קרבנות חובה


קרבנות חובה: קרבנות שהתורה חייבה את היחיד או הציבור להביאם ולהקריבם במקדש.

הקרבנות מתחלקים לשתי קבוצות מבחינת הסיבה להקרבתם: חלק מהם הם קרבנות חובה, על פי הקבוע בתורה להביא אותם במועד מסוים, כגון, תמידים ומוספים. יש לעומתם קרבנות שאדם מביא בעקבות מאורע מסוים, כגון שחטא, והוא מביא קרבן לכפר על חטאו.

קרבנות חובה ליחיד ולציבור: כאמור, חלק מן הקרבנות הן חובת הציבור להביאם. בנוסף לתמידים ומוספים, חובה על ישראל להקריב קרבן פסח, להביא את מנחת העומר, שתי הלחם ועוד. באשר לחובת היחיד, בנוסף לקרבן חטאת או אשם, יש חובה על מי שנטמא והוא מחוסר כיפורים*, שצריך להביא קרבן להשלמת טהרתו. כך גם באשר לקרבן נדבה, אדם יכול לחייב את עצמו להביא קרבן עולה, שלמים או מנחה, והרי זה קרבן חובה. מצינו עם זאת קרבנות שהדעות חלוקות, האם הם קרבן חובה או נדבה, כגון חגיגת ארבעה עשר. כתבו האחרונים, שלא מצאנו בסדרי הקדימה בקרבנות שקרבן חובה קודם לנדבה[1].

סוגי הקרבנות: יש קרבנות הבאים בחובה או בנדבה, והם: עולה, שלמים ומנחה[2], לעומתם יש קרבנות הבאים רק כחובה, והם: חטאת ואשם, בכור מעשר ופסח. כך גם הקטורת נזכרת כקרבן חובה, והיא נכללת בקרבן התמיד[3].

הלכות הבאת הקרבן שוות בחובה ונדבה: הלכות הבאת הקרבנות ואופן הקרבתם שווים, הן בחובה והן בנדבה. פרטים שונים שנאמרו בתורה, וקשורים לעשיית קרבן נדבה בלבד או בקשר לקרבן חובה בלבד, למדו חז"ל מן הפסוקים שדינם שווה בשני הסוגים. באשר לסמיכת ידי הבעלים על הקרבן[4], הדברים נאמרו אמנם על קרבנות שיש בהם וידוי, אך דין זה נוהג גם בנדבה. כך גם הפשטת עור הקרבן[5], וכן הגשה במנחה[6], כמו כן איסור 'בל תאחר'[7], וכך הצורך להביא קרבן מובחר[8], או גם פסול כבש שילדה צורת עז[9].


קרבן תודה – קרבן חובה

בציור נראית משפחה העולה לירושלים להביא קרבן תודה לה', לאחר שבנם חלה במחלה ממושכת והחלים ממחלתו. בני המשפחה מצרפים את אנשי ירושלים להודיה, ומזמינים אותם להשתתף בסעודת המצוה של אכילת הקרבן, ולשמוע את סיפור המעשה. קרבן תודה זה הוא קרבן חובה, ומשעה שנדר אבי המשפחה להביא את קרבנו, צריך האב להזהר מלעבור על איסור 'בל תאחר'.

הבדלים להלכה בין חובה לנדבה:

א. מביאי הקרבן: קרבן נדבה יכול לבוא בשותפות, וקרבן חובה בא ביחיד[10]. גוי מביא קרבן נדבה ואינו מביא קרבן חובה[11]. יש אומרים שציבור אינו מביא עולת נדבה אלא קרבנות חובה בלבד[12]; ותמהו עליהם, שהרי מצינו 'קיץ המזבח', שהוא נדבת ציבור[13].

ב. הבאת הקרבן: קרבן נדבה יכול לבוא גם מכספי מעשר שני, ואילו קרבן חובה בא רק מכסף חולין. הלכה היא, שגם נדר - בלשון 'הרי עלי' נחשב כקרבן חובה[14]. בזמן היתר במות, אין מקריבים בבמת יחיד אלא נדבת יחיד ולא חובתו[15].

ג. דינים הנלווים להקרבה: עולת חובה של ציבור טעונה שירת הלויים, ואילו עולת נדבה של ציבור אינה טעונה שירה[16]. יש אומרים שקרבן חובה טעון גם השתחויה בגמר עבודתו, בניגוד לקרבן נדבה[17].

מעולם ההלכה

האם הציבור מביא קרבנות נדבה? - סתירה ברמב"ם

כתב הרמב"ם בהלכות תפילה א, י: "אין הציבור מתפללין תפלת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה". מאידך כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין ו, ח): "עולות נדבה שמקריבין ממותר תרומת הלשכה, אף על פי שהן של ציבור אין אומרין שירה עליהן". ודבריו תמוהים, הרי כתב שאין הציבור מביא קרבן נדבה? ויתבארו הדברים לפי מה שכתב הרמב"ם (טומאת צרעת טז, י) בעניין שם המשותף: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי 'צרעת', ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי 'צרעת', ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי 'צרעת', וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה 'צרעת' - בשותפות השם". כלומר, פעמים ששם אחד ומושג אחד משמש לנושאים שונים זה מזה. מכאן ההסבר לסתירה. כלומר: מה שכתב הרמב"ם: "אין הציבור מתפללין תפלת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה", אכן, כך ההלכה, כי אין הצביור מביא אלא קרבנות חובה. מאידך, מה שכתב: "עולות נדבה שמקריבין – הציבור - ממותר תרומת הלשכה", אין אלו אלא קרבנות חובה, שקנו הכהנים בכסף מחצית השקל שנותר בלשכה. כסף זה נותר מקופות מחצית השקל שבלשכה, שנועד לקרבנות התמיד שהם חובה. עתה, עם סיום הבאת קרבנות השנה, הלכה היא, ש'לב בית דין מתנה עליהם', שיתרת הכסף תהיה להבאת קרבנות ל'קיץ המזבח', זאת, כדי שלא ישאר המזבח בטל מקרבנות. נמצא, שקרבנות אלו שנקנו בכסף 'חובה', נראים כאילו היו 'נדבה' בגלל החלטת בית דין לפאר את המזבח בקרבנות אלה, אך לאמיתו של דבר אין אלו קרבנות 'נדבה' אלא בשיתוף השם.

[1] עיין רמב"ם תמידין ומוספין פרק ט, ובפרט הל' י על מנחת סוטה ונדבה. אך ב'צרור המור' בפרשת שמיני כתב שהדין שחטאת קודמת לעולה נובע מכך שהחטאת היא חובה והעולה באה גם בנדבה.

[2] ויקרא א, ב; שם ב, א; שם ג, א.

[3] שמות ל, ט. מנחות נ, א. רמב"ם כלי המקדש ב, יא.

[4] ביצה כ, א. לפי אחת הדעות שם סוברים בית שמאי ששלמי חובה, כגון שלמי חגיגה, אינם טעונים סמיכה.

[5] ספרא, ויקרא נדבה פרק ה, ב.

[6] מנחות ס, א.

[7] ראש השנה ה, ב.

[8] יומא לד, ב.

[9] 'נדמה'; ראה בכורות יז, א. ובספרא, ויקרא נדבה פרשתא ג, א, למדו על פסולים נוספים שנאמרו בקרבן נדבה שפסולים גם בחובה.

[10] לגבי קרבן חובה הבא לכפרה הדבר ברור, ראו משנה, כריתות ה, ה-ו ופירוש המשנה לרמב"ם שם וכן הל' נזקי ממון י, ה על שותפות בכופר; אך מצאנו "חטאת שותפין" בפר העלם דבר של ציבור, בבלי יומא נ, א. לגבי עולת חובה כגון עולת ראיה הדין שנוי במחלוקת, עיין טורי אבן חגיגה ו, א, שלדעתו באה בשותפות, ולעומתו נחלת יעקב ויקרא א, ב ואליה רבה סי' תרה סק"ח, שעולת חובה אינה באה בשותפות.

[11] משנה שקלים א, ה.

[12] רי"ף ברכות יג, א. רמב"ם תפילה א, י.

[13] רז"ה שם, ועיין רמב"ן במלחמות ה' שם וראב"ד על הרי"ף ועל הרמב"ם.

[14] משנה מנחות ז, ו.

[15] משנה מגילה א, י. לעניין זה עולה ושלמים של נזיר שנויים במחלוקת, אם גדרם כחובה או כנדבה, עיין זבחים קיז, א. גם על חובת יחיד בבמת ציבור נחלקו תנאים שם.

[16] רמב"ם כלי המקדש ג, ב ותמידין ומוספין ו, ח. בערכין יא, ב התלבטו בדין זה.

[17] הגר"א, מובא במנחת ביכורים לתוספתא שקלים פ"ב הי"ז, על פי גרסתו ופירושו בתוספתא שם. אך לפי גרסאות ופירושים אחרים אין מקור לדין זה.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש