תערובות


תערובות: בהמת קדשים שנתערבה בבהמות אחרות.

דינים שונים נאמרו במשנה ובגמרא בנוגע לבהמות קדשים שנתערבו עם בהמות אחרות. המדובר הוא בבהמה שנתערבה בעדר בהמות מסוגים שונים, כגון: בעדר בהמות של איסורי הנאה, או בעדר בהמות של קדשים שנפסלו, וכך בבהמות אחרות של קדשים כשרים מאותו הסוג או מסוג אחר, כמו כן אם נתערבה בהמת קדשים בעדר של בהמות חולין. בערך זה ידונו עקרונות התערובות לגבי בהמות, עם זאת, קיימות הלכות נוספות באשר לתערובות של דם קרבן שנתערב בדם קרבן אחר. כן קיים דיון בעניין מעות קדשים שנתערבו במעות אחרות. מתברר, שהלכות רבות הנוגעות לתערובות של איסורי אכילת חולין, נלמדות מדיני התערובות שנאמרו לגבי בהמות קדשים.

קדשים באיסורי הנאה: בהמות קדשים שנתערבו עם בהמות מאיסורי הנאה, כגון, חטאות המתות*, או שור חולין שדינו להסקל, הרי שכל התערובת אסורה בהנאה, אפילו אם ישנה רק בהמה אחת של איסור בכל התערובת. זאת, משום שבעלי חיים הם דבר חשוב, שאינו בטל אפילו באלף[1].

קדשים שנתערבו באיסורי מזבח: בהמות קדשים שנתערבו עם בהמות של איסורי המזבח*, כגון, שנעבדה בהם עבירה, דהיינו: הרובע, והנרבע*, והמוקצה* והנעבד*, בהמות אלה ירעו עד שיפול בהם מום. לאחר מכן הבהמות נמכרות לצרכי חולין, ובדמיהם יביא קרבנות אחרים תחת הבהמות הכשרות, על פי המחיר הגבוה של הבהמות שיימכרו[2].

קדשים שהתערבו בקדשים – מין במינו: במידה שנתערבו בהמות שונות של קדשים, וכל הבהמות הן מאותו המין, כגון, שכולן עולות או שכולן שלמים – יש להבדיל בין קרבן אנשים לקרבן נשים. בקרבן של נשים, שהלכה היא, שאינן חייבות בסמיכה*, ניתן להקריב כל קרבן לשם מי שהקרבן שייך לה, וכך יוצאים ידי חובת ההקרבה[3]. אולם בקרבן אנשים, שיש חיוב על האיש לסמוך על קרבנו, לא ניתן להקריב את הקרבנות בלא סמיכה. לאור האמור, דינם שילכו לרעות עד שיפול בהם מום, כדלהלן לגבי קדשים שנתערבו – 'מין בשאינו מינו'[4]. מצינו מי שכתב להלכה, שיש אפשרות נוספת להקרבת כולם יחד, היינו, שכל אחד מהאנשים יתן לשני את חלקו בקרבן זה[5].


בהמות קדשים שהתערבו – יוצאות למרעה עד שיפול בהן מום

בציור נראה עדר בהמות היוצא למרעה בסביבות ירושלים. הרועה מופקד מטעם גזבר המקדש לרעות את הבהמות שבעדר, עקב התערבות של בהמות פסולות באלו הכשרות לקרבן. כגון, בהמה האסורה למזבח, מאחר שנעבדה לעבודה זרה ונתערבה בעדר. כמו כן קרבנות שלמים שהתערבו בקרבנות קדשים שזמן אכילתם שונה. כך גם קרבן חטאת ואשם שנתערבו בקרבנות אחרים. במקרים אלו נמסרות הבהמות לרועה מטעם המקדש, שכן, הלכה היא שירעו עד שיסתאבו ויפול בהם מום בעת המרעה, אזי ייפדו ויביאו בפדיונם קרבנות אחרים.

קדשים שנתערבו בקדשים – מין בשאינו מינו: כאשר נתערבו בהמות של קדשים מסוגים שונים, יש לבדוק, אם ניתן להבדיל בין הבהמות השונות. שהרי אשם - הוא תמיד זכר, וחטאת יחיד - היא היא תמיד נקבה, ועל כן אין מציאות של תערובת מסופקת ביניהם[6]. אם אין אפשרות להבדיל בין הקרבן שנכנס והתערב בבהמות, לבהמות הקיימות מכבר בעדר, ילכו כל הבהמות לרעות עד שיפול מום בכולן. אזי יפדו את הבהמות במחיר שוויין, וישתמשו בכסף זה לקנות קרבנות חדשים – על פי שווייה של הבהמה היקרה ביותר[7]. במקרה שהבהמות נתערבו בבהמת בכור* או בבהמת מעשר, ירעו כל הבהמות עד שיפול מום בכולן, ולאחר מכן הבהמות תיאכלנה, כדין בכור או מעשר שנפל בהם מום[8].

חתיכות בשר קדשים שנתערבו זה בזה: במקרה שנתערבו חתיכות שונות של קדשים הראויות לאכילה, אך זמן אכילתן שונה, כגון, שנתערבו חתיכות אשם הנאכלים ליום ולילה, עם חתיכות 'שלמים' שנאכלות לשני ימים ולילה, אזי יש להקפיד, לאכול את כל החתיכות כפי החתיכות החמורות שבהם[9]. דין זה נאמר דווקא בחתיכות, משום שהבהמות כבר נשחטו, אולם אם נמצאות לפנינו שתי בהמות, שזמן אכילתן שונה, אין להתיר את שחיטתן על מנת שבשרם ייאכל כחמור שבהן, מפני שיש לחשוש שבעל הקרבן לא יספיק לאכול בזמן את הבשר, ו'אין מביאים קדשים לבית הפסול'*[10].

איברים שנתערבו באיברים: במקרה שנתערבו איברים של קרבנות המיועדים לאכילה באיברים של קרבנות המיועדים להקטרה, כגון שנתערבו איברי חטאת באיברי עולה, יש מי שאומר, כי ניתן להקטיר את הכל על המזבח, ובמקרה זה הלכה היא, שבשר החטאת מתבטל ביחס לקרבן העולה, ורואים את בשר החטאת כאילו הוא עצים[11]. להלכה נפסק כי אין תקנה לתערובת זו, אלא היא צריכה עיבור צורה* ושריפה[12].

קדשים בחולין: אם נתערבו בהמות של קדשים בבהמות של חולין, יש לברר: אם בהמות אלו של חולין הן תמימות – אזי יש למכור בהמות חולין אלו לצורכי הקדשים ממין הבהמות שנתערבו בהן. במקרה זה ניתן יהיה להקריב את כולן על גבי המזבח. מאידך אם המציאות היא, שבהמות חולין אלו הן בעלות מום, אזי אין תקנה לתערובת, והלכה היא שירעו עד שיסתאבו - כפי שנתבאר לעיל לגבי תערובת קדשים באיסורי מזבח.

[1] משנה בזבחים ע, ב ותירוצו של רב אשי בגמרא שם עג, א; רמב"ם פסולי המוקדשין ו, א.

[2] משנה שם ע, ב – עא, א; רמב"ם שם ו, ב.

[3] משנה שם עא, ב ודברי רב יוסף בגמרא שם עד, ב; רמב"ם שם ו, ד.

[4] פירוש תפארת ישראל על המשנה זבחים ח, ב (ואפשרות זו מובאת ברמב"ם שם).

[5] רמב"ם שם. ותמהו עליו רש"ש ורע"א על הגמרא שם, שהרי המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום, וראה באבן האזל על הרמב"ם שם שהאריך ביישוב דבריו.

[6] משנה שם עא, ב; רמב"ם שם ו, טז.

[7] משנה שם וברש"י ד"ה ימכרו; רמב"ם שם ו, ה-ו (וגרס 'ימכרו' כמופיע במשנה שלפנינו, בניגוד לרש"י). כהן מקריב זה

[8] משנה שם; רמב"ם שם ו, יד. וראה בדינם בהלכות איסורי מזבח א, יב.

[9] משנה שם עה, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ו, כב.

[10] דעת חכמים במשנה שם ולא כרבי שמעון המתיר; רמב"ם שם ו, יב.

[11] דעת רבי אליעזר במשנה שם עז, א, וכן סוברים התוספות שם ד"ה ורבנן, שיש לנקוט כך להלכה.

[12] דעת חכמים במשנה שם; רמב"ם שם ו, כ.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il