קיץ המזבח


קיץ המזבח: קרבנות נדבה שהיו מקריבים כעולה על המזבח - כשהמזבח בטל מקרבנות החובה.

'קיץ המזבח' הוא כינוי לקרבנות נדבה הבאים מן הציבור, או מן הנותר מן הכסף שהקצו הגזברים במקדש לקרבנות חובה. 'קיץ' הוא כינוי לפירות מתוקים, שהמנהג לאכלם בקינוח סעודה, כך גם קרבנות נדבה, אלו נעשים כ'קינוח סעודה' למזבח, לאחר הקרבת קרבנות החובה או כאשר המזבח בטל מעבודה.

מתי מביאים קיץ המזבח: כאמור, המושג 'קיץ' עניינו, כינוי לימות החמה, ובשל כך גם פירות הקיץ המתוקים נקראו 'קיץ'[1]. ואמרו חכמים שקרבנות אלו למזבח "כבנות שוח לאדם"[2], היינו, שקרבנות אלו שמביאים למזבח כעין קינוח סעודה למזבח כדרך שאדם מביא בקינוח סעודתו מיני מתיקה[3]. יש מפרשים שאת קרבנות הקיץ למזבח מביאים כאשר המזבח בטל, ואין מקריבים עליו שום קרבן אחר, לא קרבן חובה ולא קרבן נדבה[4], כדי שלא יהיה המזבח בטל אפילו שעה אחת ונמצא שולחנו של מקום ריקם[5], אבל כאשר אין המזבח בטל אין מקריבים עליו קיץ המזבח[6]. ויש שפירשו, ש'קיץ' הוא תוספת קבועה על המזבח גם אם אין המזבח בטל: "''פירות הקיץ' כלומר התאנים והענבים שקוצין ומיבשין אותן, דרך בני אדם לאכול מהן הרבה נוסף על סעודתן, ולפיכך נקראו הקרבנות שמקריבין על גבי המזבח - נוסף על החובה – 'קיץ המזבח' וכולן עולות... והן משל צבור"[7].

מקור הכסף ל'קיץ המזבח' – מן ה'שופרות': בדברי חז"ל נזכרו כמה מקורות מהם הביאו קרבנות לקיץ המזבח: האחד – מותר התרומות שהצטברו ב'שופרות'[8]. ומובא במשנה, שהיו תרומות שנאספו משלוש עשרה תיבות שנעשו בצורת שופרות לצרכי המקדש השונים[9]. ששת התיבות האחרונות ברשימה זו, שימשו: למותר החטאת, למותר האשם, למותר קיני זבים וזבות ויולדות, למותר קרבנות נזיר, למותר אשם מצורע, והתיבה האחרונה שימשה למי שהתנדב מעות לעולת בהמה והיה מביא אותם לתיבה זו[10]. הכסף שבששת התיבות הללו דינו ל'נדבה', וכבר בימי בית ראשון דרש יהוידע הכהן ולימד, שכל המעות שדינן לנדבה מביאים בהם קרבן עולת נדבה ל'קיץ המזבח'[11]. יש אומרים, שתנאי בית דין הוא, שכל המותרות יביאו מהם עולת בהמה 'קיץ למזבח'[12]. כך גם כל מקום שנאמר על המעות 'יפלו לנדבה', הכוונה היא, שיביא הגזבר מהם קרבן נדבה קיץ למזבח[13].


'מותר הנסכים' - ל'קיץ המזבח'

בציור נראים סוחרים המביאים לגזברי המקדש נסכים למכירה: יין, שמן וסולת. הסוחרים מוכרים את הסולת כשהיא גדושה, והריוח מגודש מצטבר זה - מסך כל המכירה, עובר להקרבת קרבנות על המזבח - כ'קיץ המזבח'.

מקור כספי נוסף לקיץ המזבח: במסכת שקלים נחלקו תנאים בדבר. לדעת רבי ישמעאל - 'מותר הפירות' לקיץ המזבח. לדעת רבי עקיבא – 'מותר התרומה' לקיץ המזבח, ולדעת רבי חנינא סגן הכהנים 'מותר הנסכים' לקיץ המזבח[14]. 'מותר הפירות' הוא הרווח שהיה ההקדש מקבל מקניית יין, שמן וסולת, ומכירתם למי שצריך נסכים[15], ולדעת ר' ישמעאל בכסף שההקדש מרוויח ממותר הפירות קונים בהמות ומקריבים אותם ל'קיץ המזבח'[16], ולא נפסקה הלכה כמותו. 'מותר התרומה' הוא הכסף הנשאר מ'תרומת הלשכה'* לאחר ראש חודש ניסן[17]. כלומר, כשמגיע ראש חודש ניסן, יש להביא קרבנות ציבור רק מן התרומה החדשה שנגבתה במחצית השקל באדר. לאור האמור כתבו הראשונים, שכסף מחצית השקל, שנותר בלשכה זו, תנאי בית דין הוא שיקנו בו בהמות עולה לקיץ המזבח, שכן, הלכה כר' עקיבא ש'מותר התרומה' שבלשכה זו – ל'קיץ המזבח'[18]. עוד כתבו הראשונים שהלכה כרבי חנינא סגן הכהנים, באשר ל'מותר הנסכים'. כלומר, הרווח הבא להקדש מן העובדה, שגודשים את המידות בעת קניית הנסכים מן הסוחרים, שהתנו עמהם שעליהם לספק מידה גדושה. לא כן כאשר מקריב הכהן את הנסכים בפועל, הלכה היא, שמידת הנסכים המוקרבים למזבח היתה מחוקה ומדויקת. על כך אמר רבי חנינא סגן הכהנים, שהרווח המתקבל מן העודפים של הגודש וממכירתו לציבור עובר לקיץ המזבח[19], וכתבו הראשונים שהלכה כמותו[20].

קיץ המזבח להלכותיו: נחלקו תנאים, מה עושים בעולות ציבור שנקנו בתרומת השנה שעברה והבהמות נותרו באוצר המקדש בראש חודש ניסן: יש אומרים, שלב בית דין מתנה על קרבנות אלו, ואף על פי שהם תמימים - מותר לפדות אותם, והכסף נופל לתרומה הישנה, ומביאים מהם קרבנות לקיץ המזבח[21], ויש אומרים, שהקרבנות עצמם קרבים לקיץ המזבח[22]. הלכה כדעה ראשונה שמביאים בדמיהם נדבה[23], ואף שזו תרומה ישנה, אפשר להביא קרבנות נדבה מתרומה ישנה[24]. עוד נחלקו בעניין 'מותר שיירי הלשכה'*, יש מן הראשונים שכתבו שיינתן לקיץ המזבח [25], ויש חולקים[26]. אם נותרו בהמות שהן חטאות ציבור, כגון שאבדו ונמצאו לאחר השנה החדשה[27], לכל הדעות יש למכור אותן ולהביא בדמיהן לקיץ המזבח[28].

קיץ המזבח מעולת העוף: אין מביאים קרבן לקיץ המזבח מן העוף מפני שקיץ המזבח הוא עולת הציבור ואין עולת העוף באה בציבור[29]. יש מהאמוראים שנראה מדבריו שאפשר להביא גם מעולת העוף[30], ומכל מקום גם לדעתו אין זה אלא בדיעבד[31]. עוד פירשו שלדעתו, דווקא אם נותר קרבן ממש שאם הוא מן העוף מקריבים אותו, אבל מן הכסף של המותרות שהביאו לתיבות לכל הדעות אין מביאים עולת העוף[32]. להלכה נפסק שאין מביאים עולת העוף לקיץ המזבח[33]. אם קרה שנותר באוצר המקדש עוף לעולה, מקריבים אותו לנדבה, מפני שבמקרה זה אין אפשרות אחרת[34].

[1] ראה שמואל ב' טז, ב; ירמיהו מ, י. וראה רמב"ם פירוש המשנה שקלים ד, ד.

[2] שבועות יב, ב.

[3] רש"י שם.

[4] רש"י שם וביומא נה, ב ועוד; ריטב"א ומאירי שבועות יב, ב; פסקי רי"ד סוכה נה, ב.

[5] לשון השיטה מקובצת כתובות קו, ב בשם רש"י.

[6] ראה תוספות יומא נה, ב.

[7] פירוש המשנה לרמב"ם שקלים ד, ד; ולא הזכיר בשום מקום את הצורך שיהיה המזבח בטל כדי שיקריבו קרבנות אלו.

[8] עיין ערך 'לשכות שאין מקומן ידוע'.

[9] שקלים ו, א. רמב"ם שקלים ב, ג.

[10] משנה שקלים ו, ה; מנחות קח, א; תוספתא שקלים ג, ז; רמב"ם שקלים ב, ב וראה מנחות שם ובירושלמי שם עם גרסה אחרת באשר לשימוש התיבות.

[11] משנה שקלים ו, ו; ראה שבועות יב, א- יב, ב.

[12] ראה רמב"ם שקלים ב, ג; ד, ט. וראה בסמ"ג שכתב שני הדברים: "ותנאי בית דין הוא על כל המותרות שיקרבו עולת בהמה, כדמסיק התם וזה מדרש דרש יהוידע הכהן...".

[13] ראה לדוגמא נזיר כד, ב; מנחות ד, ב; תמורה כב, ב ועוד במקומות רבים.

[14] משנה שקלים ד, ד.

[15] את היין והשמן והסולת היו קונים מן הכסף שנשאר משיירי הלשכה. ראה משנה שקלים ד, ג. וכך פירשו בכתובות קו, ב, וכן דעת ר' חייא בר יוסף בירושלמי שקלים פ"ד ה"ב. ויש אומרים ש'מותר הפירות' הוא 'סאה רביעית', כלומר הרווח המגיע להקדש מקניית ארבעה סאים של צרכי נסכים, במחיר של שלוש בשל הוזלת המחירים, זו דעת ר' יוחנן בירושלמי שם.

[16] רמב"ם, פירוש המשנה שקלים שם.

[17] רש"י כתובות קו, ב; רא"ש ורע"ב שקלים ד, ד.

[18] רמב"ם שקלים ד, ט.

[19] מנחות צ, א כדעת ר' חייא בר יוסף. ויש אומרים שמותר נסכים הוא 'סאה רביעית' לעיל, מנחות שם, כדעת ר' יוחנן. ובירושלמי שקלים שם הדעות הפוכות. וכך כתב הרמב"ם בכלי המקדש ז, יג.

[20] רמב"ם כלי המקדש ז, יג. וראה עמק המלך שכתב, שמה שלדעת ר' עקיבא מותר נסכים לכלי שרת זה דווקא אם יש צורך בכלי שרת,אבל אם אין צורך בכלי שרת, המותר הולך לקיץ המזבח.

[21] דעת חכמים בשבועות יא, א- יב, ב.

[22] דעת ר' שמעון שם יב, א וכפי שפירש דבריו ר' יוחנן.

[23] רמב"ם שקלים ד, יא.

[24] מאירי שבועות יב, א.

[25] רמב"ם שם.

[26] מאירי שקלים פרק ד בשם רבותיו.

[27] רש"י שם ד"ה מודה ר"ש.

[28] שבועות יב, א: "ומודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהם".

[29] שבועות יב, ב לדעת ר' נחמן בר חסדא ורב שימי מנהרדעא.

[30] דעת רבא שם.

[31] תוספות ד"ה ואין.

[32] תוספות ד"ה הא. וראה גם ריטב"א שפירש אחרת.

[33] רמב"ם שקלים ד, ט; כלי המקדש ז, יג.

[34] ראה דוגמא ביומא מא,ב; תוספות שבועות שם ד"ה ואין; תוספות יומא מא, ב ד"ה והאי; תוספות נזיר כז, א סוף ד"ה וכי תימא, שם כתב כגון שמתו הבעלים לפני שהקריבו הכהנים את עולת העוף שלהם.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il