קרבנו וכך יעלה קרבנו בקדושה על המזבח. כי כך דרכו של שטן, כשהוא רואה אדם המתקרב לבוראו, הרי הוא מנסה לשבש את קרבתו לאלהים, וכעין זה נאמר אצל אברהם בדרכו לעקידה (סנהדרין פט, ב: "קדמו שטן לדרך", לקלקל את דבקות אברהם בבוראו, עיין שם). כך לעניין הקרבן, יכול השטן לקלקל, כגון, במחשבת פיגול, ובמחשבת פסול הפוגמת את הקרבן. הווה אומר, בשהיית האדם הרי הוא גורם לכניסת מחשבת פסול בדעתו, ובמקום להתקרב לבוראו – נמצא מתרחק. לפיכך אמרה תורה, להזדרז במצוה – כי הזריז נשכר, והוא הזוכה לקרבת אלהים.


תכף לסמיכה - שחיטה

בציור נראה אדם מישראל הסומך את ידיו על קרבנו בעזרה. בסמוך לו נראה השוחט כשהוא מתכונן לשחוט את הקרבן מיד עם סיום הסמיכה.

[1] משנה במנחות צג, א. תוספתא מנחות י, ד. רמב"ם מעשה הקרבנות ג, יב.

[2] מסקנת הגמרא בזבחים לג, א.

[3] ויקרא א, ד - ה. תורת כוהנים פרשת נדבה פרשה ד, א. ירושלמי ברכות א, א.

[4] מנחות צג, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ג, יב.

[5] תוס' סוטה לט, א ד"ה כל כהן.

[6] פירוש המשנה לרמב"ם מנחות ט, ח; והעתיקו הרע"ב שם. מדברי הרמב"ם עולה שלא כדברי האחרונים, מנחת חינוך מצווה קטו וערוך השולחן העתיד קדשים סח, יט, שכתבו, שאם שחט במקום אחר או ששהה בין סמיכה לשחיטה אין מחייבים אותו לחזור ולסמוך. וראה ליקוטי הלכות זבחים לב,א; זבח תודה ד"ה ובדיעבד.

[7] רמב"ם שם, וטעמו שגם הסמיכה עצמה אינה מעכבת, כמו שכתב בהמשך ההלכה שם (כסף משנה שם).

[8] דברים רבה ואתחנן פרשה ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il