קדושה ראשונה ושניה


קדושה ראשונה ושניה: קדושה שקידשו נביאים ראשונים את המקדש וירושלים לדורות.

בשלש הלכות מצינו את המושג 'קדושה ראשונה': האחת - בעניין כלי המקדש, כמובא בדברי חז"ל: "משנבנה בית ראשון נגנז אהל מועד... והיו משתמשין בשלחן שעשה משה ומנורה שעשה משה. מנורה שעשה משה לא היתה צריכה [משיחה] בשמן המשחה [במקדש שלמה] שקדושה הראשונה [של משה] קידשה [את הכלי] לשעתה וקידשה לעתיד לבוא"[1]. השניה: קדושת המקדש בימי דוד ושלמה. שני מלכים אלה קידשו את מקום המקדש ואת חומת ירושלים בקדושה ראשונה - לשעתה ולעתיד לבוא[2]. השלישית: קדושת ארץ ישראל. יהושע בן נון קידש את ארץ ישראל מנהר מצרים עד נהר פרת בקדושה ראשונה מן התורה, זאת, לקיום המצוות התלויות בארץ[3], ואילו עזרא קידש את ארץ ישראל בקדושה שניה, מדרבנן, בתחום מצומצם, בין עכו לאשקלון[4].

קדושה ראשונה של מקום המזבח נתקיימה על ידי דוד: בעת שהקריב דוד המלך קרבן ראשון על המזבח, נאמר בו: "ויאמר דויד: זה הוא בית ה' האלהים! וזה מזבח לעולה לישראל!" מדברי חז"ל והראשונים מתברר, כי בהכרזה זו נתקדש מקום המזבח להקרבת הקרבנות לדורות. כמו כן נוצרה מציאות חדשה מבחינת ההלכה, שם נקבע, כי משעה שנתקדש מקום זה, נפסלו כל המקומות האחרים מלהקריב קרבן עד עולם. ובלשון הראשונים: "מכאן ואילך [מהכרזת דוד] כל מבקש ה' להקריב לו קרבן - ייצא ויקריב על אותו מזבח![5]" כלומר, מאותה שעה מזבח זה הוא "מזבח העולה", שעליו יקריבו ישראל את כל העולות - עולות ציבור ועולות יחיד, ונאסר על ישראל להקריב בבמות. בעקבות הכרזת דוד הפך המשכן בגבעון למקום משני בחשיבותו לעומת המזבח בהר המוריה[6]. כך גם פירשו האחרונים: "נאמר: 'ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה'... והבין [דוד] שזאת 'הנחלה'... (דברים יב, ח) ופה יקבע המקום [את] שכינתו. התחיל להתנהג כמו בקדושת אהל מועד... 'וזה מזבח לעולה לישראל!' - שלא יזבחו במקום אחר [לבד בבמת ציבור שבגבעון] שכיון יש בית לאלהים, אם כן הבמות אסורות"[7].

הרמב"ם: מקום המזבח 'נתייחד' ונתקדש על ידי דוד: הרמב"ם מסביר ביתר בהירות את משמעות בניין המזבח במקומו הקבוע, וכפי שכתב: "הדיוק במידות המזבח בתורה הוא חמור מאד, וכך מקומו! אמר בדברי הימים - כאשר נתייחד להם מקום המזבח: 'ויאמר דוד: זה הוא בית ה' האלהים! וזה מזבח לעולה לישראל![8]" המושג "נתייחד" משמעותו, מקום אחד ויחיד, כלומר: מאותה שעה 'נתייחד' מקום המקדש משאר כל המקומות, ומעתה, זה המקום האחד ויחיד שניתן להקריב בו קרבן, ואילו שאר המקומות אסורים להקרבה כנ"ל. כוונת הרמב"ם למה שאמרו חכמים במשנה: "באו [דוד וישראל] לירושלים - נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר. והיא היתה 'נחלה'. קדשי קדשים - נאכלים לפנים מן הקלעים [קלעים שהעמיד דוד]. קדשים קלים ומעשר שני [נאכלים מעתה] לפנים מן החומה [חומת ירושלים]"[9]. היינו, לאחר נדודי המשכן בשילה, בנוב ובגבעון - "באו לירושלים" וקידשו את המקום למזבח ולקרבנות בקדושת עולם.


קידוש מקום המזבח על ידי דוד לשעה ולדורות

בציור נראה דוד המלך בעת שבנה מזבח בהר המוריה. עם הקרבת הקרבן הראשון על המזבח הכריז: "זה הוא בית ה' האלהים, וזה המזבח לעולה לישראל!" בכך קידש דוד את מקום המזבח ואת העזרה כולה להקרבת קרבנות, וכן לאכילת בשר הקרבנות על ידי הכהנים.

דוד קידש את המקדש וירושלים בקדושת עולם: הרמב"ם בפירושו למשנה מביא פסוקים המלמדים כי דוד המלך – המוגדר בפירושו כנביא מנביאי ישראל - הוא שבחר את מקום המזבח, והוא שקידש את ירושלים לדורות עולם: "קרא [הפסוק] את ירושלם – 'נחלה', בגלל קביעות קדושתה וקיומה לעולם! ועליה אמר הנביא [דוד]: "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב"[10]. לפי שכבר אמר [דוד] בתחילת העניין, כי ה' בחר את ירושלם לשכינתו, ובחר את ישראל לו יתעלה 'סגולה'[11], ואמר [דוד] אחר כך: כי ה' לא יטוש את האומה הזו אשר בחר לנחלתו, ולא [יעזוב] אותו המקום אשר בחרו"[12].

דוד הוא שקידש - 'קדושה לשעתה ולעתיד לבוא': בדברי חז"ל מצינו, שמה שאמרה המשנה: "אין מוסיפין על העיר ועל העזרות [לקדש אותם לאכילת קרבנות] אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" - כך גם עשו בימי דוד, כשקידשו את המקום בקדושה ראשונה*, ולכך היה צריך את נוכחותו של דוד המלך, וכן את גד הנביא ואורים ותומים, וכו': "בתחילה [כשהלך דוד לבנות מזבח בהר המוריה] 'ויעל דוד בדבר גד' - זה מלך ונביא[13] [ושניהם נדרשים לקידוש]. 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' אלהי ישראל בהר המוריה אשר נראה' - אלו אורים ותומים [הנדרשים לקידוש]. 'לדוד אביהו' - זה סנהדרין"[14]. הדבר מתברר גם מדברי הראשונים על המשנה האומרת: "באו לירושלים [כלומר דוד, גד החוזה, והזקנים בוני המזבח] - נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר. והיא היתה 'נחלה'", ופירש הרמב"ם: "וכבר באר את נצחיות קדושתה [של ירושלים] ואמר [דוד]: 'זאת מנוחתי עדי עד!'[15]" שמו של דוד כמי שקידש 'קדושה ראשונה' נזכר בהלכה: "כיון שנבנה המקדש בירושלים - נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן. ואין שם בית לדורי הדורות, אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה, שבה נאמר: 'ויאמר דויד: זה הוא בית ה' האלהים, וזה מזבח לעולה לישראל [שנתקדש לעולם]!' ואומר: 'זאת מנוחתי עדי עד'"[16]. אף כאן תולה הרמב"ם את הקדושה בדוד המלך. למעשה הדבר עולה גם מדברי הפרשנים הראשונים, שכתבו על דברי הגמרא האומרת: "כל שלא אמר... מלכות בית דוד ב'בונה ירושלים' - לא יצא ידי חובתו", והסבירו, שהחובה להזכיר את דוד היא, מפני "שעל ידו נתקדשה ירושלים"[17].

שלמה בן דוד השלים את ה'קדושה הראשונה': כאמור, דוד הוא שהקים את המזבח, והוא שהניח את היסוד לעבודת הקרבנות בקידוש המקום. למעשה הניח דוד את היסוד למקדש כולו, כדברי חז"ל ש"דוד כרה את השיתין"[18], כלומר, דוד חפר את יסודות כותלי הר הבית וההיכל. שלמה המלך ממשיכו, השלים את בניין המקדש והמזבח במקום המדויק שקבע דוד אביו. זה מה שכותב הרמב"ם, ש'קדושה ראשונה' נתקדשה על ידי שלמה, ובלשונו: "במה נתקדשה? - בקדושה ראשונה שקידשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן, וקידשן לעתיד לבא!" עוד הוסיף וכתב: "מן הכללים הנכונים: 'קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא'. וכוונתו [של התנא] ב'קדושה ראשונה' - קידוש שלמה"[19]. הרמב"ם בא להשלים את מה שכתב לעיל: דוד קידש את המקום, ושלמה השלים את הקידוש. זה מה שכתב להלכה: "המזבח מקומו מכוון ביותר... שנאמר [על ידי דוד]: 'זה מזבח לעולה לישראל!'... ונאמר בדברי הימים: 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה - אשר נראה לדויד אביהו![20]" כלומר, שלמה בנה את המזבח במקום שהתקדש על ידי דוד לדורות. עוד כתב בעניין מקום המזבח: "ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח"[21]. הרמב"ם מזכיר את דוד ושלמה כאחד, כשברור מדבריו, שתחילה בנה דוד מזבח וקידש את המקום, ורק לאחר מכן בא שלמה והשלים את המלאכה. כך היא גם דעת ראשונים אחרים, האומרים: "אף על פי דשלמה בנה הבית - דוד קידשה![22]" והביאו ראיה מן הירושלמי[23]. מצינו הסבר זה גם בדברי האחרונים, שכתבו: "כיון ששלמה בנאו - הוי כאילו הוא קידשו"[24]. מתברר, אפוא, שבניין המזבח, וההכרזה: "וזה מזבח לעולה לישראל", בכך קבע דוד קביעה הלכתית, ועשה מעשה בידיים לקידוש המקום לדורות, ובא שלמה והשלים את מעשה הבניין והקידוש. אכן, אומר שלמה בתפילתו בעת חנוכת המקדש: "בנה בניתי בית זבול לך - מכון לשבתך עולמים![25]" ומסבירים הראשונים: "כי גלגל ושילה, ונוב וגבעון - לא היו בית ל'עולמים', כי לא היו הם המקום הנבחר... כי אם זה המקום! שהוא הר המוריה, שעקד אברהם אבינו את יצחק!... ודוד אמר... 'זהו בית ה' האלהים'... ובא שלמה והשלים את המצוה ובנה שם 'בית עולמים'"[26].

קידוש העזרה וירושלים בגבולותיהם: באשר לגבולות הקדושה שקידש דוד, כתבו הראשונים בהסבר המשנה: "באו לירושלים - נאסרו הבמות", שם דנה המשנה בשני דברים: א. קידוש ירושלים - הנקראת 'נחלה'. ב. קידוש העזרה. ובלשון המשנה: "קדשי קדשים - נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים... לפנים מן החומה [של ירושלים]"[27]. ומסבירים הראשונים: "'לפנים מן הקלעים' - בתוך כותלי העזרה"[28]. נמצא, שבאותו מעמד קידש דוד, הן את חומת ירושלים לגבולותיה, והן את חומת העזרה. כך גם עולה מדברי חז"ל, שדוד קידש גבולות מדויקים: "נצטער [דוד] על בית המקדש כמו שכתוב: 'זכור ה' לדוד... עד אמצא מקום לה''... כיון שראה אותו הקדוש ברוך הוא, שעומד ומצטער על בית המקדש - מיד שלח אצלו גד הנביא... 'ויאמר לו: עלה והקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי!'... מיד הלך דוד... ומצא שם את המזבח שבו הקריב אדם הראשון... כיון שמצא אותו - התחיל מודד [על פי מסכת מידות] ואמר: מכאן ועד כאן – העזרה [קפ"ז אמה על קל"ה]. מכאן ועד כאן - קדש הקדשים [עשרים אמה]!... ומהיכן [מדד – מן המזבח]? - 'זה מזבח לעולה לישראל!'[29]" כלומר, משנתגלה מקום המזבח[30], ידע דוד למדוד מן הריבוע של המזבח לכיוון חומות העזרה, כך גם קבע את ההיכל במקומו הנכון, וכך גם את קדש הקדשים, שכן, תכנית המקדש והמידות היו ידועות לדוד לאור 'מגילת בית המקדש'[31], שנמסרה לידיו מן הנביאים, והם שמואל הנביא, נתן הנביא, וגד החוזה, אשר מסרו לו את פרטי המקדש והתוכניות. עוד עולה מדברי הגמרא, שכאשר קידש דוד את רצפת העזרה, לא רק הרצפה העליונה נתקדשה, אלא דוד קידש את אדמת העזרה עד תחתית התהום[32].

דעות בראשונים באשר לצורת קידוש רצפת העזרה: באשר לצורת הקידוש כתבו הראשונים, שקידוש העזרות בידי דוד נעשה בדומה לימי עזרא, אשר קידש את חומת ירושלים בשתי תודות ובשיר. לשיטה זו, כך גם "דוד קידשה בשתי תודות ובשיר של פגעים"[33]. צורת קידוש זו מתוארת בהלכה דווקא באשר להרחבת קדושת ירושלים, כשבאים להוסיף על העיר: "כיצד מוסיפין על [קדושת] העיר? - עושין בית דין שתי תודות, ולוקחין לחם חמץ שבהם, והולכים בית דין אחר שתי התודות... ועומדין בכינורות ובנבלים... עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ועומדין שם"[34]. כך נהג עזרא כאשר קידש את ירושלים בראשית ימי בית שני, כ"זכרון" לקדושה הראשונה[35], אולם לא מצינו סימוכין במקורות חז"ל, שדוד קידש את ירושלים בשתי תודות. כך גם נראה מפשט דברי חז"ל במדרשים, וכן מדברי פרשנים ופוסקים, שעצם ההכרזה של דוד: "זה הוא בית ה' האלהים! וזה מזבח לעולה לישראל!" - היא שייחדה וקידשה את המקום לשעה ולדורות.


קידוש ירושלים שבין החומות בימי דוד

בציור נראה דוד המלך בירושלים שבין החומות, בעת שקידש את העיר לאכילת קרבנות בתחומה. לדעת כמה מן הפרשנים הקידוש נעשה בהבאת שתי תודות ובשיר, ואכן, נראה דוד ואנשיו כשהם מחזיקים כלי שיר בידם בעת ההכרזה על קדושת ירושלים.

האם נתקדשה העזרה כולה להקרבה - או שמא ששים אמה בלבד? כאמור, העזרה כולה נתקדשה בקדושה ראשונה עד ל'קלעים', שהרי דוד קידשה לשעתה ולעתיד לבוא. ממילא מובן מדוע בנה מזבח בעזרה והקריב עליו קרבן גם בטרם נבנה הבית. עם זאת, מצינו דעה בתלמוד שמקום המזבח התקדש ששים אמה בלבד מכלל שטח העזרה, וכלשון הגמרא: "אמר רב יוסף... 'ויאמר דויד: זה הוא בית ה' האלהים [הבית שבנה שלמה אורכו ששים אמה] וזה מזבח לעולה לישראל [גם המזבח אורכו ששים אמה]'... מה 'בית' ששים אמה - אף 'מזבח' ששים אמה"[36]. אולם דברי רב יוסף אלה לא הובאו להלכה בראשונים. להיפך! יש מן הראשונים שכתב, שכיון שרב יוסף חלה ושכח את תלמודו, ודבריו נאמרו לאחר מחלתו, ממילא אין להביא ראיה מדבריו[37]. כך גם כתבו האחרונים, שדברי רב יוסף בגמרא נדחו, זאת, לאור תירוצים אחרים בגמרא בעניין מקום המזבח ומידותיו, וכגון התיאור אודות שלשה נביאים שעלו מבבל, ואחד העיד להם על מקום המזבח כפי שהיה בימי בית ראשון, לפיכך דברי רב יוסף אינם להלכה[38]. עוד מצינו מדרש הלכה הקובע ברורות, שהעזרה כולה מקודשת לעניין הקרבת קרבנות, וכשקידש דוד את הרצפה, קידש את רצפת העזרה בתחומה המלא להקרבת קרבן. זה לשון חז"ל שם: "מפני מה נאמר - 'מזבח אדמה תעשה לי'? [ומהי התוספת] 'וזבחת עליו'? [אלא כוונת הפסוק]: בסמוך לו! כעניין שנאמר: 'ועליו מטה מנשה'. [מעתה] מניין [שאם] לא יכולת להקטיר על גבי המזבח - הקטר על גבי אדמה? תלמוד לומר: 'מזבח אדמה תעשה לי'... וכל העזרה כשרה להקטיר חלבים! ומניין שאם היו אימורין מרובים, וקמצין מרובים, ונסכים מרובים, עושה להם הבערה אחת [בעזרה] שתחזיק את כולם? תלמוד לומר: 'וזבחת עליו [על הרצפה סמוך למזבח] את עולתיך'"[39]. מכח דרשת תנאים זו, נדחים דברי רב יוסף האמורא, וכל העזרה כולה כשרה להקרבה[40]. וכבר הובאו לעיל דברי הראשונים שכתבו להלכה: "וענין 'לפנים מן הקלעים' [שהתקדשו בימי דוד] - בתוך כותלי העזרה - כמו שבארנו כמה פעמים"[41].

קדושה שניה בירושלים ובמקדש: רבים מן התנאים והאמוראים סוברים שקדושה ראשונה, שקידשו דוד ושלמה את מקום המקדש ואת ירושלים אינה בטלה לעולם. קדושה זו אין אחריה היתר, וקדושת העיר והמקדש קבועה לשעתה, כלומר, לימי בית ראשון, וכן לעתיד לבוא – לימי בית שני ושלישי[42]. לאור האמור, המעלה קרבנות על המזבח בזמן הזה מחוץ למקדש - חייב כרת משום 'שחוטי חוץ'*[43]. אמנם עזרא הסופר חזר וקידש את חומות ירושלים[44], אך כתבו הראשונים, שלא היה צריך לקדש כלל, שהרי קדושה ראשונה קידשה דוד אף לעתיד לבוא, ולא עשה כן עזרא אלא לזכר בלבד[45]. אף לסוברים ש'קדושה ראשונה' שקידש יהושע בארץ ישראל בטלה, במקדש לא בטלה, שקדושת המקדש וירושלים היא מפני השכינה ושכינה אינה בטלה לעולם[46]. לעומת האמור, יש סוברים, שקדושה ראשונה שקידש דוד בטלה עם חורבן בית ראשון, ומה שקידש עזרא בקדושה שניה, קדושה גמורה היתה. אמנם קידוש זה נעשה בלי אורים ותומים ומלך, אך לשיטה זו הקידוש מועיל, מאחר שדי באחד מן הדברים המנויים לעניין הקידוש, והם: מלך, או נביא, או אורים ותומים, סנהדרין ושתי תודות[47]. המקריב קרבנות בזמן הזה מחוץ למקדש לשם ה', לשיטה זו, פטור מאיסור שחוטי חוץ[48], ומותר להקריב בבמות או בבית שנעשה לשם ה', כבית חוניו*, שכן, כאשר חרב המקדש, בטלה קדושתו והותרו הבמות[49]. יש מן הראשונים שפסק כדעה זו להלכה, ולדעתו, קדושה שניה שקידש עזרא בטלה, לפי שהיה יודע עזרא, שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר לעולם בכבוד ה', ויקדשו את המקום בקדושה שלישית[50]. להלכה נוקטים מרבית הראשונים והאחרונים כדעה הראשונה, שקדושת ירושלים והמקדש שקידש דוד נצחית וקיימת לעולם, וקדושה זו עומדת הן בתקופת החורבן, והן בעת בניין הבית השלישי[51].


קדושה ראשונה – לשעתה ולעתיד לבוא

בציור נראית ירושלים שבין החומות בתקופת החורבן. בחזית נראה מקום המקדש הנתחם על ידי חומות הר הבית. ירושלים והמקדש נתקדשו על ידי דוד המלך בקדושה נצחית - גם בעת החורבן - לדורו ולדורות עולם.

[1] תוספתא סוטה יג, א. וראה תוספתא מנחות יא, י.

[2] עיין ערך 'חומות ירושלים'.

[3] שמיטה, מעשרות וחלה, בראשי תיבות – 'שמ"ח'.

[4] באשר ל'קדושה ראשונה' ו'קדושה שניה' בארץ ישראל והקשר עם המקדש - ראה הרחבת דברים בספר 'אוצר ארץ ישראל', שער שלישי, 'שערי ארץ ישראל' 'שער קדושת ארץ ישראל'.

[5] הפרשן לדברי הימים א' כב, א.

[6] דברי הימים א' כא, ל. - כמבואר בהמשך בדברי הפרשן: "'ולא יכול דויד' – אז, כשהיה אותו מעשה שציוה לו הקב"ה להעלות קרבן [בהר המוריה] לא היה דוד יכול 'ללכת לפניו לדרוש אלהים', כלומר, לפני המזבח אשר בגבעון... 'וענהו ה'' [על המזבח באש בהר המוריה]".

[7] משך חכמה דברים יב; ועיין מלבי"ם דברי הימים ב' א, ג; שאלף העולות שהעלה שלמה בגבעון היו בעת הסילוק והפרידה ממשכן גבעון, אך קרבנות התמיד הובאו בירושלים מאז שנבנה המזבח בימי דוד.

[8] פירוש המשנה מידות ג, א.

[9] זבחים קיב, ב.

[10] תהלים צד, יד.

[11] כלשון הפסוק בתהלים קלה, ד: "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו".

[12] תהלים קלב, יג; והוסיף: "והוא 'כי בחר ה' בציון איווה למושב לו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב'".

[13] ראה ערך 'נביא ומקדש'.

[14] ירושלמי סנהדרין א, ג.

[15] פירוש הרמב"ם למשנה זבחים יד, ח.

[16] רמב"ם בית הבחירה א, ג.

[17] רש"י ברכות מח, ב; וכן במרדכי שם רמז קעו.

[18] סוכה נג, א.

[19] רמב"ם, פירוש המשנה לעדויות ח, ו.

[20] רמב"ם בית הבחירה ב, א.

[21] רמב"ם בית הבחירה ב, ב.

[22] תוספות זבחים כד, א.

[23] ירושלמי שבועות פרק ב, שם נאמר בעניין קידוש המקדש וירושלים: "'דוד' - זה מלך, 'גד' - זה נביא".

[24] רדב"ז על דברי הרמב"ם בית הבחירה ו, יד.

[25] מלכים א' ח, יג.

[26] רד"ק שם.

[27] משנה זבחים יד, ח.

[28] רמב"ם פירוש המשנה לזבחים יד, ח.

[29] פסיקתא רבתי, פיסקא מג - כי פקד ה' את חנה.

[30] עיין ערך מקום המזבח, שהיה זה גילוי ברוח הקודש.

[31] עיין ערך.

[32] זבחים כד, א.

[33] זבחים כד, א; רש"י ד"ה 'הואיל ורצפה מקדשת'; וראה שם בתוספות.

[34] ראה רמב"ם בית הבחירה ו, יב; על פי נחמיה יב, לא. וראה מה שכתבו בעלי התוספות ד"ה 'הואיל ורצפה מקדשת', על דברי רש"י אלו; וראה שם בשפת אמת מה שכתב בעניין זה.

[35] ראה רמב"ם שם.

[36] זבחים סב, א.

[37] רש"י זבחים שם.

[38] ראה ליקוטי הלכות זבחים סב, ב; ב'זבח תודה'. כן ראה כעין זה בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן מז.

[39] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כ, כא.

[40] ראה גם מדרש תנאים לדברים יב, כז.

[41] פירוש המשנה לרמב"ם, זבחים יד, ח.

[42] מגילה י, א במשנה ובגמרא; זבחים סב, א; קיב, ב; עדויות ח, ו; מועד קטן ט, א.

[43] זבחים קז, ב.

[44] ראה נחמיה פרק יב; ועשה כן ללא אורים ותומים וללא מלך.

[45] שבועות טז, א; רמב"ם בית הבחירה ו, יד.

[46] רמב"ם בית הבחירה ו, טז; תוספות יבמות פב, ב; ר"ש שביעית ו, א ועוד.

[47] שבועות טז, ב וראה רש"י ד"ה רב הונא. וראה במשנה שם יד, ב. וע"ע עזרה.

[48] דעת ריש לקיש זבחים קז, ב.

[49] מגילה י, א וברש"י ד"ה וקסבר.

[50] ראב"ד בהשגות על הלכות בית הבחירה ו, יד. וראה מאירי שבועות טז, א.

[51] רמב"ם בית הבחירה ו, יד-טז; תוספות יבמות פב, ב; זבחים סא, א; סב, א; שבועות טז א; ר"ש שביעית ו, א; סמ"ג עשין קסג; יראים סימן רעז; ספר החינוך מצוה קפד ועוד. וראה כפתור ופרח פרק ו; מגן אברהם תקסא, ב; שו"ת משפט כהן סימן צו.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש