ראש השנה


ראש השנה: 'יום תרועה' במקדש מתקיים בשופר וחצוצרות, ובהבאת קרבנות מיוחדים ליום זה.

ראש השנה שימש כתאריך התחלה למאורעות חשובים בתולדות האומה. כן מוגדר ראש השנה כ'יום דין' וכ'יום הזכרון', ונתייחד במקדש בתקיעת השופר המתקיימת יחד עם חצוצרות. כמו כן, התייחדה העבודה במקדש בראש השנה בהקרבת קרבנות מיוחדים ליום זה, כלומר, בנוסף לקרבנות ראש חודש הובאו קרבנות מוסף של ראש השנה.

תקיעת שופר במקדש בתוספת חצוצרות: בראש השנה מתקיימת התקיעה במקדש בשופר שפיו מצופה זהב. מצות התקיעה מתקיימת יחד עם שתי חצוצרות כסף. הכהן התוקע בשופר עומד באמצע והכהנים התוקעים בחצוצרות עומדים משני צידיו[1]. התוקע בשופר מאריך בתקיעתו יותר מתקיעת החצוצרות, שכן עיקר מצות היום בשופר[2]. התקיעה בחצוצרות בנוסף לשופר נלמדת מן הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'". עניינו של המושג 'לפני ה'' מוגדר על ידי חז"ל, שהכוונה היא למקדש, שם שרויה השכינה[3]. להלכה, תקיעת השופר נעשית על ידי אדם מישראל, שכן תקיעת שופר בראש השנה מחייבת את הכל. באשר לתקיעה בחצוצרות קיים דיון באחרונים, האם היא מתקיימת דווקא על ידי כהן, ולא נמצא מקור מפורש לכך, עם זאת, מצינו מקור בדברי חז"ל שהתקיעה מתקיימת גם על ידי כהן בעל מום[4]. תקיעת השופר והחצוצרות התקיימה ב'שער המזרח'[5].

תקיעת שופר בשבת במקדש: כאשר חל ראש השנה בשבת, המקום בו היו תוקעים בשופר היה המקדש, שכן, שם ידעו בוודאות שנתקדש החודש, ואילו בשאר הערים בארץ התקיעה בטילה[6]. לדעת האמוראים בתלמוד הבבלי, ביטול התקיעה בשבת הוא מחשש שמא יטלטלו את השופר בשבת[7]. בתלמוד הירושלמי מצאו סימוכין לכך בפסוק: 'זכרון תרועה', המרמז, שיש פעמים, שבהן אין בראש השנה אלא 'זכרון תרועה', ואין תוקעים בו, אלא מזכירים אותו בתפילה, זאת, כשהוא חל בשבת[8].

דעות בראשונים: התקיעה בירושלים ובבית דין בשבת – דין תורה: מצינו בראשונים שיטה הקובעת, שמעולם לא נאסרה תקיעת שופר בשבת, שהרי תקיעת שופר היא "חכמה ואינה מלאכה"[9]. לשיטה זו מצות שופר מתקיימת בשבת לא רק במקדש אלא בירושלים כולה, כי שם ידעו את זמן קידוש החודש. כן מתקיימת מצות שופר מן התורה במקום שיש בו בית דין, ומה שגזרו חכמים שלא לתקוע, הרי זה מחוץ לירושלים ומחוץ לבית דין. ובאשר לגזירה שגזרו, לא גזרו אלא על היחיד, שלא יתקע כל אדם לעצמו, אלא חובתו ללכת לבית דין לקיום מצות עשה של תקיעת שופר. וכתבו: "כשגזרו שלא לתקוע בשבת - לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין. אבל בזמן שהיה המקדש קיים, והיה בית דין הגדול בירושלם, היו הכל [גם היחידים] תוקעין בירושלם בשבת, כל זמן שבית דין יושבין [כי בית הדין יודעים את זמן קידוש החודש]. ולא אנשי ירושלם בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלם, והיתה רואה ירושלם... אנשי אותה העיר היו תוקעים [היחיד והציבור] בשבת כירושלם. אבל בשאר ערי ישראל [שאין יודעים שם את קידוש החודש] לא היו תוקעין. ובזמן הזה שחרב המקדש [תיקן רבן יוחנן בן זכאי] כל מקום שיש בו בית דין קבוע... תוקעין בו בשבת... ואין תוקעין אלא בפני בית דין בלבד... מפני שבית דין זריזין הן, ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים"[10]. לשיטה זו קבע רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית המקדש, שהתקיעה בשבת תהיה בכל מקום שיש בו בית דין, כי בית הדין יודע את זמן קידוש החודש[11].

קרבנות המוספים בראש השנה: בראש השנה מקריבים במקדש קרבן מוסף המיוחד ליום זה: פר, איל, ושבעה כבשים לעולה, ושעיר עזים לחטאת. קרבנות אלו באים בנוסף לקרבן התמיד ובנוסף לקרבן ראש חודש, הכולל - שני פרים, איל, ושבעה כבשים לעולה ושעיר עזים לחטאת[12]. סדר הקרבנות ביום זה הוא, תחילה קרבן תמיד, לאחריו מוסף ראש חודש, ורק לבסוף מקריבים את מוסף ראש השנה, זאת, על פי הכלל ההלכתי: 'תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם'[13].

בריאת העולם בראש השנה - והמקדש: חכמים קבעו בנוסח תפילת ראש השנה לומר: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", כלומר, ראש השנה, הוא יום יצירת העולם[14]. לדברי חז"ל קשור תאריך זה למקום המקדש, שכן, יצירת העולם ראשיתה ב'אבן השתיה' שבקודש הקדשים שבמקדש, וכלשון חז"ל בכמה מקומות: "למה נקרא שמה 'שתיה'? - שממנה הושתת העולם"[15]! עוד נאמר בגמרא שם ש'אבן השתיה', עליה היה מונח ארון הברית בקודש הקדשים, ועל גבי אבן זו הניח כהן גדול את הקטורת ביום הכיפורים. 'אבן השתיה' לפי מסורת חז"ל היא נקודת הראשית בה החלה יצירת העולם, ובלשון חז"ל שם: "מציון נברא העולם!" מכאן מובנת ההלכה האומרת, כי התקיעה במקדש נעשית בליווי חצוצרות, זאת, כדי להמליך במקדש – מקום ראשית היצירה – את בורא העולם. זה גם עניינו של הנוסח "זה היום תחילת מעשיך", המציין, שתאריך זה הוא גם יום הדין לכל באי עולם שנוצרו ביום זה. זו לשון המדרש בעניין נוסח תפילת מוסף: "'זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון' [של בריאת האדם] - 'כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב' [היינו, ביום זה נקבע כ'חוק', שבורא העולם ידון וישפוט את עמו מדי שנה באותו יום]... בזה היום היה תחילת בריית עולם, ואנו [ישראל] עושין אותו זכרון לאותו יום. [לפיכך ביום זה] - על המדינות בו יאמר: איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע, איזו למוות איזו לחיים. ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות"[16].


אבן השתיה – ממנה הושתת העולם (מתוך תערוכת מכון המקדש)

בתמונה נראית אבן השתיה ועליה ארון הברית. אבן זו מציינת את תחילת בריאת העולם, דבר שיש לו משמעות מיוחדת בראש השנה, שכן, תיקנו חכמים להזכיר בנוסח תפילת ראש השנה את מעשה בראשית: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון". על אבן זו שרויה שכינה באופן מתמיד, וכדברי חז"ל: מעולם לא זזה שכינה מקדש הקדשים (שמות רבה ב, ב).

בריאת האדם בראש השנה מאדמת המזבח: עם סיום בריאת העולם, ביום השישי לבריאתו – נברא אדם הראשון. יום זה הוא יום ראש השנה, ובדברי חז"ל מובאת מסורת, שבריאתו של אדם הראשון היתה במקום המקדש, וכדברי חז"ל: "מלוא תרווד [כלי חפירה, כלומר, מלוא הכף] עפר, נטל הקדוש ברוך הוא ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון". ציון המקום ממנו נוצר האדם נועד ללמד מוסר השכל; האדם לא נברא מעפר סתמי, אלא ממקום מקודש, ומעפר המזבח שהוא מקום עבודה לפני ה', וכמובא בהמשך: "הלוואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה"[17]. יום יצירת האדם, לאור האמור קשור בהכרח לחשבון נפש, כלומר, עליו לתת ביום זה דין וחשבון לפני אלוהיו על מעשיו כדי להצדיק את קיומו.

עקידת יצחק בהר המוריה – בראש השנה: במדרשי חז"ל מצינו, שעקידת יצחק התקיימה בראש השנה, בכך מתעוררת זכות על ישראל ביום הדין. כך מובא ב'מדרש אגדה': "'ויקרא אברהם שם המקום ההוא: ה' יראה' - שיראה המקום, כאילו שחטתי את בני לפניך". ובהמשך נאמר: "מחר, כשיבואו בניו של יצחק להתפלל לפניך [ביום זה, שהוא ראש השנה] - תמחול להם על עוונותיהם. 'יראה' - ייראה לפניך, כאילו אפרו של יצחק צבור לפניך, ותמחל להם. מכאן אמרו, שראש השנה היה בזמן שנעקד יצחק"[18]. עוד מובא במדרש, שאברהם ביקש, שבזכות העקידה, לא יתקבלו לפני ה' ביום הדין דברי המשטינים על בניו: "אמר לו [אברהם לקב"ה]: ריבונו של עולם! גלוי היה לפניך, שהיה לי מה להשיבך, כשאמרת לי לקרב את יצחק... [לפיכך] כשיהיו בניו של יצחק נידונים לפניך ביום זה... שראש השנה היה... אפילו יש להם כמה קטגורים מקטרגים אותם... לא תשים לבך לדברי המקטרגים"[19]. הרמב"ם מסכם את עניין הכפרה במקום זה: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם... ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר: 'ולך לך אל ארץ המוריה'... ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק... ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא - ומשם נברא, אמרו חכמים: 'אדם ממקום כפרתו נברא'".

שופר של איל בראש השנה: מצות התקיעה בשופר, היא הנותנת ליום זה את שמו בתורה – 'יום תרועה', ומתברר, שמצוה זו קשורה לעקידה, שכן השופר בו תוקעים, הוא שופר של איל, המזכיר את אילו של אברהם אבינו. זו לשון הגמרא: "למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני"[20]. עוד מובא במדרש: "'ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו'[21]: רבי בנאי אמר: אמר לפניו: ריבון כל העולמים! הוי רואה דמו של איל זה - כאילו דמו של יצחק בני. אימוריו של איל זה - כאילו אימוריו של יצחק בני"[22].

תפילת חנה במשכן שילה בראש השנה: מדברי חז"ל עולה, שתפילת חנה במשכן שילה התקיימה בראש השנה, וכך נענתה בתפילתה. בגמרא מבואר, שתפילת ראש השנה המתקיימת במהלך הדורות נלמדה מתפילת חנה, שכן, שונה תפילה זו משאר המועדים, שתפילת המועדים מורכבת משבע ברכות, לא כן תפילת ראש השנה יש בה תשע ברכות. שואלת הגמרא: "כנגד מי?" ומשיבה: "כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה"[23]. במהלך תפילה זו הזכירה חנה את שם ה' תשע פעמים, ולדעת מתקני התפילה מן הראוי, שאף תפילת כל אדם בראש השנה במהלך הדורות, תכלול תשע ברכות ו'אזכרות', ובכך ייענה אדם בתפילתו, כשם שחנה נענתה ונפקדה בראש השנה.


תפילת חנה במשכן שילה

בציור נראית חנה בעומדה לתפילה במשכן שילה בראש השנה. בזכות תפילתה במשכן ביום זה נתקבלה התפילה, וזכתה לבן כשמואל הנביא. עם הגמל הנער שבה חנה למשכן בראש השנה להודות לה' על אשר עשה עמה, ובתפילת הודיה זו הזכירה את שם ה' תשע פעמים. לאור תפילה זו תיקנו חז"ל לכל ישראל להתפלל בראש השנה תפילה שיש בה תשע ברכות – כחנה במשכן שילה.

בנין המזבח ערב ראש השנה - עם חידוש הבית השני: ראש השנה משמש כתאריך הנזכר בהתמדה בקשר לבניין הבית והעמקת הקשר בין העם למקדש. מאורע חשוב בתולדות המקדש אירע בראש השנה הראשון לעליית עולי בבל, וכך מתואר בכתובים: "ויגע החודש השביעי - ובני ישראל [עוסקים בבניין בתיהם] בערים. וייאספו העם כאיש אחד אל ירושלים. ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים... ויבנו את מזבח אלהי ישראל, להעלותעליו עולות... ויכינו המזבח על מכונותיו - כי באימה עליהם מעמי הארצות [למרות זאת] ויעלו עליו עולות לה' - עולות לבוקר ולערב. מיום אחד לחודש השביעי [היינו, ראש השנה] החלו להעלות עולות לה'"[24]. בהמשך התיאור נאמר: "ורבים מהכהנים והלויים וראשי האבות הזקנים, אשר ראו את הבית הראשון ביסדו, זה הבית בעיניהם [דל ועלוב, לפיכך הזקנים] בוכים בקול גדול, ורבים [אחרים מריעים] בתרועה בשמחה להרים קול". התחלת העבודה נעשתה על גבי המזבח החדש שבנו, למרות שהבית עצמו נשאר בחורבנו, זאת, לאור ההלכה שהביאו עמם העולים מבבל, ש"מקריבין אף על פי שאין בית"[25]. הלכה זו אושרה בבית דינו של זרובבל ממייסדי הכנסת הגדולה[26], ובכך נפתחה הדרך לבנין המזבח ולחידוש העבודה בראשית ימי בית שני.

מעמד התשובה וכריתת אמנת-המקדש בראש השנה: מאורע חשוב אחר התקיים במקדש בראש השנה עם הופעת עזרא ונחמיה בירושלים, כמתואר בכתובים: "ויגע החודש השביעי ובני ישראל בעריהם. ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים... ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה... ביום אחד לחודש השביעי. ויקרא בו מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים"[27]. מתברר, שראש השנה זה היה פתיחה לחודש שלם של תשובת הציבור, כשעולי הגולה עוסקים בתיקון ליקויים שונים בחיי הפרט והכלל, כגון גירוש הנשים הנכריות, שמירת השבת ועוד. לפי המתואר בכתובים, עמד עזרא על 'מגדל עץ', כלומר, בימה גבוהה מול פני העם ועמו כהנים מימינו ומשמאלו - כבמעמד 'הקהל'[28]. עזרא קורא לפני העם פרשיות בתורה, ומוכיח את העם על מעשיו, והעם "בוכים... בשמעם את דברי התורה". עזרא ונחמיה, יחד עם הכהנים והלויים מרגיעים ומפייסים את העם, באמרם: "היום קדוש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו!... לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדוות ה' היא מעוזכם![29]" במהלך חודש התשובה כורתים ישראל 'אמנה', ובה התחייבות לשמור מצוות רבות המתקיימות במקדש, וכגון: הבאת מחצית השקל, הבאת לחם הפנים, הבאת מנחת התמיד, הבאת שני כבשים לעולת התמיד, הבאת מוסף שבת וראש חודש, מוספי המועדים, מלאכת בית האלהים, כלומר, אספקת כל הנדרש למקדש, הבאת קרבן עצים לצורך הקרבנות, הבאת ביכורים ועוד. בכך העמיקו ישראל את הקשר למקדש ולעבודתו, כיסוד לכל תקופת הבית השני.


בניית המזבח בידי עולי בבל

בציור נראים עולי בבל, כשהם בונים את המזבח לקראת ראש השנה הראשון לבואם לירושלים בראשית ימי בית שני. המזבח הוקם למרות שטרם נבנה הבית כולו מהריסותיו, במטרה להתחיל את העבודה על המזבח מיד בראש השנה. זאת, על פי הכלל ההלכתי 'מקריבין אף על פי שאין בית' (זבחים סב, א).

[1] משנה, ראש השנה ג, ג.

[2] משנה, שם.

[3] תהלים צח, ו. בבלי, ראש השנה כז, א. יתכן שלמדו זאת ממקור בתורה, כנדרש ב'ספרי זוטא' על במדבר (י, י) "'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם' – ריבה ראש השנה – 'ותקעתם בחצוצרות'".

[4] מנחת חינוך מצוה שפד סק"א, על פי הספרי בהעלותך פיסקה עה: "אמר לו רבי טרפון... אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אימא שהיה חיגר ברגלו אחת, שהיה עומד ומריע בחצוצרות. אמר לו: הין רבי, שמא בהקהל ראית, שבעלי מומין כשרין בהקהל ובתקיעת ראש השנה וביום הכיפורים וביובל" (אך יש גרסאות בלא 'ראש השנה'). וכן בפסיקתא רבתי פיסקא לט: "בעל מום כשר לתקוע בראש השנה וביובל... אבל על הזבחים לאו".

[5] עיין ערך.

[6] משנה, ראש השנה ד, א.

[7] ראש השנה כט, ב.

[8] ירושלמי ראש השנה ד, א.

[9] שבת קיז, ב.

[10] רמב"ם שופר ב, ח. על פי משנה ב שם: "שכל עיר שהיא רואה" וכו'. כך גם כותב הרמב"ם בפירוש המשנה לראש השנה ד, ב: "לא אסרו על בית דין תקיעת שופר בשבת, מפני שהם זריזין ולא יבואו לידי שגגה בכגון זה". אך לדעת רש"י (ראש השנה כט, ב ד"ה אבל לא במדינה) ותוספות (ד"ה אבל לא במדינה) התקיעה רק במקדש ולא בירושלים.

[11] משנה שם, לדעת תנא קמא. על טיבו של בית הדין, והאם גם בירושלים הוגבלה התקיעה לזמן ישיבת בית הדין, עיין ברמב"ם שופר ב, ח - ט ובר"ן על הרי"ף בר"ה ח, א ד"ה ונראה. עיין ערך 'ירושלים'. כן עיין ספר 'סנהדרין הגדולה' פרקים לא – נ; שם נתבארו שיטות הראשונים בהרחבה.

[12] במדבר כט, א - ו. מפסוקי התורה ניתן להבין שאין מקריבים שעיר חטאת משום ראש חודש אלא רק את עולות המוסף, אך בתוספתא בשבועות א, ב. אומר רבי שמעון במפורש, שגם בראש השנה מקריבים שעיר ראש חודש, וכן מבואר ברמב"ם תמידין ומוספין ט, א. רבנו משולם העלה אפשרות שאין מקריבים שעיר ראש חודש, תוספות ביצה טז, א ד"ה איזהו ורשב"א ראש השנה ח, ב ד"ה איזהו ותוס' הרא"ש סנהדרין יא, ב ד"ה איזהו: "ושוב חזר בו". ויש מהאחרונים שתלו זאת במחלוקת תנאים, פני יהושע וטורי אבן בראש השנה ח, ב.

[13] משנה, זבחים י, א. רמב"ם, תמידין ומוספין ט, ב; ועיין ערך 'תדיר'.

[14] ראה ראש השנה י, ב; מחלוקת בעניין זה.

[15] יומא נד, ב; תנחומא 'אחרי' ג. ועוד.

[16] ויקרא רבה כט, א.

[17] ירושלמי נזיר ז, ב.

[18] וירא כב, יד.

[19] 'פסיקתא רבתי' פיסקה מ.

[20] ראש השנה טז, ב.

[21] בראשית כב, יג.

[22] בראשית רבה נו.

[23] ברכות כט, א.

[24] עזרא ג, א.

[25] זבחים סב, א.

[26] הקדמה ליד החזקה לרמב"ם.

[27] נחמיה ח, א.

[28] ראה בגמרא שם ובתוספתא סוטה ז, ח.

[29] נחמיה ח, ט - י.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש