תודה


תודה: קרבן נדבה הבא כתודה לה', ומביאים עמו לחם.

נאמר בתורה: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה, חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת, חלות בלולות בשמן"[1]. מכאן שהתודה היא סוג של קורבן שלמים, אלא שבניגוד לשלמים מביאים עמה לחמים, ואין אוכלים אותה אלא ליום ולילה, ולא לשני ימים ולילה אחד.

על מה תודה באה? קרבן תודה בא על נס שאירע לאדם, כגון, יורדי הים, וכן הולכי מדבריות, ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר, ומי שהיה חולה ונתרפא, שהם צריכים להודות[2], שכן, בספר תהילים, במזמור המתאר ארבעה סוגי אנשים שהיו נתונים בסכנה – כנ"ל, וצריכים להודות, נאמר בהם: "ויזבחו זבחי תודה"[3]. יש מן הראשונים שפירש, שאדם שניצול כדוגמת אחד מארבעה הנ"ל, אפילו נדר 'שלמים' סתם – התחייב בכך להביא 'תודה', שכתב: "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון, יורדי הים [ושאר הנזכרים במזמור] שהם צריכין [וחייבים] להודות, שכתוב בהן... 'ויזבחו זבחי תודה'; אם על אחת מ[ארבעת] אלה נדר שלמים הללו - שלמי תודה הן, וטעונות לחם"[4]. ויש שכתבו, שאדם שניצול מצרה, ומרגיש שהוא חייב תודה לה', אם נדר קרבן 'שלמים', יביא קרבן שלמים סתם לו ולביתו. רק אם התחייב, ואמר: 'הריני עלי קרבן תודה' - רק אז חייב להביא תודה עם לחמים[5]. באשר למי שנעשה לו נס, האם מוטלת עליו חובה להביא קרבן תודה, יש ראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם שחובה עליו לקבל עצמו להביא קרבן תודה[6], ויש מי שכתב שאין חובה להביא קרבן תודה[7]. מכל מקום נראה, שכל מי שמרגיש שהוא חייב תודה על חסד שנעשה לו משמים, ולאו דווקא הצלה במעשה נס, ראוי שיקבל על עצמו להביא קרבן תודה. כך מובא במדרש, שאמר דוד כשנתברר בבית הדין, שרות כשרה לבוא בקהל, הודה לה' ואמר: "'פתחת למוסרי' - פתחת איסורי מתמר... התרת איסורי מרות המואביה [לפיכך] – 'לך אזבח זבח תודה'... זבח הודייה אני מביא לך!"[8].


תנופת קרבן תודה בעזרה

בציור נראה אדם מישראל המביא קרבן תודה בעזרה, כשבידיו ארבעת הלחמים הניתנים לכהן. הכהן מניף את הלחמים עם האמורים החזה ושוק - יחד עם מביא הקרבן. עם הבאת האמורים על גבי המזבח הותר הכל באכילה, לכהן ולמביא הקרבן.

סדר הקרבת התודה: כאמור, התודה היא סוג של קרבן שלמים, ולפיכך סדר הקרבתה כסדר הקרבת שלמים: הקרבן נשחט בכל מקום בעזרה - כשאר קדשים קלים*. כמו כן, נותנים מדמה שתי מתנות שהן ארבע על המזבח החיצון. לאחר מכן מניפים את האימורים, וכן את החזה ושוק, וכך את הלחמים הניתנים לכהנים[9], ומקטירים את האמורים על המזבח.

באשר לאכילת בשר הקרבן, התודה נאכלת בתחומי העיר ירושלים המקודשת. כך גם חלקי הקרבן הניתנים לכהנים[10], כלומר, חזה ושוק וארבעה לחמים, אף הם נאכלים לכהנים ולבני ביתם בירושלים, ושאר הבשר והלחם – ניתן לבעלים ונאכל בטהרה לכל אדם בירושלים שבין החומות[11].

הלחמים הבאים עם קרבן התודה להלכותיהם: נאמר בתורה בעניין לחמי התודה והמצות: "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מורבכת חלות בלולות בשמן[12]. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו... והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה. ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, לא יניח ממנו עד בוקר"[13]. מצינו שיש הבדל בתורה בין 'תודה' ל'שלמים' בשני דברים: האחד: 'שלמים' נאכלים לשני ימים ולילה אחד, לעומת זאת 'תודה' אינה נאכלת אלא ליום ולילה עד חצות[14]. השני: ביחד עם התודה מביא המקריב ארבעים לחמים, ובשלמים אינו מביא לחם כלל. ארבעים הלחמים נחלקים לחמץ ומצה: עשרה לחמים – חמץ, ושלושים לחמים – מצה. המצה מתחלקת לשלושה מינים: מאפה תנור, רקיקים ורבוכה[15]. מכל מין נותנים לחם אחד לכהן[16], נמצא שהכהן מקבל ארבעה לחמים. הכהן מניף את ארבעת הלחמים שניתנו לו יחד עם האימורים, החזה והשוק[17]. לאחר מכן אוכל הכהן את אותם לחמים עם החזה והשוק יחד עם בני ביתו. יתרת הלחמים, כלומר תשעה מכל סוג, וביחד שלושים וששה לחמים ניתנים לבעלים ולקרואים המצטרפים אליהם לאכילת הקרבן[18].

הבאת תודה בהרחבת העיר: כשבאים להוסיף על קדושת ירושלים[19], כלומר, להרחיב את חומות ירושלים למגורים בשכונות חדשות ולאכילת קדשים בתחומה הרחב, נקבע לכך מעמד מיוחד. בית דין מקריבים שתי תודות כהלכתן, ומקיפים את העיר עם שתי חלות חמץ של שתי התודות, וכך עשו בימי עזרא ונחמיה[20].

מעולם המחשבה

ארבעים לחמים בקרבן תודה על שום מה?

שאלה: מדוע בקרבן תודה מצות התורה היא להביא ארבעים לחמים, שלא כמו בשלמים. כמו כן, הגבילה התורה את זמן אכילת התודה ליום ולילה בלבד?

תשובה: כתב על כך הנצי"ב: "תכלית [קרבן] תודה - שבא על הנס הוא, כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו. ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם, ומיעט בזמן אכילת תודה מכל [קרבן] שלמים. היינו, כדי שיהיה [בעל הנס] מרבה רֵעים לסעודה אחת ביום ההקרבה, ויהיה סיפור הנס לפני רוב [הרבה] אנשים [האוכלים את הבשר והלחם]. [כמו כן] ארבע חלות [ניתנות] לכהנים שהן המה תלמידי חכמים" [ויצטרפו אף הם לשמוע את מעשה הנס]"[21]. וכתבו הראשונים באשר לצורת ההודייה ברבים: "וצריכין להודות בפני עשרה, ושנים מהם חכמים [כגון הכהנים במקדש] שנאמר: 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'. וכיצד מודה? [כלומר כיצד מספר את הנס ומודה לה'] וכיצד מברך? - עומד ביניהן ומברך: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב'. וכל השומעין אומרים: 'שגמלך טוב - הוא יגמלך סלה'"[22].

סמיכה על הקרבן והודאה לה': כתבו הראשונים: "היה הקרבן שלמים - סומך [בעל הקרבן את ידיו על ראש הקרבן] בכל מקום שירצה מן העזרה במקום שחיטה. ויראה לי, שאינו מתוודה על השלמים [ווידוי על חטא] אבל אומר דברי שבח"[23]. כך למעשה מובא במדרש: "'מזמור לתודה'... שיסדו דוד על ה'תודה' - ככתוב: 'מזמור לתודה'"[24]. וכן כתבו הפרשנים, שאומר 'מזמור לתודה', שדוד התקין מזמור זה – "להודיה, לאומרו על זבחי תודה"[25]. וכן כתבו האחרונים[26].


ארבעה חייבים להודות – הולכי מדבריות

הולכי מדבריות בכל הדורות היו נתונים בסכנה, הן מחשש לרעב וצמא, או תעייה בשבילי המדבר, וכך גם רוחות שכיסו את האנשים והבהמות בשכבת חול. כמו כן היה חשש לשודדים ורוצחים אשר שללו את השיירות ולא השאירו זכר מהולכי השיירה, כדי שלא יספרו למלכויות בארצות השכנות על קיומם של השודדים. בציור נראית שיירה במדבר סיני בעת חנייה, כן נראה הנשק של המשמר המלווה את השיירה לאבטח אותם מפני רוצחים. מכאן החובה להודות לה' כשהשיירה מסיימת את דרכה בשלום ומגיעה ליישוב.

[1] ויקרא ז, יא - טו.

[2] רש"י ורשב"ם ויקרא ז, יב, וראה ראב"ע שם. רש"י כתב - יד מנחות עט, ב ד"ה לאחר כפרה, בלשון אחרת. וראה רש"י על התורה שם, שכתב: "אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו - שלמי תודה הן", ומשמע שהמביא שלמים סתם על נס שאירע לו, הרי הם תודה, אף על פי שלא הקדיש את בהמתו לשם תודה. אבל הרשב"ם שם כתב: "אם על תודה - שנדר בלשון תודה ולא הזכיר לשון שלמים, וסתם תודה [כשאדם] מביא קרבן על שניצול מצרותיו, כמו שאמרו חכמים ארבעה צריכין להודות", הרי שאף על פי שגם הוא מפרש שמביאים תודה על נס הצלה, מכל מקום הוא אומר שאין הקרבן נעשה תודה אלא אם כן "נדר בלשון תודה". וראה כעין זה בשטמ"ק במנחות שם (אות י), שתמה על רש"י כת"י שם: "דלא אשכחן דליחייב אם לא אמר הרי עלי תודה".

[3] תהילים קז, כב.

[4] רש"י ויקרא ז, יב. ונראה מדבריו, שאם לא הביא תודה - ביטל מצות הודיה לה' במקדש; וראה תורה תמימה ויקרא ז, הערה מו. כן ראה מלבי"ם ויקרא ג, שהסביר את המושג 'תודת חובה', וכתב: "התודה תבוא לפעמים ע"י חיוב, כגון, ארבעה שצריכים להודות", ומשמע מדבריו שלא רק אלו הארבעה, אלא כל מי שניצל מסכנה, חובתו לנדור: 'הרי עלי כבש לתודה'. כך גם נראה מלשון רבנו גרשום מנחות עט, ב; שאדם הנמצא בסכנה חובתו לנדור קרבן תודה, שכתב: "'תודה חובה' – כגון שהיה מפרש בים ונסתכן, ונדר: אם יינצל - שיביא תודה, כדאמרינן – 'ארבעה צריכים [וחייבים] להודות'". ועיין רא"ש נדרים יג, א.

[5] רשב"ם ויקרא ז, יב; שם כתב: "'אם על תודה' - שנדר בלשון 'תודה' ולא הזכיר לשון 'שלמים'", ולדעתו הדבר תלוי בלשון הנדר.

[6] ראה לעיל הערה 4.

[7] כן נראה מזה שלא מצינו בשום מקום בדברי חז"ל במפורש שמי שנעשה לו נס חייב להביא תודה, ומה שאמרו במנחות שם "תודת חובה" – יש לפרשו באופן אחר, וכפי שפירשו רש"י שם ורש"י כת"י שם בפירוש הראשון, שמדובר באומר בלשון נדר: "הרי עלי תודה", וכן נראה מהשטמ"ק שם (ראה לעיל הערה 1), וכן פירש הרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין יב, ח; וכן לא מצינו בשום מקום שמי שנעשה לו נס חייב להביא תודה, ובגמרא בברכות נד, ב שאמרו שארבעה צריכים להודות, ביארו הכוונה שצריכים לברך ברכת הגומל, ולא אמרו שבזמן שבית המקדש קיים חייבים להביא תודה. וכן נראה מסתימת הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות ט, ה. וע"ע שערי היכל לזבחים עמ' כח הערה 3.

[8] מדרש תהלים מזמור קטז.

[9] ראה להלן.

[10] ראה להלן.

[11] משנה בזבחים נה, א. רמב"ם מעשה הקרבנות ט, ו - ז; שם יא - יב. וע"ע תנופה. לסדר ההקרבה בפירוט ע"ע שלמים.

[12] לדיני לחמי התודה בפירוט ע"ע לחמי תודה.

[13] ויקרא ז, יב.

[14] ויקרא ז, טו. שם כב, ל. משנה בזבחים שם.

[15] ויקרא ז, יב - יג. משנה במנחות עו, ב – עז, א. רמב"ם מעשה הקרבנות ט, יז - יח.

[16] ויקרא ז, יד. משנה במנחות עז, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ט, כא.

[17] רמב"ם מעשה הקרבנות ט, ז.

[18] משנה מנחות עז, ב. רמב"ם שם יא - יב.

[19] לפירוט בעניין זה, ע"ע הרחבת העיר והעזרות.

[20] משנה בשבועות יד, א. גמרא שם טו, א, על פי נחמיה יב, לא. רמב"ם בית הבחירה ו, יב.

[21] העמק דבר ויקרא ז, יג.

[22] רמב"ם ברכות י, ח.

[23] רמב"ם מעשה הקרבנות ג, טו.

[24] תנחומא נח, יט.

[25] רש"י תהלים ק, א.

[26] אור שמח הלכות מעשה הקרבנות ג, טו; לומר – 'מזמור לתודה כמובא במדרש שוח"ט תהלים ק, שעניינו – הודאת דברים". עיין ערך סמיכה.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש