שמחת בית השואבה


שמחת בית השואבה: שמחה יתירה שהיו נוהגים ישראל במקדש בחג הסוכות.

מצוות השמחה נוהגת בכל הרגלים, אולם בחג הסוכות, נצטוו ישראל לשמוח שמחה יתירה, ובמקדש דווקא[1], וכלשון חז"ל: "את מוצא: שלש שמחות כתיב בחג [הסוכות], ואלו הן: 'ושמחת בחגך', 'והיית אך שמח', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'"[2]. שמחה זו נקראת 'שמחת בית השואבה'[3]. שמחה זו היא על מצות ניסוך המים המתקיימת בחג הסוכות. להלן תיאור השמחה במקדש, זמנה, וביאור גדרה ועניינה.

שמחת בית השואבה – על שום מה? מצינו בראשונים, שכתבו, כי 'בית השואבה' עניינו, שמחה לכבוד שאיבת המים מן השילוח, שמנסכים הכהנים על המזבח בימי חג הסוכות[4], וכך סוברים רבים מהראשונים[5]. הדבר נלמד מן המתואר במשנה בסוכה, שהכהנים היו עומדים בשער העליון ותוקעים בחצוצרות. לאחר מכן היו תוקעים בהגיעם למעלה העשירית, והיו תוקעים והולכים עד שהיו מגיעים לשער היוצא למזרח. לאחר מכן מתואר, שהיו תקיעות שנעשות לכבוד מילוי המים המיועדים לניסוך על המזבח, ופירשו הראשונים: "אחר שמלאום [ממעיין השילוח] ושבו ובאו להן לעזרה דרך שער המים... 'הגיעו לשער המים - תקעו והריעו ותקעו'"[6]. זה עניינו של המושג 'בית השואבה' כמבואר בגמרא על פי הפסוק "ושאבתם מים בששון"[7].

מצות 'שמחת בית השואבה' להלכותיה: כתב הרמב"ם: "ציונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה: 'ושמחת בחגך' [בסוכות]... וכולל באומרו 'ושמחת בחגך'... שמח בכל מיני שמחה... ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד, והיא 'שמחת בית השואבה'. זה כולו נכנס תחת אומרו - 'ושמחת בחגך'[8]. עוד כתב: "והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה, ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתיים. וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע. ואומרים דברי שיר ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב"[9]. באשר למושג 'בית השאובה', מפרש הרמב"ם פירוש מקורי, ש'עזרת נשים' נקראה כולה על שם שמחת הבאת המים מן השילוח, שכתב: ש"שם המקום שהיו מתקינים לשמחה ולזמר [היינו, עזרת נשים] וקראוהו בשם זה [בסוכות] כמו שנאמר: 'ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה'"[10]. כן הוסיף הלכה בעניין: "חליל של 'בית השאובה' אינו דוחה לא שבת ולא יום טוב"[11], זאת כדברי המשנה: "החליל [של שמחת בית השואבה] חמשה [ימים] וששה"[12]. מצוה זו מוטלת על הכל, ובמיוחד על גדולי ישראל שהם המשמחים: "מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין, והחסידים והזקנים ואנשי מעשה - הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים - כולן באין לראות ולשמוע"[13]. ומסיים הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה... עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו... וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו - חוטא ושוטה... וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו - הוא הגדול המכובד העובד מאהבה... כי אין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר: 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'"[14].


כהנים מנסכים את המים בתירגול ולימוד מעשי

בתמונה נראים שני כהנים המנסכים את המים ואת היין על גבי המזבח. הכהנים - רבנים משתתפים בלימודי 'בית הספר לכהונה' ב'מכון המקדש' - מנסכים מים ויין במסגרת תרגול מעשי של הניסוך, במעמד ציבורי גדול המתקיים במהלך חול המועד סוכות. לכהן המנסך את המים נאמר: 'הגבה ידיך!' - כמובא בגמרא – כדי להוציא מדעת הצדוקים. מצד הכהנים הוצמדו לקרן המזבח 'מורביות של ערבה' הניצבות סביב המזבח לקיום מצות נטילת ערבה.

מצות 'ושמחתם לפני ה'' כוללת מצוות רבות, ו'בית השואבה' – 'שמחה יתירה': דרשו חכמים במדרש: "'תודיעני... שובע שמחות את פניך' - אל תקרי 'שובע' אלא 'שבע', אלו שבע מצוות שבחג הסכות: אתרוג, לולב, הדס, ערבה, סוכה וחגיגה ושמחה"[15]. הרמב"ם מונה חמש מצוות בסוכות, שכולן נובעות מפסוק אחד: "ושמחתם". האחת: לשמוח שבעה ימים במקדש, שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"[16]. השנייה: "ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים, והוא אמרו יתברך: 'ולקחתם לכם ביום הראשון... ושמחתם לפני ה''... התבאר שאין חובת מצוה זו שבעת ימים אלא במקדש"[17]. השלישית: נטילת הלולב בכל מקום עניינה - השמחה שבנענוע של ארבעת המינים המשמחים, זאת, בעת הנטילה, ובעת ההלל[18]. באשר לנטילה נאמר: "אימתי מברך? - בשעה שינענע הלולב[19]. ובאשר להלל נאמר סדר הנענוע: "מצוה כהלכתה שיגביה... וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח... ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים – ומביא... והיכן מוליך ומביא? - בשעת קריאת ההלל, ב'הודו לה' כי טוב'... וב'אנא ה' הושיעה נא'"[20], כי ההלל הוא זמן ההודיה והשמחה. הרביעית: 'שמחת בית השואבה', היינו: "בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר: 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'"[21]. החמישית: חלק משמחת החג, היא הבאת הביכורים, וכמבואר ברמב"ם מדוע מביאים ביכורים עד חג הסוכות: "לפי ששמחת אותה שנה נגמרה בסוף חג הסוכות, שבו אמר ה': 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם'"[22]. עוד כתב בטעמו של דבר: "שמעבודת השם הוא, שיזכור האדם עיתות צרתו וענייני מצוקותיו כשירחיב השם לו [בהבאת ביכורים]"[23].

זמן שמחת בית השואבה: הימים בהם מתקיימת השמחה הם ימי חול מועד. הלילה הראשון לשמחה הוא מוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות, ובמהלך כל ערב מערבי חול המועד, להוציא ערב שבת וערב יום טוב, בהם לא התקיימה שמחה זו. השמחה מתחילה לאחר הקרבת תמיד של בין הערביים, ונמשכת כל הלילה עד היציאה למעיין השילוח. השמחה והתקיעות מתקיימות בהמשך לשאיבת המים עד הבאתם דרך שער המים לעזרה בזמן תמיד של שחר[24]


שמחת בית השואבה בעזרת נשים

בציור נראים אנשי ירושלים ועולי הרגל המשתתפים בשמחת בית השואבה המתקיימת בעזרת נשים במקדש. במרכז הציור עומדים כהנים על מעלות שער ניקנור ומחזיקים בידם את צלוחית הזהב לשאיבת מים ממעיין השילוח. הלויים נראים על חמש עשרה המעלות כשהם משוררים ומנגנים עליהם בכל כלי שיר. כן נראים לפידים רבים בידי הקהל, ובעיקר לפידים מעופפים, כמנהגו של רבן גמליאל לשמח בחג אלקים ואנשים, להרבות בשמחת החג. ניתן גם לראות את הסולמות שבהם עלו פרחי כהונה להוסיף שמן ופתילות לארבעת מנורות הזהב שבעזרה.

ההכנות לשמחת בית השואבה: השמחה והריקודים של שמחת בית השואבה היו בעזרת נשים שבמקדש. במשנה מובא תיאור כיצד מיד עם צאת החג הראשון[25], היו מתחילים להכין את עזרת נשים למאורע, כשהיו מתקנים שם תיקון גדול[26], שעניינו: התקנת גזוזטראות, כלומר, מרפסות מדורגות בחלקה העליון של עזרת נשים. זאת, כדי לאפשר לנשים לצפות משם בשמחה הנערכת בעזרה. כן היתה הקפדה על הצניעות שלא יהיה ערבוב בין נשים לגברים ויבואו לידי קלות ראש[27]. התאורה בעזרת נשים באה ממנורות של זהב שעמדו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם. לכל מנורה היה סולם, ופרחי הכהונה היו ממלאים שמן בספלים. את הפתילות למנורה הכינו מבלאי מכנסי כהנים[28].

כלי הזמר והמנגנים: במשנה מתואר, כיצד בשעת השמחה והריקודים הלויים היו מנגנים במספר כלים, וכגון: מצלתיים*, כינור*, נבל*, חליל*, חצוצרה* ושאר כלי שיר[29]. בשמחה זו אין הגבלה באשר למספר הכלים שניתן להשתמש בהם מכל סוג שהוא. גם אדם מישראל הרוצה לנגן – רשאי לעשות זאת. מה שנאמר במשנה, שהלווים היו מנגנים – דיברה המשנה בהווה, שכך היה דרכם, אך להלכה כל ישראל רשאים לנגן, וכדברי הראשונים דלעיל, ש"כל אחד ואחד [מנגן] בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה – בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע"[30]. שכן, הנגינה נעשתה על חמש עשרה המדרגות שבעזרת נשים שלא נתקדשה בקדושת עזרה, ואין נגינה זו בגדר 'עבודה' על המזבח[31].

תיאור השמחה: אמרו חכמים: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"[32]. אכן שמחה זו לוותה בשירה וריקודים עד עלות השחר[33]. מתואר בגמרא אודות רבן שמעון בן גמליאל שכ"שהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחווה - נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן"[34]. כך גם "הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן [הקב"ה] הכל כאן! ואם איני כאן - מי כאן! הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב [לבית המקדש] שם רגלי מוליכות אותי; אם תבוא אל ביתי - אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבוא אל ביתך!"[35].

מדברי חז"ל

שמחת בית השואבה בסוכות – על שום מה?

בית השואבה: "למה נקרא שמה 'בית שואבה'? שמשם שואבים רוח הקודש! על שם: 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה' - יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית שואבה - ושרת עליו רוח הקודש. ללמדך, שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח. מנין? שנאמר: 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים'" - ירושלמי סוכה ה, א.

הלויים בשירתם ונגינתם: "אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו; כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר [שהיה רבי יהושע לוי ומשורר על הדוכן]. משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף [ולשירה] משם - לתפילת המוספין. משם - לבית המדרש. משם - לאכילה ושתיה. משם - לתפלת המנחה. משם - לתמיד של בין הערבים [ולשירה]. מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה. [שואלת הגמרא] הרי אמר רבי יוחנן: שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו וישן לאלתר [כי אין אדם יכול לעמוד בלא שינה משך זמן זה]"? ומסיימת הגמרא: אלא לכך התכוון רבי יהושע: "לא טעמנו טעם שינה", כלומר, לא ישנו כדרכו של אדם הישן שינה עמוקה, אלא היו מתנמנמים איש על כתף חבירו.

שלש שמחות בחג הסוכות – חג האסיף: "'מפני מה לא נאמר בפסח 'שמחה'? ובעצרת [בחג השבועות] כתוב שמחה אחת: 'ושמחת לפני ה' אלהיך'. ובחג [הסוכות] כתובים שלש שמחות: א. 'ושמחת בחגך'. ב. 'והיית אך שמח'. ג. 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם'? [תשובה]: לפי ששנינו: 'בארבעה פרקים בשנה העולם נידון, בפסח - על התבואה, בעצרת - על פירות האילן, ובראש השנה - כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון... ובחג [הסוכות] נידונים על המים. כי זמן פסח - הוא חסרון, ועדיין יש לעשות [לקצור שעורים, ולהכין את גידולי הקיץ] לכך לא נאמרה שמחה. אבל בעצרת - עבר דין אחד, לכך נאמר בו שמחה אחת. בחג - שכבר עברו שלשה דינים - פסח ועצרת וראש השנה [ואדם כבר אסף אל ביתו את מרבית גידולי הקיץ, צימוקים, דבלים, תמרים, יין ושאר פירות וליבו שמח] לכך נאמר בו שלש שמחות" (מדרש אגדה דברים טז).


שאיבת המים מן השילוח

טכס שאיבת המים מן השילוח נראה בציור. הקהל יורד בהמוניו מן המקדש למעיין השילוח, כשהאנשים מחזיקים לפידים בידיהם. הכהן השואב את המים ממי המעיין מוסר את צלוחית הזהב לכהן נציג המקדש, כדי להעלותה משם לניסוך היין על גבי המזבח בעת הקרבת התמיד.

[1] רמב"ם לולב ח, יב.

[2] פסיקתא דרב כהנא נספחים ב.

[3] רמב"ם שם.

[4] רש"י סוכה מב,ב; ד"ה החליל; נ, א; ד"ה בית השואבה: "כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים, כדמפרש: 'ושאבתם מים בששון'". נה, א; ד"ה אומרים.

[5] תוספות מעילה יג, ב ד"ה מים; תוספות שבת כא, א ד"ה שמחת; ריטב"א ומאירי סוכה מב, ב; רבינו יהונתן ור"ן על הרי"ף סוכה כא, א; פסקי ריא"ז סוכה פרק ה הלכה א אות ב; רע"ב סוכה ה, א.

[6] רש"י מסכת סוכה נג, ב; ד"ה 'שלש למילוי המים'.

[7] סוכה נ, ב.

[8] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נד.

[9] רמב"ם סוכה ולולב ח, יג.

[10] פירוש המשנה לרמב"ם סוכה ה, א.

[11] פירוש המשנה לרמב"ם ערכין ב, ג.

[12] משנה סוכה ד, א.

[13]רמב"ם הלכות סוכה ולולב ח, יד.

[14] רמב"ם הלכות סוכה ולולב ח, טו.

[15] מדרש תהלים מזמור טז.

[16] ספר המצוות לרמב"ם שורש יג.

[17] ספר המצוות לרמב"ם עשה קסט.

[18] רמב"ם ברכות יא, ח. וכן בפירוש המשנה סוכה ד, ב: "הלולב נטילתו חובה מן התורה ביום ראשון בכל העולם, ונטילתו כל שבעה חובה במקדש בלבד, לפי שזהו כונת הכתוב: 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'".

[19] רמב"ם ברכות יא, ח.

[20] רמב"ם סוכה ולולב ז, ט.

[21] רמב"ם סוכה ולולב ח, יב.

[22] פירוש המשנה לרמב"ם ביכורים א, ו.

[23] מורה הנבוכים ג, לט; וכוונתו להזכרת "ארמי אובד אבי וירד מצרימה... ויביאנו אל המקום הזה".

[24] סוכה נא, א. רמב"ם לולב ח, יב.

[25] לדעת הרמב"ם (לולב ח, יב), הכנת העזרה לשמחה נעשתה בערב יום טוב.

[26] להרחבה בנושא עיין ערך 'תיקון גדול'.

[27] סוכה נב, א.

[28] סוכה נא, א.

[29] סוכה נא, ב.

[30] רמב"ם סוכה ולולב ח, יג.

[31] כלי מקדש ג, ב.

[32] סוכה נא, ב.

[33] סוכה נא, א; רמב"ם לולב ח, יג.

[34] סוכה נג, א.

[35] שם.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש