שלמים


שלמים: קרבן הנאכל על ידי הבעלים וכן על ידי הכהנים, בתחומי ירושלים המקודשת.

נאמר בתורה: "ואם זבח שלמים קרבנו... אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו"[1]. קרבנות השלמים הם קרבן יחיד הבא מן הבקר ומן הצאן. עם זאת מצינו קרבן שלמים אחד המוגדר כ'שלמי ציבור', היינו: שני כבשי עצרת הבאים עם קרבן 'שתי הלחם'* בחג השבועות. קרבנות השלמים הם 'קדשים קלים'*, שחיטתם בכל מקום בעזרה[2] ונאכלים לבעלים ולבני משפחתם ואילו הכהן מקבל חזה ושוק לאכילתו. שלמי הציבור הם בגדר 'קדשי קדשים', שחיטתם בצפון העזרה, ונאכלים לכהנים זכרים בלבד, בתחום העזרה, ליום ולילה.

קרבנות השלמים: נמנו בתורה כמה וכמה קרבנות שלמים: א. שלמים הבאים בנדר ובנדבה. ב. חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הקרבת הפסח, ונאכלת בליל חמישה עשר, כדי שהפסח ייאכל על השובע. ג. שלמי חגיגה, מצוה זו מוטלת על האנשים ולא על הנשים. שלמים אלה באים לכתחילה ביום הראשון בכל חג מהרגלים[3]. ד. שלמי שמחה המובאים על ידי עולי הרגל בשלושת הרגלים. ה. שלמים הבאים בעת הבאת הביכורים. ו. שלמים שהגר מביא עם עולתו להידור מצווה. ז. שלמי נזיר, כשהשלים את ימי נזירותו, וכן נזיר* עולם כשמגלח את שערו.

שלמי תודה: חז"ל מנו ארבעה אנשים הצריכים להודות[4] ולהביא שלמי תודה: א. יורדי הים. ב. הולכי מדבריות. ג. חולה ונתרפא. ד. חבוש שיצא מבית האסורים, וכן אדם שניצל על ידי נס. כאמור אחד מקרבנות השלמים, הוא 'קרבן שלמי ציבור', היינו, שני כבשי עצרת בחג השבועות. כן מצינו קרבנות הדומים לשלמים: בכור, מעשר בהמה, וקרבן פסח.

סוג הבהמה: קרבנות השלמים באים בדרך כלל מן הבקר ומן הצאן, זכר או נקבה, זאת, למעט כבשי העצרת בשבועות, שקרבן זה חייבים להביאו מן הכבשים[5]. כן נשתנו שלמי נזיר הבאים כקרבן מן האיל[6].


אוכלי שלמים בירושלים

בציור נראים עולי רגל האוכלים שלמי תודה בירושלים. האוכלים הביאו את קרבנם למקדש כהודיה לה' על נס שאירע להם. האכילה מתקיימת לאחר טהרה במקווה, השתתפות בהבאת הקרבן בעזרה, כמו כן נתנו לכהן חזה ושוק, והרי הם יושבים לאכול ולהודות לה' בתחומי חומות ירושלים המקודשת. ככל קרבן תודה, אכילתם מוגבלת ליום הבאת הקרבן והלילה שאחריו, ומדברי חכמים האכילה מותרת עד חצות.

השחיטה וזריקת הדם: בתחילה מקדישים הבעלים את הבהמה לקרבן שלמים[7], ונכנסים עמה לעזרה המקודשת ומתכוננים לשחיטה. הבהמה עומדת בכל מקום בעזרה, כשפניה כלפי קדש הקדשים. הבעלים אף הם עומדים בצד הבהמה כשפניהם כלפי קודש הקדשים[8], כדי לסמוך את ידיהם עליה. בעל הקרבן מניח את ידיו בחוזקה על ראש הבהמה בין שתי קרניה ואומר דברי שבח לקב"ה[9]. משסיים את הסמיכה, רשאי הבעלים לשחוט את הבהמה, שכן הלכה היא - שחיטה כשרה בזר[10]. מיד לאחר השחיטה, מקבל כהן את דם הבהמה במזרק, ומוליכו למזבח, שם לוקח הכהן את הדם, וזורקו על כותל המזבח – 'שתי מתנות שהן ארבע', וזריקת הדם נעשית למטה מחוט הסיקרא[11]. בדיעבד, אם נתן הכהן מתנה אחת במקום שתים – יצא ידי חובה[12]. את שיירי הדם שנשארו במזרק שופך הכהן על היסוד הדרומי של המזבח החיצון[13].

הניתוח והתנופה: משנזרק הדם נותן הכהן את הבהמה לבעלים לצורך הפשט עורה[14], משנפשט העור הרי הוא נתון לבעלים[15]. לאחר מכן מוציאים הכהנים את האמורים[16], מנתחים את הבשר ומפרישים חזה ושוק[17]. באיל נזיר מפרישים אף את ה'זרוע בשלה' עבור הכהנים[18]. הכהן נוטל את החלבים ומניח אותם על כפות ידי הבעלים. מעל החלבים מניח הכהן את החזה והשוק[19], ועל גבם מניח את שתי הכליות ואת יותרת הכבד[20]. לאחר מכן, מניח הכהן את ידיו תחת ידי הבעלים ומניף: מוליך ומביא מעלה ומוריד[21]. אזי מולחים את האימורים ומעלים אותם על אש המערכה שעל גבי המזבח[22].

אכילת הקרבן: הכהנים הזוכים בחזה ובשוק לאחר הקטרת האימורים[23], אוכלים את חלקם בקרבן הם ומשפחתם, כמו כן רשאי הכהן להאכיל מהם את עבדיו[24]. הקרבן נאכל בין חומות ירושלים המקודשת[25], והרשות נתונה לאוכלו 'בכל מאכל', כלומר: מבושל, צלוי, שלוק או מתובל בתבלינים שונים[26]. זמן האכילה של בשר השלמים מוגבל לשני ימים ולילה אחד. לא כן תודה ואיל נזיר, הנאכלים ליום ולילה כקדשי קדשים*[27]. הנותר* מן השלמים מעבר לזמן שנקבע לכל קרבן - באש ישרף[28].

מהלכות קרבנות השלמים: א. דין מעילה בשלמים מתחיל לאחר זריקת דמם על המזבח, ואם נהנה מהשלמים קודם זריקת דמם - לא מעל[29]. ב. אם נפל מום בשלמים יש לפדותם, אזי הבהמה יוצאת לחולין ומותרת באכילה[30]. ג. תמורת שלמים[31] הרי היא כשלמים לכל דבר[32]. ד. השלמים טעונים נסכים - כל קרבן כעניינו: איל כעניינו, כבש כעניינו וכדומה, עיין ערך 'נסכים'.

מעולם האגדה

"'וזאת תורת זבח השלמים'... אמרו אומות העולם לבלעם: למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו לו קרבנות, ולנו לא אמר כלום? אמר להם בלעם: הקרבנות אינן אלא שלום, ומי שקיבל את התורה שהן כתובין בה, צריך שיקריב קרבן. אתם מתחילה פסלתם אותה, ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות?! - מי שקיבלה הוא מקריב, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'... למה נאמר 'זבח השלמים' [ב'ה' הידיעה]? שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. בוא וראה: העולה - כולה לאישים. והחטאת - חלביה ואימוריה למזבח, ועורה ובשרה לכהנים, ולא היה ממנה הנאה לישראל. וכן האשם. אבל התודה - דמה ואימוריה למזבח, והחזה והשוק - לכהנים, ועורה ובשרה – לישראל. נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לכך נקראת 'זבח השלמים', שעשה שלום לכל". תנחומא צו, ו.

[1] ויקרא ג, א.

[2] זבחים נה, א. רמב"ם מעשה קרבנות ה, ד.

[3] רמב"ם חגיגה א, ד – ה.

[4] עיין ערך 'תודה'.

[5] שם כג, יט.

[6] במדבר ו, יז.

[7] תורת כהנים פרשתא ב הלכה ד.

[8] עיין יומא לו, א; ורמב"ם מעשה קרבנות ג, טו; שכך עולה מדבריו.

[9] רמב"ם מעשה קרבנות ג, טו. מדעת עצמו בלשון 'יראה לי'.

[10] רמב"ם ביאת מקדש ט, ו.

[11] זבחים נד, א. רמב"ם מעשה קרבנות ה, ו.

[12] זבחים לו, א. רמב"ם פסולי המקודשים ב, א.

[13] זבחים נה, א. רמב"ם מעשה קרבנות ה, ו.

[14] רמב"ם מעשה קרבנות ו, ה. רש"י פסחים סה, א. ד"ה 'והקטירן'

[15] זבחים קג, א. רמב"ם מעשה קרבנות ה, ט.

[16] זבחים קג, ב. רמב"ם מעשה קרבנות ה, יח. א, יח.

[17] מנחות סא, א. רמב"ם מעשה קרבנות ט, ו.

[18] חולין צז, ב. רמב"ם מעשה קרבנות ט, ט.

[19] באיל נזיר מניח אף את ה'זרוע בשלה'.

[20] ובאיל נזיר ותודה מניחים עליהם לחמים; מנחות סב, א. רמב"ם מעשה קרבנות ט, ז.

[21] מנחות סא, א. רמב"ם מעשה קרבנות ט, ז.

[22] זבחים נט, א. רמב"ם מעשה קרבנות ט, יא.

[23] זבחים נט, א. רמב"ם מעשה קרבנות ט, יא.

[24] זבחים נה, א. רמב"ם מעשה קרבנות י, ד.

[25] זבחים נה, א. רמב"ם מעשה קרבנות יא, ה.

[26] זבחים נה, א. רמב"ם מעשה קרבנות יא, ה.

[27] זבחים נז, א. רמב"ם מעשה קרבנות י, ו - ז.

[28] זבחים נה, א. רמב"ם מעשה קרבנות י, ז. ועיין ערך נותר.

[29] מעילה ו, ב. רמב"ם מעילה ב, א.

[30] בכורות יד, א.

[31] עיין ערך תמורה.

[32] תמורה יז, ב. רמב"ם תמורה א, ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il