תמורה


תמורה: החלפת בהמת קדשים בבהמת חולין.

אדם שהקדיש בהמה לקרבן, הלכה היא, שאסור לו להמיר אותה באחרת, כלומר, להחליף את הבהמה שהקדיש בבהמת חולין. גם אם בהמת החולין משובחת ממנה הדבר אסור, ככתוב בתורה: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'... לא יחליפנו ולא ימיר אותו - טוב ברע או רע בטוב"[1]. עבר, והמיר בהמת קדשים בבהמת חולין, הרי זו עבירה על לאו מן התורה - ולוקה. למרות שעבר על האיסור ולקה, בהמת החולין האחרונה שהחיל עליה קדושה – מתקדשת, ונקראת - 'תמורה'. ובאשר לבהמה שהקדיש תחילה, אין הקדושה פוקעת ממנה, ושתי הבהמות קדושות.

הממיר עובר על איסור לאו - ולוקה: כל הממיר, כלומר, שרוצה על ידי דיבורו להחליף בהמת קדשים בבהמת חולין שיש לו, כגון שאמר: 'בהמת חולין זו תהיה הקדש במקום בהמת קדשים זו', עובר בלאו, שנאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו, טוב ברע או רע בטוב"[2]. כאמור, העובר על איסור זה לוקה ארבעים, אף על פי שלא עשה מעשה בידיים. זאת, שלא כמו בשאר לאוים שבתורה, שהכלל הוא: 'לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו'[3], שונה הלאו האמור בתמורה, שעליו אמרו חכמים, שאיסור 'תמורה' הוא אחד משלושה לאוים שבתורה, שלוקים עליהם - אף על פי שאין בדיבורו מעשה[4]. ויש אומרים שלוקה שמונים מפני ששני לאוים נאמרו בפסוק[5]. הדברים אמורים בין אם המיר בזדון, ובין אם המיר בשגגה – בשני המקרים לוקה. כאמור, אף שהממיר עובר על איסור לאו - התמורה חלה[6], ושתי הבהמות קדושות, כמו שנאמר: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש"[7].

לשון התמורה: התמורה היא, שימיר בהמת הקדש מסוימת, כגון, שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו: 'הרי זו תחת זו', או 'הרי זו חליפת זו'. וכל שכן אם אמר: 'הרי זו תחת חטאת זו', וכן אם אמר: 'הרי זו תחת חטאת שיש לי בבית', אם יש לו בבית - הרי זו תמורה[8]. אבל אם אמר על בהמת חולין: 'הרי זו תחת חטאת', או 'הרי זו תחת עולה' - לא אמר כלום[9], מפני שנאמר: 'לא ימיר אותו', מכאן שצריך שיהיה ההקדש ידוע ומיוחד[10]. וכן אם אמר: 'הרי זו מחוללת על זו' - אינה תמורה[11].

מי עושה תמורה: אין אדם ממיר אלא כאשר בהמת ההקדש ובהמת החולין שלו, אבל אינו יכול להמיר בהמתו בקרבן שאינו שלו, וכמו כן אינו יכול להמיר קרבנו בבהמה שאינה שלו, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו[12]. המושג 'בעלים' האמור בתמורה, אינו בעל הקרבן מבחינה כספית, אלא האדם העתיד להתכפר בקרבן. כגון, שהקדיש אדם את בהמתו כקרבן לשם חברו, אזי אין המקדיש נקרא 'בעלים', למרות שמדובר בממונו, ורק האדם העתיד להתכפר בקרבן שנקרא על שמו - הוא שיכול להמיר, כי הוא ה'בעלים' לעניין זה[13]. כתבו הראשונים: "אחד אנשים ואחד נשים אם המירו עושין תמורה"[14], אבל ציבור ושותפים אינם עושים תמורה[15].


הממיר בהמה בבהמה - לוקה

בציור נראה אדם שהביא למקדש פר לקרבן שלמים, ובדרכו לירושלים, המיר את העדר כולו, ובו כבשים ואילים שהם חולין - בפר ההקדש ההולך בראש. כולם נעשו תמורה, והרי הם קרבים כקרבן שלמים. זאת, למרות שהמיר כבשים שהם בגדר 'צאן' - בפר המוגדר כ'בקר'. כמו כן, למרות שהמיר כמה בהמות בבהמה אחת - כולן נתקדשו, וכל העדר יעלה לקרבן. וכיון שעבר על לאו "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ילקה ל"ט מלקות על כל בהמה ובהמה בנפרד.

מהלכות עשיית התמורה: הלכה היא, שאדם שהמיר בהמה מן הבקר בבהמה מן הצאן ההמרה תופסת, וכן צאן בבקר, וכך כבשים בעיזים או עיזים בכבשים. לא כן הכהנים שאינם ממירים את בהמתם בחטאת ובאשם, ואם המירו לא התקדשה בהמת החולין שלהם, מפני שהכהנים אינם זוכים בבהמה בחייה, ואינם בגדר 'בעלים' עליה, שכן אינם אוכלים מבשרה אלא לאחר מיתה[16]. הבכור, כל זמן שהוא בבית ישראל יכול ישראל להמיר בו, אבל לאחר שניתן לכהן, אין ממיר בו לא ישראל ואף לא הכהן, מפני שהתמורה נעשית במקום שבו התקדש הקרבן[17]. העופות והמנחות אינם עושים תמורה שלא נאמר בתורה אלא 'בהמה'[18]. אין עושים תמורה אלא בהמות, שהם 'קדשי מזבח' ועומדים להקרבה על המזבח, אבל 'קדשי בדק הבית' אינם עושים תמורה[19].

תמורה בבהמה בעלת מום: בדין תמורה נאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו, טוב ברע או רע בטוב"[20]. המושג 'רע' מבואר על ידי חכמים, שעניינו - בהמה שנפל בה מום לאחר שהקדיש אותה הבעלים, ואמרה תורה, שאף בהמה בעלת מום זו - אסור לו להמיר, ואם המיר - חלה התמורה. אבל בהמה שהקדיש אותה הבעלים כאשר כבר נפל מום, נחשבת 'רע מעיקרו' ואינה עושה תמורה אחרת[21]. יש אומרים, שאם המיר 'רע' ב'רע', כלומר, בהמת הקדש שנפל בה מום, וממיר אותה הבעלים בבהמת חולין שיש בה מום - אין התמורה חלה[22], ויש חולקים[23]. בהמת הקדש שקדם הקדשה את מומה ונפדתה, למרות שהיא בגדר חולין שהרי נפדתה, עם זאת, אם המיר אדם בהמת חולין בבהמה זו - עושה תמורה אף לאחר פדיונה. שכן, בהמה זו יש בה עדיין קדושה, שהרי היא אסורה בגיזה ובעבודה. אלא שבמצבה זה אין לה תקנה - שאינה קרבה ואינה נפדית אלא מניחה עד שתמות[24].

תמורה בבהמה פסולה לקרבן: הממיר בהמת הקדש בבהמת כלאיים האסורה למזבח, או בבהמה טרפה, או בהמה יוצאת דופן, או בטומטום או באנדרוגינוס - אין הקדושה חלה עליהם, "והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קרבן ולפיכך אינו לוקה"[25]. כל החטאות שדינן שימותו - אינן עושים תמורה[26].

דין הקרבת התמורה: דין בהמת התמורה משתנה על פי הקרבן שעליו הומרה.

תמורת עולה - אם זו בהמת זכר - קרבה כעולה לכל דבריה, ומביא את הנסכים הראויים לה. ואם זו נקבה שאינה קרבה לעולה, תרעה עד שיפול בה מום ותימכר ויביא בדמיה עולה[27].

תמורת חטאת - תמות, שהיא מחטאות המתות[28].

תמורת אשם - תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה[29].

תמורת שלמים - קרבה כשלמים לכל דבר, וטעונה סמיכה ונסכים ותנופה[30].

תמורת תודה - קרבה כתודה אלא שאינה טעונה לחם[31].

תמורת פסח - יש מקורות שנראה מהם שתמורת הפסח קרבה כשלמים[32], ובמקורות אחרים נראה שאינה קרבה, אלא תרעה עד שתסתאב ויביאו בדמיה שלמים[33]. להלכה כתבו ראשונים, שאם המיר קודם זמן הקרבתו, כלומר בארבעה עשר בניסן קודם חצות היום - אינה קרבה, אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים. ואם המיר בזמן ההקרבה – לאחר חצות - התמורה עצמה תקרב כשלמים[34].

תמורת בכור - אינו קרב, אלא ירעה עד שיפול בו מום וייאכל במומו לכהנים[35].

תמורת מעשר - דינו כתמורת הבכור, אלא שנאכל לבעלים[36].

מדיני התמורה: אין התמורה עושה תמורה, וכן ולד בהמת קדשים אינו עושה תמורה[37], שנאמר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"[38], ודרשו חכמים: "'הוא' - ולא ולדו, 'ותמורתו' - ולא תמורת תמורתו"[39]. אבל הממיר בהמת קדשים, וחזר והמיר בה אפילו אלף פעמים - כולן תמורה ולוקה על כל אחד ואחד מהם[40]. ואפילו אם המיר מאה בהמות חולין בבהמת קדשים אחת באמירה אחת, כגון שאמר: 'הרי כל הבהמות הללו - תמורת בהמה זו', הרי כולם בגדר 'תמורה', ולוקה על כל אחת ואחת שהמיר[41].

מעולם המחשבה

טעם איסור המרת בהמה בבהמה

כתבו הראשונים בטעמו של דבר, מדוע אסרה תורה להמיר. זאת, מפני ש"ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ולמחשבת יצרו הרע, שטבע האדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש - אפשר שחזר בו וניחם. ואם הקדיש בהמה קדושת הגוף - שמא יחזור בו, וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה. ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה - יחליף היפה ברע, ויאמר: טוב הוא! לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו [הכתוב] אם החליף, ואמר: 'והיה הוא ותמורתו יהיה קדש'. וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו"[42]. יש מן הראשונים שכתב, שטעם האיסור הוא, "מפני שרצה הקדוש ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל ענייני הקודש, ועל כן כדי לקבוע בלבנו מוראת ענין הקודש, ציווה הכתוב, שאין לשנות את ההקדש, ולא יבואו להפקיע את ההקדש ולהחליפו בחולין"[43].

[1] ויקרא כז, ט - י.

[2] ויקרא כז, י.

[3] פסחים סג, ב.

[4] בבא מציעא צא, א; חולין ב, א; תמורה ב, א; רמב"ם תמורה א, א - ב.

[5] 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו' - תוספות תמורה ב, א ד"ה וסופג בתירוץ הראשון.

[6] תמורה יז, א; רמב"ם שם א, ב.

[7] ויקרא כז, י. רמב"ם תמורה א, א.

[8] תמורה כו, ב; רמב"ם תמורה ב, א

[9] תמורה כז, ב; רמב"ם שם.

[10] רמב"ם פירוש המשנה ה, ו.

[11] תמורה כו, ב; רמב"ם תמורה ב, א.

[12] תמורה ט, א; רמב"ם שם א, ג.

[13] תמורה ב, ב; רמב"ם שם א, ד.

[14] תמורה ב, א; רמב"ם שם א, ז.

[15] תמורה יג, א; רמב"ם שם א, א.

[16] תמורה ז, ב; רמב"ם שם א, ט.

[17] תמורה ז, ב; ח, ב; רמב"ם שם. וראה שם שלדעת ר' יוחנן בן נורי יכולים הכהנים להמיר בו לאחר שניתן להם.

[18] תמורה יג, א; לא,ב; רמב"ם שם א, יא.

[19] תמורה יג, א; רמב"ם שם א, יב.

[20] ויקרא כז, י.

[21] תמורה ז, א; רמב"ם שם א, יג.

[22] רש"י תמורה כז, ה ד"ה בעלת.

[23] תוספות שם. וראה גם רש"י ויקרא כז, י.

[24] תמורה טו, ב- טז, א; תוספות שם טז, א; רמב"ם שם ג, ד.

[25] תמורה יז, א; רמב"ם שם א, יז. וראה בתוספתא תמורה א, י שחכמים חולקים על דעה זו, אך מפני שלא הובאה דעתם במשנה פסק הרמב"ם כר' אליעזר, וראה כסף משנה.

[26] תמורה כא, ב; מעילה י, ב; רמב"ם שם א, כ.

[27] תמורה יח, ב; רמב"ם שם ג, א; ד, ה.

[28] תמורה כא, ב; רמב"ם שם ג, א.

[29] תמורה כ, ב; רמב"ם שם.

[30] תמורה יז, ב; רמב"ם שם.

[31] תמורה יח, ב; רמב"ם שם.

[32] פסחים צו, ב - צז, ב; רש"י שם; תוספות זבחים לז, ב.

[33] זבחים לז, ב; תוספתא פסחים ט, ח ותמורה ב, ב. וכך פירש רש"י בזבחים שם.

[34] רמב"ם שם. וראה במפרשים שם הדנים בשיטתו.

[35] זבחים לז, ב; בכורות טז, א; תמורה כא, א; רמב"ם שם ג, א - ב.

[36] תמורה שם; רמב"ם שם.

[37] תמורה יב, א.

[38] ויקרא כז, י.

[39] תמורה יג, א; רמב"ם שם א, טו.

[40] תמורה ט, א; רמב"ם שם ועיין כסף משנה שדין זה נתון במחלוקת תנאים.

[41] שם.

[42] רמב"ם הלכות תמורה ד, יג. ראה גם ספר החינוך שנב.

[43] ספר החינוך שנב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש