שעירי עבודה זרה


שעירי עבודה זרה: סנהדרין שהתירו איסור עבודה זרה, ועשו על פיהם רוב הקהל יביא הציבור שעירים לחטאת.

נאמר בתורה: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה [עבודה זרה]... והיה אם מעיני העדה [הסנהדרין] נעשתה לשגגה, ועשו כל העדה... שעיר עזים אחד לחטאת, וכיפר הכהן על כל עדת בני ישראל"[1]. מפסוקים אלו למדו חכמים, שאם בית דין הגדול טעו, והתירו דבר שהוא בגדר עבודה זרה, והקהל נשמעו להם ועשו על פיהם, מביא כל שבט ושבט פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת. שנים עשר השעירים שמביאים שבטי ישראל הם הנקראים: 'שעירי עבודה זרה'[2][3]. שעירים אלו, מוגדרים כ'חטאת פנימית'* שכן, מזים את דמם בהיכל כנגד הפרוכת* שבע פעמים, כן מזים מן הדם ארבע הזאות על קרנות מזבח הזהב שבהיכל. קרבנות אלה מוגדרים גם כ'שעירים הנשרפים', שכן, בשרם נשרף מחוץ לירושלים*[4].

התנאים לחיוב שעירי עבודה זרה: אין בית דין חייבים פר ושעיר על הוראה שגויה בעניין עבודה זרה אלא כשמתקיימים כל התנאים הבאים[5]:

א. שיהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד, ולא בית דין של שבט אחד[6].

ב. שיהיה אב בית דין עמהם בהוראה[7].

ג. שיהיו כל היושבים בדין ראויים להוראה[8].

ד. שטעו כולם בדבר שהורו בו, אבל לא שידע אחד מהם שטעות בידם[9].

ה. שיורו הוראה מפורשת, ויאמרו לעם: 'מותרים אתם לעשות'[10].

ו. שיעשו כל הקהל או רובו על פיהם[11].

ז. שיהיו העושים שוגגים על פיהם ויהיו סבורים שבית דין עשה כדת כשהורה כן[12].

ח. שהורו לבטל פרט בלבד באיסור עבודה זרה, כגון, שהתירו איסור השתחוויה, והשאר נשאר באיסורו[13].

ט. שלא תהא הוראתם כנגד דבר המפורש בתורה[14].


וידוי חברי הסנהדרין על 'שעיר עבודה זרה'

בציור נראה חבר הסנהדרין הסומך את ידיו על השעיר בעזרה, ומתוודה בשם חבריו שב'בית הדין הגדול', על שהורו הוראה בטעות. בהוראה זו התירו לציבור לעבוד אחת מן העבודות לעבודה זרה, כגון השתחויה. בהבאת שנים עשר שעירים כמנין השבטים מתכפר לסנהדרין ולכלל ישראל.

הקרבן: נחלקו תנאים בשאלה, מהו הקרבן הקרב, כשטעו בית הדין והתירו לציבור לעבוד עבודה זרה. יש אומרים שמביאים פר ושעיר[15], ויש אומרים, שמביאים פר ושעיר לכל שבט ושבט, ובנוסף פר ושעיר לכפרה על בית הדין[16]. ודעה שלישית אומרת, שמביאים פר ושעיר לכל שבט ושבט; סך הכל שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים[17]. להלכה כתבו הראשונים, שמביאים פר ושעיר לכל שבט ושבט[18]. באשר לתשלום עבור הקרבנות, יש אומרים שאת השעירים קונים מכספי הלשכה[19], ויש אומרים שקונים אותם ממגבית מיוחדת שנעשית לשם כך[20], והלכה כדעה אחרונה[21]. למרות שהקרבן מובא לכפרה על בית הדין, נקנה הקרבן מכספי הציבור עבור בית הדין[22], שכן, הציבור הוא שעבר את העבירה בפועל, לפיכך הקרבן נקנה מכספו, והציבור מקנה אותו לבית הדין[23].


וידוי על קרבן 'פר עבודה זרה'

בית דין הגדול שהורה היתר לישראל לעבוד אחת מן העבודות לעבודה זרה, מביאים ישראל שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים על חטאם. חברי הסנהדרין מתוודים בשם העם כולו על ההוראה שהכשילה את הציבור. בציור נראים חברי בית הדין בעת הוידוי על הפרים בעזרה.

אופן ההקרבה: כאמור, שעירי עבודה זרה הם מכלל 'השעירים הנשרפים', שחיטתם בצפון ככל קדשי קדשים, ודמם נכנס לפנים להיכל, ומזים ממנו שם שבע פעמים על הפרוכת, וארבע על ארבע קרנות מזבח הזהב. הזאות הדם שבהיכל אינן מפורשות בתורה, אך חכמים למדו מתנות דם אלו מן האמור ב'פר כהן משיח'*. בנוסף דרשו את הפסוק האמור בפרשת 'פר העלם דבר של ציבור'*: "ועשה לפר - כאשר עשה לפר החטאת - כן יעשה לו, וכפר עליהם הכהן ונסלח להם"[24]. "'כאשר עשה לפר' - זה פר כהן משיח, 'החטאת' - אלו שעירי עבודת כוכבים"[25], ולפי שקרבנות אלו הם חטאת הקהל - דינם כדין 'פר העלם דבר', שהוא חטאת הקהל לכל האמור בו. את ההזאות על מזבח הזהב, נותן הכהן, כאשר הוא עומד בין המזבח למנורה ופניו למזבח הזהב, ונותן על קרנות המזבח מבחוץ בסדר הזה: מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית ודרומית מזרחית, כהזאת כהן גדול על מזבח הזהב ביום הכיפורים[26]. לאחר מכן מוציא הכהן את האמורים* ונותן אותם במגיס* ומולחם ומקטירם על אש המערכה. את שארית הקרבן מוציא אל מחוץ לעיר ושורפם בבית הדשן* מחוץ לירושלים[27], והקרבנות הללו כולם מטמאים את העוסקים בהם[28].

מעולם המחשבה

טעות של הסנהדרין להתיר עבודה זרה – כיצד?

להסברת טעם המצוה כותב בעל ספר החינוך (מצוה קכ) שפעמים שגם לגדולים בתורה יש טעות בשיקול הדעת, לפיכך חייבה התורה להביא שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים מכל שבטי ישראל לכפרה: "בהגיע אל הגדולים טעות בדבר, ידוע, כי בחולשת השכל אירע להם... ועל כן יבואו אל הבית אשר שפע השכל עליו, ויעשו מעשה הקרבן [בבית המקדש]. וישיבו אל לבם בכוח הפעולה [של הקרבן, הוידוי והתשובה]... ומתוך מחשבת טהרה זו ישגיחו וישכילו [בעתיד] בכל הוראותם לעולם". עם זאת מתעוררת תמיהה: כיצד קרה ש'עיני העדה', שהם חכמי הדור ומנהיגיו, הגיעו למצב, שכל שבעים ואחד זקני בית הדין - ואפילו ה'מופלא שבבית דין' - הורו לציבור להשתחוות לעבודה זרה! תמוה לומר, ששבעים ואחד חכמי הדור הדנים לעומקה של הלכה, כולם קיבלו 'חולשת השכל'. אכן, כתב הרמב"ן (במדבר טו, כב) שמקור טעותם של הסנהדרין הוא שכחת התורה במהלך הדורות. מקרה כזה יכול להתרחש לציבור שלם בשעת חורבן, רדיפות וגזירות. זו לשונו: "כגון, שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה [מצוה מחייבת] לדורות עולם... וישכחו את התורה. וכבר אירע לנו כן בעוונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים, כגון ירבעם [ומנשה וכן בתקופת היוונים, ובגלויות בכלל] ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא [התיאור] בספר עזרא באנשי בית שני [שנשאו נשים נוכריות, והיה צריך לכרות 'אמנה' לחידוש המצוות שנחלש קיומן]". לשיטת הרמב"ן מתברר, שתיתכן מציאות שבית דין של שבעים ואחד, ישגו ויתירו לציבור לעבוד אחת מן העבודות לעבודה זרה, זאת, כשהתורה נשתכחה מישראל, וכדברי חז"ל בכמה מקומות (שבת קלח, ב; וכן מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יב): "עתידה תורה שתשתכח מישראל". ומדובר במציאות, שישראל יוצאים מן השיעבוד, ומחדשים את מצות הקמת הסנהדרין, אזי מביאים עמם הדיינים הרגלי התנהגות מתקופת היותם בין הגויים, וכך יוצאת שגגה מתחת ידם (וראה ספר 'סנהדרין הגדולה' פרק נ"ד).

[1] במדבר טו, כב - כו.

[2] הוריות ט, א; רמב"ם שגגות יב, א.

[3] ספרי במדבר טו, אות לג. הוריות ח, א. ח, ב. רמב"ם שגגות יב, א. ועיין חזון איש הוריות סימן יד, ס"ק ו. שאפשר שבית דין צריכים להביא שתי כפרות, אחד על חטאתם, ואף אם לא חטאו חייבים להשתתף בתשלום עבור הקרבן מדין גרירה, והשניה על הוראתם.

[4] זבחים מז, א; רמב"ם מעשה הקרבנות א, טז; ה, יא; ה, יג.

[5] התנאים מבוארים בקצרה ברמב"ם שם יב, ב. התנאים זהים לתנאים לחיוב 'פר העלם דבר של ציבור' ע"ע.

[6] הוריות ה, א; רמב"ם שם יג, א.

[7] הוריות ד, ב; רמב"ם שם.

[8] הוריות שם; רמב"ם שם.

[9] הוריות ב, א; רמב"ם שם.

[10] הוריות שם כלישנא בתרא אליבא דשמואל; רמב"ם שם.

[11] הוריות ב, ב; ג, א כדברי חכמים; רמב"ם שם יב, א-ב.

[12] הוריות ה, א; רמב"ם שם יב, ה.

[13] הוריות ג, ב - ד, א; רמב"ם שם יד, א - ב.

[14] הוריות ג, ב; רמב"ם שם.

[15] הוריות ד, ב כדעת ר' מאיר.

[16] שם ה, א כדעת ר' שמעון.

[17] שם כדעת ר' יהודה.

[18] רמב"ם שגגות יב, א.

[19] דעת ר' שמעון, מנחות נב, א.

[20] דעת ר' יהודה, שם.

[21] רמב"ם שקלים ד, ב.

[22] המאירי הוריות ב, א; כסף משנה רמב"ם שגגות יב, א.

[23] שו"ת הרדב"ז, ה, רכב.

[24] ויקרא ד, כ.

[25] זבחים לט, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יג; ה, טז.

[26] יומא נח, ב כדעת ר' יוסי הגלילי; רמב"ם שם.

[27] רמב"ם מעשה קרבנות ז, ב.

[28] זבחים מז, א; רמב"ם מעשה הקרבנות א, טז; ה, יא; ה, יג.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש