שקל


שקל: מטבע עשוי מכסף - אשר שימש לקיום מצוות במקדש.

המושג 'שקל' מוסבר בראשונים בלשון זו: "'מחצית השקל בשקל הקודש' [האמור בפסוק] קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא 'שקל', בעבור שכל המטבע [עשוי] במשקל שלם, אין בו פחות - ולא כסף סיגים[1]". זאת, כדי שיוכלו ישראל לקיים באמצעותו את מצוות התורה המתקיימות באמצעות תשלום כספי. חלק ממצות אלו הם מצוות המתקיימות במקדש או קשורות למקדש, כגון: חמשה שקלים לפדיון הבן, וכן מצוות ערכין, או מס שנתי קבוע למקדש של מחצית השקל, כך גם שדה אחוזה, ערך קרבן האשם ועוד[2]. מטבע זה נקרא בתלמוד 'סלע'.

שקל – מלשון 'משקל': בעבר הקדום - בטרם נוצר מטבע עובר לסוחר, צורת המסחר הנוהגת בעולם היתה, לסחור באמצעות נתח מתכת של זהב או כסף, שערכו נמדד לפי המשקל או הנפח. זה מה שמצינו בגמרא: "אמר רבי חנינא: כל כסף האמור בתורה סתם – 'סלע', דנביאים – 'ליטרין', דכתובין – 'קינטרין'", וכוונתו לומר, שה'ליטרין' וה'קינטרין' הם מידות משקל ולא מטבעות[3]! כן מצינו, שגם המושג 'שקל' עצמו מופיע בתנ"ך לא כמטבע אלא כמשקל, כגון, אודות משקל שערו של אבשלום, נאמר: "ושקל שער ראשו - מאתיים שקלים באבן המלך"[4]. בשלב מסוים במהלך תקופת התנ"ך, החלו להשתמש למסחר במטבעות טבועים, זאת, על פי הנוהג שהנהיגו שליטים שונים. זה מה שמצינו, שמצוות התורה הנעשות באמצעות תשלום כספי, מתקיימות במטבעות טבועים המצויים בשוק, כדוגמת השקל, ולא בנתחי מתכות כסף או זהב שערכם נמדד לפי משקלם.

שקל - מטבע טבוע: השקל האמור בדברי חז"ל הוא מטבע המצוי בשוק ומוטבעת עליו צורה, ומשמש למסחר בין בני אדם. מסיבה זו מצוות מן התורה ניתן לקיימן רק באמצעות מטבעות טבועים. זה מה שנאמר באשר לחילול מעשר שני: "'וצרת הכסף בידך' – רבי עקיבא אומר, לרבות כל דבר שיש עליו צורה"[5]. מכאן נפסק להלכה, שפדיון מעשר שני יכול להיות רק באמצעות מטבע טבוע הניתן להוצאה, ו"אין פודין בכסף שאינו מטבע, אלא בכסף מפותח, שיש עליו צורה או כתב, שנאמר 'וצרת הכסף'", ולא באמצעות לשון של כסף או זהב שהינו סחורה ולא מטבע[6]. דין זה נוהג גם באשר למצות מחצית השקל, וכן לעניין ה'ראיון', וכך גם לדיני תשלומים ונזיקין, כגון: גזלן או מזיק המשלמים כשעת הגזלה - ישלמו במטבע היוצא במדינתם דווקא[7]. הטעם להלכה זו הוא, שמטבע העובר לסוחר וניתן להוצאה בשוק, יכול להיות בשימוש במצוות אלו. שכן, כסף זה נועד להמשיך ולהשתמש בו לאדם יחיד במצות מעשר שני, כגון, לקניית פירות ואכילתם בירושלים, או לקניית בהמות להקרבה ואכילתם בקדושת ירושלים. כך גם מאפשר הדבר לגזברי המקדש, לקנות את צורכי המקדש בכספי מחצית השקל שהתקבלו בלשכה. באופן זה מתקבל הכסף בכל מקום בעולם המסחר, וניתן לקנות באמצעותו את הנדרש לקיום המצוות שבמקדש.


מחצית השקל מתקופת המרד הגדול

בתמונה נראה מטבע מחצית השקל מתקופת מלכי החשמונאים. מצד אחד נראה כלי, המוגדר על ידי הרמב"ן כמחתה, ומצד שני מוטבע על המטבע עץ המוגדר על ידו כעץ שקד. יש הסבורים שהכלי מציין את צנצנת המן שהיתה בקודש הקדשים, ואילו העץ מכוון למטה אהרן הכהן שפרח, והונח אף הוא בקודש הקדשים. על המטבע הוטבעו המילים 'שקל ישראל' וכן 'ירושלים הקדושה'. הכתיב על המטבע הוטבע בכתב עברי קדום.

תוספת למשקל השקל: בימי בית שני[8], חל שינוי במטבעות בעולם המסחר, עקב השתלטות עמים שונים על ארץ ישראל, כגון, הפרסים והיוונים, ואלו הוסיפו משקל למטבעות הכסף. המטבע המקובל בארץ ישראל באותם ימים היה המטבע שהוטבע בעיר צור, ונקרא 'מטבע צורי'. לאור האמור הוסיפו חכמים על השקל של ימי משה, ותיקנו, שמעתה ואילך יהיה השקל - 'שקל צורי' שנהג כמטבע כללי באותה תקופה. שקל זה שיצא על ידי מלכות יוון, שקל חומש יותר ממשקל השקל של משה רבינו, והיה כסף צרוף, ללא סיגי נחושת[9]. ואכן, נאמר בתוספתא: "כסף שדיברה בו תורה בכל מקום - זה כסף צורי, איזה כסף צורי? זה כסף ירושלמי [כלומר, כסף זה נהג גם בירושלים]"[10], נמצא שהכסף הישראלי, הירושלמי הוא הכסף הצורי. הסיבה לתקנה זו נבעה מן הצורך להתאים את המטבע בארץ ישראל לכלל המטבעות שהונהגו בעולם המסחר, ובאו חכמים והוסיפו על השקל של תורה לעניין קיום המצוות, כדי לא ליצור שני סוגי מטבעות נפרדים, דבר, שיקשה על קיום המצוות שבמקדש על ידי הציבור[11]. טעם זה יפה בכל דור ודור, ואכן במהלך הדורות, מטבעות שמשקלם עלה, נקבעו על ידי פוסקי ההלכה, כמטבע המיועד לקיום מצוות התורה[12]. האפשרות ההלכתית להוסיף על המטבע נדונה בגמרא בלשון זו: "'עשרים גרה השקל' - למדנו לשקל שהוא עשרים גרה, ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף? – תלמוד לומר, 'יהיה'! יכול יפחות? – תלמוד לומר: 'הוא!'". נמצא, שלדעת חכמים מותר להוסיף על השקל של משה רבינו, אך אי אפשר לפחות ממנו. לאחר שהוסיפו חכמים על השקל, חלה חובה להשתמש בשקל הצורי בכל דיני התורה, שלהם נדרש השימוש במטבע זה. כך גם מצות 'מחצית השקל' התקיימה החל מאותה תקנה במטבע של מחצית מן השקל הצורי.

משקל השקל: לשיטת הרמב"ם משקל השקל בבית שני, לאחר שהוסיפו על משקלו - הוא שלוש מאות שמונים וארבע שעורים בינוניות[13]. הרמב"ם הלך בעניין זה בעקבות הרי"ף[14] והגאונים[15]. הרמב"ם מפרט כיצד הגיע למשקל זה, וזו לשונו: "הסלע - ארבעה דינרין, והדינר - שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו 'גרה', ומעה היא שני פונדיונין, ופונדיון - שני איסרין, ופרוטה - אחת משמונה באיסר, נמצא משקל המעה - והיא ה'גרה' - שש עשרה שעורות, ומשקל האיסר ארבע שעורות"[16]. הווה אומר, מאחר שסלע שווה לתשעים וששה איסר, ואיסר שוקל ארבע שעורים, הרי שסלע שוקל שלוש מאות שמונים וארבע שעורה. במידות ימינו משקל זה שווה לשבעה עשר גרם כסף. לעומת האמור, יש מן הראשונים שנקטו בשיטה אחרת, וכתב רש"י בפירושו: "השקל משקלו ארבעה זהובים, שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולונייא"[17]. יש מן הראשונים שכתבו, שרש"י "קיבל כך מרבותיו"[18], ואכן זו שיטתם של הראשונים בארצות אשכנז[19]. באשר למשקל האונקיא של העיר קולונייא בימי חכמי צרפת ואשכנז, משקלה - עשרים ותשעה גרם. לאור האמור מקובל, שלשיטת רש"י שקל הוא 'חצי אונקיא בקירוב', כלומר, 14.16 גרם. להלכה פסק בשולחן ערוך כשיטת הרמב"ם על פי הגאונים והרי"ף, שמשקל השקל הוא 17 גרם[20].


מטבע צורי

בציור נראה מטבע צורי משני צידיו. מטבע זה, שהוטבע בצור על ידי מלכי יוון, שימש בארצות השכנות לעיר צור, לצורך מסחר בשווקים שבאזור. בהעדר מטבע ישראלי באותם ימים, שימש מטבע זה בימי בית שני כמטבע לתרומת מחצית השקל למקדש, וכן לתשלומים אחרים בהלכה, כגון, לפדיון הבן, לפדיון מעשר שני ועוד.

מעולם המחקר וההלכה

השקל – בממצאים ארכיאולוגיים

הרמב"ן עלה לארץ ישראל, תחילה התיישב בירושלים ואחר כך עבר לישיבה שהקים בעכו. שם מצא הרמב"ן מטבע של שקל מימי בית שני. וכך כתב: "ושקלנו אותה בשולחנות, ומשקלה - עשרה כסף אסטרלניש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבנו שלמה... והנה נסתייעו דברי רבנו שלמה סיוע גדול". נמצא, שהשקל שמצא הרמב"ן בעכו שקל 14.16 גרם - כשיטת רש"י ושאר הראשונים שבאשכנז. בעקבות תגלית זו, חזר בו הרמב"ן מהתנגדותו לשיטת רש"י, ואף הכריע להלכה כמותו[21]. שקל כעין זה הגיע גם לידיו של רבי אשתורי הפרחי - מגדולי חוקרי ארץ ישראל, וכך כתב בספרו 'כפתור ופרח': "עוד בא לידי דינר ממטבע שקל הקודש, והוא כסף, כתוב סביבו בכתב הכותיים [השומרונים, הוא הכתב העברי הקדום] שהוא כתב הדיוט... מצד אחד [מוטבעת] צורת מחתה, ומצד השני - אילן שקד בשלשה פרחי שקדים. שקלתיו בדקדוק, ועלה - ארבעה דרהם וחצי, וקירט אחד[22]" – כשקל שמצא הרמב"ן, וכשיטת רש"י. שקל זה, נזכר בכתבי גדולי ישראל, אשר שקלו אף הם, ובדקו ומצאו, שהשקל מימי בית שני, שקל 14.2 גרם[23], בהבדל קל מן השקל שמצא הרמב"ן. למעשה, לאור ממצאים אלה, יש מקום לשקול בזמן הזה, האם לפסוק כדעה זו. שכן, הרמב"ם עצמו כותב, שיש לעובדות שאדם רואה בעיניו כוח הכרעה, וכפי שכתב בהלכות יסודי התורה (ח, ג): "הא למה הדבר דומה? – לעדים, שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו [כגון, שראה בגד בצבע שחור] שאינו כמו שראה [אלא מעידים שהבגד הוא בצבע לבן] שאינו שומע להן! אלא יודע בודאי שהן עדי שקר. לפיכך אמרה תורה... שלא תשמע... למי שבא להכחיש מה שראית בעיניך!" כך גם כתב בהלכות שמיטה ויובל (י, ו): "כפי החשבון זה אנו מורין... שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להתלות".

מן המדרש

תוכחה לישראל על שלא העלו תרומת מחצית השקל למקדש

במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו מסכתא דבחדש פרשה א) מובא מעשה, ובו תוכחה לישראל על שלא הקפידו כולם על קיום מצות מחצית השקל: "וכבר היה רבן יוחנן בן זכאי עולה למעון יהודה... אמר להם רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, והייתי קורא אותו ולא הייתי יודע מה הוא: 'אם לא תדעי לך היפה בנשים'; לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת - הרי אתם שוקלים חמשה עשר שקלים במלכות אויביכם [ובמקום תרומה קטנה למקדש אתם מעלים לרומאים מס הגדול פי כמה וכמה עבור צרכיהם במלחמות ובמקדשי עבודה זרה]. לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים - הרי אתם מתקנין את הבורגסין ואת הבורגנין לעולי לכרכי מלכים. וכן הוא אומר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך' - באהבה, 'ועבדת את אויביך' - בשנאה".

[1] רמב"ן שמות ל, יג. כמובן, שמטבע זה, שימש ככסף העובר לסוחר וכאמצעי תשלום בכל חיי המסחר והכלכלה ולא רק לקיום מצוות אלו, אלא שלדעת הרמב"ן, זמן הנפקת מטבע זה היה בימי משה, כדי שיוכלו ישראל לקיים את התורה, כאמור לעיל.

[2] שמות ל, יג. ל, כד. ויקרא ה, טו. ויקרא כז, ג. ויקרא כז, טז. במדבר יח, טז.

[3] רש"י לבראשית (כג,טז) כתב שקינטרין הוא צנטרינארש בלע"ז, שזה שמו של משקל של מאה ליטראות.

[4] שמואל ב' יד, כו.

[5] בבא מציעא מז, ב.

[6] רמב"ם מעשר שני ד, ט.

[7] בכורות נא, א.

[8] ר"ת בפירוש התוס' שם. לדעת ר"י, מובא בתוספות מנחות עז,א; יחזקאל הנביא ייסף את השקל.

[9] רע"ב לבכורות ח, ז.

[10] תוספתא כתובות יב, ו.

[11] תוס' לכתובות י, א; ד"ה נותן לה. החזו"א חולק וסובר, שהשקל של תורה לא צריך להיות קשור לכלל המטבעות בעולם (חו"מ סימן טז).

[12] דוגמא לכך ראה בספר חכמת אדם הלכות פדיון הבן כלל ק"נ סעיף א, שם כותב כיצד בימי הגר"א לקחו את המטבעות המקומיים הכבדים יותר לקיום מצוות פדיון הבן.

[13] רמב"ם שקלים א, ב.

[14] הרי"ף למסכת קידושין ו, א (בדפי הרי"ף).

[15] בה"ג, רס"ג ור' יהודאי גאון הובאו בשו"ת זכרון לראשונים סימן שפ"ו.

[16] שם הלכה ג.

[17] רש"י לשמות כא, לב.

[18] תוס' ורא"ש למסכת בכורות מט, ב.

[19] רבי אליקים הלוי ורבי יהודה הכהן בעל ספר הדינים – תלמידי רבנו גרשום, הובא בראבי"ה. מחזור ויטרי סימן ע"ז. כל בו סימן לח, ועוד.

[20] שו"ע חו"מ פח, א; אה"ע כז, י; יור"ד רצד, ו.

[21] כך כתב האברבאנל בתחילת פרשת כי תישא, וכן כתב החזו"א חו"מ סימן ט"ז אות ל.

[22] כפתור ופרח פרק טז.

[23] כך כתבו האברבנאל בריש פרשת כי תישא; שו"ת מתנות אדם סימן קנ"ה; רבי עזריה מן האדומים בחלק ימי עולם פרק נ"ו, ועוד.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il