שאור


שאור: בצק חמצמץ המחמיץ את העיסה - אסרה תורה להביאו על גבי המזבח.

נאמר בתורה: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ - כי כל שאור[1] וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"[2]. מכאן למדו חז"ל, כי ישנו איסור להקטיר שאור ודבש על המזבח[3]. וראה בהרחבה בערך 'דבש'*[4].

איסור ההקטרה: איסור הקטרת השאור אפילו בכלשהו, שנאמר: "כי כל שאור וכל דבש"[5]. איסור ההעלאה הוא דווקא כאשר העלה אותם לשם הקטרה לריח ניחוח, אבל אם העלה אותם לשם עצים – פטור[6].

היתר שאור: שתי הלחם* הן חמץ, ובהכרח שיש בהן שאור[7]; וגם עשר מלחמי התודה* מובאים כשהם חמץ, ועל כן אף בהם יש שאור[8].

טעמי האיסור: יש אומרים שהקרבת המנחה עם השאור, היא דרך עובדי עבודה זרה[9]. ויש אומרים כי השאור מראה על גבהות לב, שהיא ההיפך ממטרת הבאת הקרבן[10].

מעולם המחשבה

'שאור' ו'דבש' - רמז לדרך בקצוות. דרך הקודש - היא דרך האמצע

השאור והדבש הם שני מיני מאכל, האחד חמוץ מאד והשני מתוק מאד, ואסרה תורה להביאם למקדש. בכך רומזת התורה כי יש להזהר מהגזמה במידות האדם; אין זו דרך הקודש, ואין זו 'דרך ה''. כך היא שיטת הרמב"ם (דעות א, א): "דעות [מידות] הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו... יש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר... ויש בין כל דעה ודעה - הרחוקה ממנה בקצה האחר, דעות בינוניות זו רחוקה מזו... שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה... ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן... יחזיר עצמו למוטב, וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה... והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה... והיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה... לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם [אומד] דעותיו תמיד, ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם... כיצד? - לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני... ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מיסת ידו... וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים... ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: 'והלכת בדרכיו'. כך למדו בפירוש מצוה זו: 'מה הוא נקרא חנון - אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום - אף אתה היה רחום'... וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו... והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו – 'דרך ה'.


חימוץ השאור - שלב ראשון

בתמונה נראה השאור בשלב ראשון של החימוץ, כשהבצק מתמלא בנקבוביות ומתחיל להחמיץ ולתפוח.


חימוץ השאור – שלב שני

בתמונה נראה השאור לקראת חימוצו המלא. השאור תופח וממלא את הקערה לאחר ארבעים ושמונה שעות. בשלב זה, ניתן לחלק אותו לעיסות רבות של בצק, כדי להחמיץ כל אחת מהן בזמן קצר.

[1] בפירוש הרמב"ם למשנה ביצה א, א; כתב: "'ושאור' - הוא השמרים עצמו שמחמצים בו את הבצק". בימינו מכינים את השמרים להחמצת הבצק מפטריות מיוחדות. בעבר הכינו השאור באופן הבא: השהו כמות שווה של מים וקמח מעורבבים. חלק מהמים צף, ויש לערבבו שוב כל 12 שעות. שמרי הבר והבקטריות גדלים על בסיס תערובת הקמח והמים, כשהקמח משמש להם כמזון. לאחר כ48 שעות השאור מוכן והוא חמוץ מאוד ותוסס.

[2] ויקרא ב, יא.

[3] מנחות נח, ב; רמב"ם איסורי מזבח ה, א.

[4] ונחלקו הראשונים בשאלה אם יש למנות את איסור הקטרת השאור ואיסור הקטרת הדבש כשני לאוים נפרדים – כך דעת הרמב"ן שם; או שמא יש למנותם כלאו אחד – כך דעת הרמב"ם שם.

[5] תורת כהנים פרשה יב אות ד; רמב"ם שם.

[6] זבחים עז, א; ואף לחכמים החולקים על רבי אליעזר בדרשה זו; רמב"ם שם ה, ג.

[7] משנה במנחות נב, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ח, ט.

[8] משנה שם; מעשה הקרבנות ט, יח.

[9] רמב"ם מורה נבוכים ג, מו. ורמב"ן ויקרא שם.

[10] חינוך מצוה קיז.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il