קרבנות בדברי הנביאים


קרבנות בדברי הנביאים: האם יחסם של הנביאים לעניין הקרבנות שונה מן האמור בתורה?

מצינו בדברי הנביאים פסוקים שנראה מהם, כאילו מאס ה' בקרבנות, וכגון בתוכחת הנביא ישעיה, האומר: "למה לי רוב זבחיכם - יאמר ה' - שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי! כי תבואו לראות פני - מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי![1]" לאחר העיון בפסוקים אלה ודומיהם מתברר, כי עיקר תוכחתו של הנביא מכוונת לעובדה, שהקרבן שמביא אדם למקדש, הפך למעשה חיצוני, ובמקום שהקרבן יעורר את מחשבת האדם לתשובה כנה, ולהתקרבות אמיתית לבורא עולם, הפכו הקרבנות לכלי להתחסדות, הבא להוסיף כבוד לאדם, וליצור רושם של אדם צדיק, בעוד הוא ממשיך את הנהגתו הקלוקלת. מכאן גערת הנביא: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי!"

הקרבנות בדברי שמואל הנביא: מצינו תוכחה בענייני הקרבנות, הנשמעת מפי שמואל הנביא, האומר לשאול: "החפץ לה' בעולות וזבחים - כשמוע בקול ה'? הנה שמוע - מזבח טוב, להקשיב - מחלב אילים"[2]. יש הרואים בדבריו אלה, דוגמא לשינוי שהתחולל אצל הנביאים ביחסם להבאת קרבנות. אולם כלל גדול בתורה קובע, כי "אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה"[3], הווה אומר, היחס לקרבנות על פי הקבוע בתורת משה, הוא גם יחסם של הנביאים לקרבנות, כי לא יתכן שינוי בתורה על ידי נביא[4]. אכן, המתבונן בתוכחת שמואל ימצא מגמה הפוכה: שכן, מצווה שמואל את שאול להחרים את עמלק: "מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה"[5], ואילו שאול והעם עברו על דבר הנביא. המלך שאול מצטדק לפני שמואל כי החיו את הבהמות כדי להקריבם לפני ה'. על כך אומר שמואל: "החפץ לה' בעולות וזבחים?" הרי ציויתיך להמית את הבהמות! וממשיך שמואל: "הנה שמוע [בקול ה' ומצוותו, משמעת זו רצויה יותר בעיני ה'] - מזבח טוב!" נמצא, שהקרבנות רצויים בעיני ה', ונקראים "זבח טוב". לא כן במקרה המדובר, בו נצטווה שאול להמית את בהמות עמלק ולא להביאן כקרבן. למעשה, מוצאים את שמואל בדורו, כשהוא מבקר בערי ישראל השונות, ובכל מקום בואו מקריבים קרבנות וממתינים לבוא הנביא שמואל – "כי לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח"[6]. כמו כן, מורה שמואל לשאול המלך להקריב קרבנות בגלגל, ככתוב: "והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות, לזבוח זבחי שלמים... והודעתי לך את אשר תעשה"[7]. כך גם בעת שבא שמואל למשוח את דוד למלך נאמר: "עגלת בקר תקח בידך, ואמרת לזבוח לה' באתי"[8]. הווה אומר, הקרבנות רצויים לפני ה', אך זאת בתנאי, שמביא הקרבן מוכיח כי יש בו משמעת מוחלטת למצוות התורה.


שמואל הנביא מביא קרבן בבית לחם - בעת המלכת דוד

בציור נראה שמואל הנביא, כאשר בא לבית לחם למשוח את דוד למלך. מעמד המלכתו מתקיים ליד הבמה, שם נראית עגלת בקר שהביא עמו שמואל להקרבת קרבן לה' בעת המעמד.

הקרבנות בדברי ירמיהו הנביא: בדומה לתוכחת שמואל מצינו תוכחה דומה בנבואת ירמיהו, המוכיח את העם: "כה אמר ה'... עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר... כי אם את הדבר הזה צויתי... שמעו בקולי![9]" כלומר, אם אינכם שומעים בקולי אל תכבדו את עצמכם בהבאת עולות, הביאו בהמות אלה כקרבן שלמים, וכך יהיה לכם בשר הרבה לאכול. כי לא הקרבנות עיקר, אלא שמירת המצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. בכך מובנת הנבואה בהמשך: "הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל... ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה... ואמרתם ניצלנו [מעונש] למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פריצים היה הבית הזה?![10]" כלומר, אם הבאת הקרבנות שלכם במקדש, מטרתה, לאפשר למביאי הקרבן להכשיר מעשי תועבה שלהם - איני חפץ בקרבנות אלה. לעומת האמור מתנבא ירמיהו, כי בעתיד יביאו ישראל בשמחה קרבנות מרחבי הארץ, ככתוב: "ובאו מערי יהודה, ומסביבות ירושלם, ומארץ בנימין, ומן השפלה, ומן ההר, ומן הנגב, מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומביאי תודה בית ה'"[11]. נבואה נוספת מתנבא ירמיה על הכהנים בעתיד: "בימים ההם תיוושע יהודה וירושלם תשכון לבטח... ולכהנים הלויים לא יכרת איש מלפני, מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים"[12]. נמצא שירמיהו מעודד את הבאת הקרבנות, ומודיע כי הקרבנות הם מצוה נצחית.

הקרבנות בנבואת ישעיהו: כאמור, ישעיהו הנביא מוכיח את ישראל במילים: "למה לי רוב זבחיכם". עם זאת מתנבא ישעיהו, כי בעתיד הדבר יתוקן, והקרבנות כולם יהיו לרצון לפני ה', ככתוב: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[13]. עוד ניבא ישעיהו על עתידו המפואר של המקדש: "כבוד הלבנון אליך יבוא, ברוש תדהר ותאשור יחדיו, לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד"[14].

הקרבנות בנבואת יחזקאל: יחזקאל הנביא מוכיח את ישראל על מציאות עגומה במקדש, ככתוב: "ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית, והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש - אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחויתם קדמה לשמש... הנקל לבית יהודה מעשות את התועבות אשר עשו פה?![15]" לעומת נבואה קשה זו ועונשה הנזכר שם, מתנבא יחזקאל בנבואה נרחבת ומפורטת על מראה המקדש בעתיד[16]. כן ניבא באשר לכהנים: "והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי, בתעות בני ישראל מעלי, המה יקרבו אלי לשרתני. ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם... המה יבואו אל מקדשי, והמה יקרבו אל שלחני לשרתני"[17]. נבואות אלו מדברי כמה מן הנביאים, אינן אלא מעט מזעיר מן הנבואות שהתנבאו בימי בית ראשון. ובאו ללמד, שכאשר ישראל מתנהגים שלא כהלכה במקדש, אין הקב"ה חפץ בקרבנם. מאידך, כאשר ישראל הולכים בדרך הישר, ובאים למקדש בנפש טהורה, כדברי דוד: "מי יעלה בהר ה'... נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה"[18], אזי הקרבנות רצויים, וכדבריו בהמשך: "זבחי אלהים - רוח נשברה... אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים". זה, אפוא, עניינן של הנבואות לעתיד, בהן מובטח לישראל, שבאותם ימים יהיה העם במצב רוחני גבוה, וכך גם המקדש יהיה לכבוד ולתפארת.

מעולם המדרש

מועדי ה' אהובים לנצח

"שאל גוי אחד את רבי עקיבא: למה אתם עושים מועדות? - לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי?" אמר לו רבי עקיבא: אילו אמר: 'חודשי ומועדי שנאה נפשי' - היית אומר נכונה. לא אמר אלא: 'חדשיכם ומועדיכם' [כלומר, מועדים של הוללות, שאינם לשם שמים]". במדבר רבה כא, כה.

הקרבנות לרצונכם - לא לרצוני

"שמא תאמר לאכילה הוא צריך? תלמוד לומר: 'אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה'. ונאמר: 'כי לי כל חייתו יער בהמות בהררי אלף, כי ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי'... לא אמרתי אליכם זיבחו, כדי שתאמרו: אעשה רצונו ויעשה רצוני [ללכת בשרירות ליבי]. לא לרצוני אתם זובחים. אלא לרצונכם [לטובתכם ולהוסיף קדושה] - אתם זובחים. שנאמר 'לרצונכם תזבחוהו'". מנחות קי, א.


רבבות קרבנות מובאים להודיה ושמחה - בעת חנוכת מקדש שלמה

בעת חנוכת הבית על ידי שלמה מלך ישראל, הביאו ישראל הנקבצים מלבוא חמת ועד נחל מצרים קרבנות לרוב, כהודיה לה' על שזכו לראות את המקדש בבניינו בירושלים. רבבות קרבנות הובאו באותו מעמד כחלק מן השמחה, כמתואר במלכים א' ח, סב: "ויזבח שלמה את זבח השלמים... בקר עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף". מפני ריבוי הקרבנות נאמר: "ביום ההוא קידש המלך את תוך החצר... כי עשה שם את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים. כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה". ונועצו חכמים (מועד קטן ט, א) ונביאים שבאותו דור, כמו אחיה השילוני, ואחרים, ועשו מעשה, כלומר: "באותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים", זאת, מרוב שמחה על בניין המקדש, וחידוש עבודת הקרבנות בגדלות וברוב עם. כמו כן התירו חכמים באותו מעמד אכילת קרבנות שלמים ושאר מאכלים בעצם יום הכיפורים, כי - "אין שמחה בלא אכילה ושתיה!" זה, אפוא, יחסם של נביאים וחכמים לעבודת ה' המתקיימת באמצעות המקדש והקרבנות, ללמדנו, ששמחה גדולה ויקרה זו - דוחה מצוות אחרות שבתורה.

[1] ישעיהו א, יא.

[2] שמואל א' טו, כב.

[3] ספרא בחוקותי פרשה ה, יג.

[4] עיין ערך 'נבואה ומקדש'.

[5] שמואל א' טו, ג.

[6] שמואל א ט, יג.

[7] שמואל א' י, ח; זאת, בעת שהותרו הבמות עם חורבן משכן שילה.

[8] שמואל א' טז, ב.

[9] ירמיהו ז, כא.

[10] ירמיהו ז, ט.

[11] ירמיהו יז, כו.

[12] ירמיהו לג, טז.

[13] ישעיהו נו, ז.

[14] ישעיהו ס, יג.

[15] יחזקאל ח, טז.

[16] ראה יחזקאל פרקים מ – מח.

[17] יחזקאל מד, טו.

[18] תהילים כד, ג.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש