קידה


קידה: אחת מעבודות האדם לפני ה' במקדש ומחוצה לו, והיא חלק ממצות השתחוייה.

הקידה היא אחת מצורות ההשתחוייה, והיא חלק מעבודת ה' במקדש. כך מצינו במעמד שקיים יהושפט במקדש - ככתוב: "ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' לפני החצר החדשה... ויקוד יהושפט אפים ארצה, וכל יהודה ויושבי ירושלם נפלו לפני ה' להשתחוות לה'"[1]. גם במעמד שקיים עזרא במקדש נאמר: "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל... ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים... ויענו כל העם אמן... ויקדו וישתחו לה' אפים ארצה"[2].


הקידה - שלב לקראת ההשתחויה: הקידה עניינה - התכופפות האדם ארצה כשהוא במצב של עמידה, כלומר, האדם מתקפל ופניו נטויות לרצפה. במצב זה, כשפניו סמוכות לקרקע, וידיו תומכות אותו בארץ, עובר המשתחווה למצב חדש, להשתחוויה, שהיא פישוט ידים ורגלים. בדומה לכך ניתן תחילה לכרוע ארצה על הברכים והכרעיים, ולאחר שהאדם מתכופף ועושה עצמו כקשת[3], וידיו ופניו דבוקות לרצפה, יכול האדם לעבור מ'כריעה' ל'השתחוייה' כנ"ל. זה מה שמצינו בחזקיהו המלך: "וככלות להעלות [העולה על המזבח] כרעו המלך וכל הנמצאים איתו [ואחר ה'כריעה'] – וישתחוו". ובהמשך נאמר: "ויאמר יחזקיהו המלך והשרים ללויים להלל לה'... עד לשמחה, ויקדו [ולאחר ה'קידה'] וישתחוו"[4]. הקידה נזכרת רבות בתנ"ך כעבודה לפני ה', וכגון: "ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל... ויקדו וישתחוו"[5]. כך גם כשנגלה ה' למשה, נאמר: "וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם... וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו"[6]. וכתבו האחרונים: "'קידה' [שלב] קודם 'השתחואה'. וכן ה'כריעה' [שלב] קודם 'השתחואה', שנאמר: 'כורעים ומשתחוים להמן'"[7].

קידה כיצד?

בציור נראה אדם המקיים מצות קידה. האדם מכופף את קדקדו ארצה, תומך את גופו כשהוא נועץ את גודליו בארץ, ומקרב את ראשו ככל האפשר ארצה.

קידה בדברי הראשונים - השתחוואה ליחידים: כאמור, ה'קידה' נזכרת רבות בתנ"ך, וכגון: "ותיקוד בת שבע אפים ארץ", וכך במקומות אחרים[8]. מכאן למדו חכמים, ש'קידה' הנזכרת בכל מקום היא "על אפים", כלומר על הפנים, ולא נתבארה צורת הקידה כיצד. בגמרא מצינו, שהקידה היא צורת השתחויה מיוחדת וקשה, וכגון מה שמתואר אודות רבן שמעון בן גמליאל: "כשהוא משתחווה - נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן, וזו היא קידה"[9]. צורה זו קשה לביצוע, וכן נאמר על אחד האמוראים – לוי, שעשה כן לפני רבי - ונעשה חיגר[10]. לאור האמור, יש מן הראשונים שכתב: שיש לעשות את הקידה דווקא כדוגמת רבן שמעון בן גמליאל, שהיה נועץ "שני גודליו - של שתי ידיו, ונשען עליהן עד ששוחה ונושק את הרצפה, לקיים מה שנאמר: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. וזו קידה - האמורה בכתובים... ואין לו להשתטח להגיע לארץ גופו, אלא פניו בלבד. [ואין עושה אותה אלא] מי שיודע ויכול לעשות כן"[11]. עוד כתבו הראשונים באשר לצורת הקידה, שנאמר בה: "'על אפיים' [היינו] שאינו נוגע בארץ, לא מברכיו, ולא מגופו, אלא ראשו מגיע לארץ"[12].

ראשונים: הקידה - עבודה לפני ה' במקדש: לעומת האמור, מצינו ראשונים הסבורים ש'קידה' אינה דווקא התכופפות המחייבת להגיע עם השפתיים ארצה, אלא "כל קידה הוי 'על אפיים', שמשתחווה בראשו, ומרכין פניו כלפי קרקע"[13], "כלפי" – פירושו, מול הקרקע, ולאו דווקא מגע עם הארץ. כך למעשה פירשו ראשונים נוספים, המסבירים שהמלה 'קידה' עניינה, כפיפת הקדקד, שהוא קצה ראשו של אדם[14] כלפי הרצפה[15], כשהידים תומכות את האדם ברצפה. זה עניינו של הפסוק, שנאמר במשה: "ויקוד ארצה וישתחו", שעניינו – "כפיפת הצואר והקדקוד הוא" והפניית הקדקוד לכיוון הארץ. ואכן מצינו כדבר פשוט בתלמוד, שבמהלך ההכנות לעבודת יום הכיפורים של כהן גדול, היו פרחי הכהונה מעסיקים את הכהן הגדול במהלך ליל יום הכיפורים, בלימוד צורתה של ה'קידה', כאחת מצורת העבודה לפני ה' במקדש[16].

הקידה כחלק ממצות 'ולעובדו בכל לבבכם': ה'קידה' כאחת מצורות ההשתחוייה בתפילה, מובאת בתלמוד, כעבודה הנוהגת לכלל הציבור: "אלו ברכות שאדם שוחה בהן: ב'אבות' תחילה וסוף, ב'הודאה' תחילה וסוף", ובהמשך נאמר: "'קידה' - על אפים"[17] , שכן, יכול אדם לקיים את מצות השחייה לפני בוראו בתפילה - ב'קידה'. כך מובא להלכה בכתבי הגאונים[18], וכך גם כתבו הראשונים להלכה: "'קידה על אפיים'... כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה - יש מי שהוא עושה קידה"[19]. עוד מצינו בראשונים, שכתבו: "יחיד המתפלל ומאריך בתפלתו... רשאי... וכל שהוא בינו לבין עצמו, ומרבה בתפילות ובתחנונים - אף בקידה וכריעה והשתחוואה - הרי זה משובח"[20]. לשיטת ראשונים זו, הקידה נוהגת בכל הדורות. למעשה כך מפורש בגמרא, שגם אם אין אדם עושה כריעה והשתחויה באופן מושלם כרבן שמעון בן גמליאל - יצא ידי חובתו[21], ובלשון הראשונים: "אם שחה מעט וציער עצמו, ונראה ככורע בכל כוחו - אינו חושש"[22], וכגון כשהוא זקן או חולה[23]. נמצאנו למדים שה'קידה' היא עבודה לפני ה' גם במקדש וגם בתפילה. לכתחילה ראוי לקיימה כרבן שמעון בן גמליאל, ובדיעבד, מתקיימת ה'קידה' כמידת יכולתו של האדם.


ויקדו וישתחוו

בפסוקים רבים בתנ"ך משמשת ה'קידה' כשלב לקראת ההשתחוייה. כגון, מה שנאמר בשמות ד, לא: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל... ויקדו וישתחוו". בציור נראה שלב המעבר מקידה וכפיפת הקדקד לרצפה, לשלב ההשתחוייה.

[1] דברי הימים ב' כ, ב.

[2] נחמיה ח, ו.

[3] רמב"ם תפילה ה, יב.

[4] דברי הימים ב' כט, כט.

[5] שמות ד, לא.

[6] שמות לד, ה.

[7] מהרש"א חידושי אגדות מגילה כב, ב.

[8] מלכים א, א, לא. כן ראה בראשית כד, כו; בעניינו של אליעזר. בענין אחי יוסף בראשית מג, ח. בעת שקיבלו ישראל את בשורת הגאולה שמות ד, לא.

[9] סוכה נג, א.

[10] מגילה כב, ב.

[11] רש"י סוכה נג, א.

[12] שבועות טז, א; ור"י מיגאש שם.

[13] תוספות הרא"ש הוריות ד, א; תוספות הרא"ש שבועות טז, ב.

[14] ראה גם עירובין צה, ב; מקום שמוחו של תינוק רופס.

[15] רש"י בראשית מג, כח: "'ויקדו וישתחו'... קידה - כפיפת קדקד". וכן רשב"ם בראשית ל, לב: "'ויקד ארצה' - כפיפת הצואר והקדקד הוא".

[16] יומא יט, ב: "אמרי ליה: אחוי קידה". וראה ערכים: עבודה, השתחוויה, כריעה.

[17] ברכות לד, א.

[18] הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק חמישי.

[19] רמב"ם תפילה ה, יג.

[20] מאירי ברכות לד, א.

[21] וכמובא בברכות שם: "כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה".

[22] רמב"ם תפילה ה, יב.

[23] ראה הגהות מיימוניות תפילה ה, יב; בשם ר"י.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il