קידוש החודש


קידוש החודש: סדר קידוש החודש במקדש.

מבוא: נאמר בתורה: "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[1]. מצות קידוש החודש היא המצוה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל במצרים, ועניינה, החובה המוטלת על בית הדין הגדול, לקבוע את זמן ראש חודש על פי מולד הלבנה, וממילא לקבוע בכך את מועדי השנה כולה, וכגון עיבור השנה. מצוה זו מתקיימת דווקא בארץ ישראל, ולכתחילה יש לקיימה בידי בית הדין הגדול היושב בלשכת הגזית שבמקדש, שנאמר: "כי מציון תצא תורה", וכן נאמר "'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - כל דרישה שאתה דורש - לא יהיו אלא בשכנו של מקום"[2].

השבת נדחית מפני עדות קידוש החודש: סדר קידוש החודש מתחיל בעדות הראייה של שני עדים הרואים את מולד הלבנה בסוף החודש, היינו, רואים עם צאת הכוכבים במערב את מראה הירח הראשוני. שכן, מיד לאחר ראיית הירח שוקעת הלבנה ותיראה רק למחר. העדים הולכים להעיד על עדותם בפני בית הדין הגדול שבירושלים. לעדות זו הולכים העדים אף בשבת, ככתוב: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם"[3], ולמדו חז"ל, שכל מקום שנזכר 'מועדו', כגון בעניין קרבן התמיד, הרי הוא דוחה את השבת[4]. אכן, בזמן המקדש – הגיעו העדים להעיד על ראש חודש אף בשבת, וזאת, כדי שיוכלו להקריב את קרבן מוסף של ראש חודש בזמנו בשבת[5]. מאידך, לאחר החורבן, הגיעו העדים להעיד בשבת רק על שני חדשים בלבד, כלומר: תשרי וניסן – מפני תקנת המועדות, כדי להודיע בכל תפוצות הגולה על תאריך חג הפסח וחגי תשרי[6].


קידוש החודש בבית הדין הגדול

בציור נראית חקירת עדי קידוש החודש. נשיא בית הדין מראה לעד צורות לבנה על הקיר, כדי לוודא מה בדיוק ראה, שכן, קו האור של הירח צריך לפנות לכיוון החמה השוקעת במערב. הדיון מתקיים בבית הדין הגדול, ולכתחילה דווקא בירושלים, בפני שלשה מבית הדין.

מקום קבלת העדים וחקירתם: משהגיעו העדים לירושלים, התקבלו בחצר מיוחדת הנקראת 'בית יעזק'*. במקום היו נערכות סעודות גדולות כדי למשוך את העדים שיבואו להעיד. לאחר מכן, היו העדים מגיעים ללשכת הגזית במקדש, שם היו נחקרים כיצד ובאיזה מקום ראו את הלבנה, ועל היחס של הלבנה אל מול החמה, וזאת כדי לאמת את דבריהם ולקבל את עדותם[7].

בדיקת העדים וחקירתם: זוג העדים שהיה מגיע ראשון היה נבדק ראשון. בתחילה נכנס הגדול מביניהם, ונחקר על מה שראה, ולאחריו העד השני, אם נמצאו דבריהם מכוונים לחשבונות שהיו ידועים לבית דין מראש, קיבלו את דברי העדים וקידשו את החודש. לאחר מכן, אף על פי שכבר קיבלו את דברי העדים הראשונים, כל זוג נוסף שהיה מגיע היה נחקר אף הוא, וזאת כדי שהעדים לא ירגישו שבאו לשווא, ויימנעו מלבוא שוב בעתיד מחשש שטרחתם לשווא[8]. בראשונה, היו מקבלים את עדות החודש עד בין הערביים, והדבר גרם לשיבוש הסדרים במקדש, שכן, הכהנים לא ידעו עד סוף היום, האם עליהם להקריב קרבן מוסף של ראש חודש, או קרבן תמיד של בין הערביים. כך גם הלויים לא ידעו איזה שיר עליהם לשיר בין הערביים. לפיכך תיקנו חכמים, שלא יהיו מקבלים את העדים לקידוש החודש, אלא עד שעת המנחה, כדי שתהא שהות להקריב הן את קרבן מוסף של ראש חודש והן את תמיד של בין הערביים. אם הגיע שעת המנחה וטרם הגיעו העדים, מקריבים תמיד של בין הערביים, ויום ראש החודש נדחה למחר. ומובא במשנה, שאם אירע הדבר בראש השנה יהיה סדר מיוחד, וכלשון המשנה: "בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום [גם בראש השנה]. פעם אחת נשתהו העדים [שראו את הירח אמש] מלבוא, ונתקלקלו הלויים בשיר [שלא ידעו אם לשיר שיר של יום חול, או של ראש השנה] התקינו [חכמים] שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה [אין מקבלים אותם] ונוהגין אותו היום קודש [באיסור מלאכה, שהרי קידשו אותו בכניסתו]. ולמחר קודש [שיהא אסור במלאכה, וביום השני יביאו את קרבן מוסף ראש חודש ומוסף ראש השנה]"[9].


הכרזת נשיא בית הדין הגדול על קידוש החודש

בציור נראה נשיא בית הדין הגדול יוצא מלשכת הגזית אל העם הממתין בעזרה, ומודיע להם שנתקבלה העדות על הירח, והחודש מקודש. העם קורא: 'מקודש! 'מקודש!' זאת, על פי הפסוק: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם!" כלומר, יש לקרוא ולהכריז על החודש והמועדים המתקרבים. הלויים הנראים מימין עומדים עם כלי השיר שבידיהם, שכן, עם קבלת ההודעה על קידוש החודש התכוננו לשיר את השיר המיוחד לראש חודש או ראש השנה.

קידוש החודש בבית דין: לאחר שהתקיימה העדות, מכריז ראש בית דין 'מקודש' וכל העם עונים אחריו 'מקודש מקודש'! הקידוש נעשה באמצעות שלשה דיינים וביום, ואם קידשו בלילה אינו מקודש[10]. טעו בית דין וקידשו את החודש בין בשוגג ובין באונס או שהטעו אותם – החודש מקודש! וחייבים כולם לתקן את המועד על פי דבריהם שנאמר: "אשר תקראו אותם במועדם"[11]. קידוש החודש נעשה אך ורק בארץ ישראל, שנאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", או בחוץ לארץ על ידי אדם גדול בחכמה שנסמך בארץ ישראל, ויצא ממנה ולא הניח כמותו בארץ ישראל[12].

פרסום קידוש החודש: בראשונה כשהיו בית דין מקדשים את החודש, היו משיאין משואות בראשי ההרים, כדי שידעו הרחוקים את דבר קידוש החודש בהקדם. משקלקלו הכותים, שהיו משיאין משואות כדי להטעות את העם, התקינו בית דין שיהיו השלוחים יוצאים מירושלים, ומודיעים את זמן קידוש החודש לרבים. וכתבו הראשונים: "על ששה חדשים היו שלוחים יוצאין [בזמן הבית]: על ניסן - מפני הפסח, ועל אב - מפני התענית [שכן היו מתענים בזמן בית שני בתשעה באב מפני הצרות שהוכפלו בו][13]. ועל אלול - מפני ראש השנה, כדי שישבו [במקדש ובירושלים] מצפין ביום שלשים לאלול: אם נודע להם שקידשו בית דין יום שלשים [ועל פי העדים עשאוהו ראש השנה] - נוהגים אותו היום קודש בלבד [בירושלים]. ואם לא נודע להם נוהגים [בכל מקום] יום שלשים קודש, ויום אחד ושלשים קודש. עד שיבואו להם שלוחי תשרי [וכך יידעו שיום כיפור חל בעשירי]. ועל תשרי - מפני תקנת המועדות [תאריך יום כיפור וסוכות]. ועל כסלו - מפני חנוכה, ועל - אדר מפני הפורים. ובזמן שבית המקדש קיים - יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן"[14].

מעולם ההלכה

קידוש החודש בארץ ישראל בזמן הזה

שאלה: מאחר שקידוש החודש בנוי על הפסוק - "כי מציון תצא תורה", והקידוש נעשה על ידי בית דין הגדול, כיצד התקיים קידוש החודש בתקופת הגלות ובהעדר בית דין הגדול?

תשובה: בספר המצוות לרמב"ם, עשה קנג; כתב: "מצוה זו לא יעשה אותה [אדם] לעולם, זולת בית דין הגדול לבד, ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראייה [קבלת עדות ראיית הירח] אצלנו היום - בהעדר בית דין הגדול... דע! שהחשבון הזה שנמנה אותו היום [שבא במקום העדות] ונדע בו ראשי החדשים והמועדים, אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד... ובזה קושי גדול חזק, והידוע תמיד, שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם יקבעו חדשים ויעברו שנים [אם כן היום שאין בית דין הגדול איך מקדשים ישראל את החודש]?... ובכאן שורש גדול מאד משורשי האמונה, לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה, שהיותנו היום בחוצה לארץ... לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל, כבר קבעוהו [בחשבונם, ואמרו]: זה היום ראש חודש! או יום טוב!... ועל קביעתם נסמוך - לא על חשבוננו... והבן זה מאד [לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין 'קהל'... ואפילו היו עשרה אחדים][15]. ואני אוסיף לך באור: אילו אפשר דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל - ולא יהיה שם בית דין... הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים [ככתוב]... 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים [ולכן עשרה מישראל הנמצאים בירושלים עליהם סומכים בחשבון קידוש החודש]".


שלוחי בית בית דין בדרכם לערי הארץ ולתפוצות

בציור נראה הממונה מטעם בית הדין הגדול המודיע לרצים כי עליהם לצאת איש איש לדרכו. לפירסום ההודעה על קידוש החודש נדרשו סוסים מהירים, שכן, ההודעה על קידוש החודש צריכה להגיע בזמן לארצות רחוקות, אף לבבל מדי ופרס, להביא לידיעת הציבור את תאריך המועדים. כמו כן, ככל שתגיע הידיעה במהירות כן יוכלו עולי הרגל לצאת לדרכם ולהגיע בזמן לירושלים.

[1] שמות יב, ב.

[2] סנהדרין יא, ב.

[3] ויקרא כג, ד.

[4] פסחים סו, א.

[5] משנה ראש השנה א, ד- ז. רמב"ם קידוש החודש ג, ב.

[6] משנה שם א, ד.

[7] משנה שם ב, ו.

[8] משנה שם ב, ו. רמב"ם שם ב, ח.

[9] ראש השנה ל, ב. רמב"ם שם ג, ה- ו. פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה ד, ד.

[10] ראש השנה כד, א. רמב"ם שם ב, ח.

[11] רמב"ם שם ב, י.

[12] רמב"ם שם א, ח.

[13] רמב"ם פירוש המשנה לראש השנה א, ג.

[14] רמב"ם קידוש החודש ג, ט.

[15] פירוש המשנה לרמב"ם בכורות ד, ג. ועשרה אלו היכולת בידם להקים את בית דין הגדול, עיין שם.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il