קדש הקדשים


קדש הקדשים: המקום המקודש ביותר בבית המקדש, בו הונחו ארון הברית והכפורת.

המושג 'קדש הקדשים' נזכר בתורה[1], כמקום המקודש ביותר המקדש. אכן, מקום זה בו עמד ארון הברית נאסר בכניסה לכל אדם, ורק כהן גדול נכנס אליו אחת בשנה - ביום הכיפורים בלבד. בדברי חז"ל הגדירו את קודש הקדשים כפסגת הקדושות שבארץ ישראל, וכלשון המשנה: "עשר קדושות הן... קדש הקדשים מקודש מהם [מן העשרה] שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה"[2]. בדברי הראשונים מצינו שמקום זה נבחר להשראת השכינה עוד בימי אבות האומה, ועל כך אמרו חז"ל: "שכינה במערב", כלומר שכינה בקדש הקדשים במערב המקדש[3]. עוד כתבו הראשונים, כי עיקר עניינו של המקדש הוא קודש הקדשים, שמשם תצא נבואה למשה רבנו ולשאר נביאי ישראל, ככתוב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך שם מעל הכפורת"[4]. למעשה מצינו מקורות בדברי חז"ל המציינים, כי קדושת המקום ראשיתה בתחילת בריאת העולם, ואדם הראשון הסתופף בעת בריאתו בצל השכינה במקום קודש הקדשים, ומשחטא גורש מן המקום[5].

שמותיו: המושג 'קדש הקדשים' מופיע כבר בתורה[6], ופירושו: הקודש המיוחד והמקודש ביותר, הנבדל והשונה ביותר מכל מקום אחר[7]. בדברי חז"ל מופיע הצירוף: 'בית קדש הקדשים' או 'בית קדשי הקדשים'[8]. שם אחר שנקרא לו בתנ"ך הוא 'דביר'*[9]. יש מפרשים את המושג 'דביר' מלשון דיבור, כלומר, מבין שני הכרובים שבקדש הקדשים נשמע הדיבור למשה[10]. שם נוסף בתנ"ך הוא 'בית הכפורת'[11], ולעתים התורה מציינת את המקום בשם 'מבית לפרוכת', כלומר מבפנים לפרוכת[12]. בלשון חז"ל משמש למקום זה גם הכינוי 'לפני ולפנים'[13].

מבנהו: במשכן היה שטח קדש הקדשים עשר אמות על עשר אמות, וכך גם גובהו[14]. בבית המקדש הראשון הורחבו מידותיו ושטחו היה עשרים על עשרים אמה, ואילו גובהו שנוי במחלוקת, האם היה עשרים אמה או שלושים[15]. בבית שני שטחו היה כמו בבית ראשון, אלא שגובהו היה ארבעים אמה[16]. גם בנבואת יחזקאל על בית המקדש השלישי הוזכרה מידה זו של עשרים על עשרים אמה כשטח קדש הקדשים[17]. בין הקודש לבין קדש הקדשים הבדילה במשכן פרוכת[18]. בבית ראשון היה הקיר המבדיל עשוי אבן, בו נקבע פתח ובו פרוכת[19]. בבית שני היתה המחיצה כולה מפרוכת, ולפי מסורת מקובלת - משתי פרוכות, שביניהן אמה רווח, הנקראת 'אמה טרקסין'*[20]. הצורך בפרוכת הכפולה הוא מחמת ספק שהתעורר לבוני בית שני בשאלה, האם אמה זו שייכת לקודש – להיכל - או לקדש הקדשים[21]. באשר למראה הפנימי - בבית ראשון היה קדש הקדשים מצופה זהב[22], וכך גם בבית שני, חלק מכספי ההקדש יועדו לציפוי קדש הקדשים בזהב[23]. מעל ההיכל וקדש הקדשים היתה קומה שניה, היא ה'עליה'*, והיו סימנים ברצפת העליה - "פסיפסים" - שהראו מהיכן מתחיל גג קדש הקדשים כדי שלא יכנסו לתחום זה[24]. הכניסה לעליה זו היתה פעם בשבע שנים, כדי לראות האם יש צורך בתיקון כלשהו[25].


קדש הקדשים בימי בית ראשון

בציור נראה קדש הקדשים בימי בית ראשון בעת שנכנס כהן גדול עם הקטורת ביום הכיפורים בין בדי הארון. משני צידי הארון נראים הכרובים שעשה שלמה - עשר אמות גובהם. בצד הארון נראית צנצנצת המן שניתנה שם למשמרת. כן נראה שם הכד שהכיל את שמן המשחה, ומשמאלם נראה מטה אהרן שפרח. הקירות והרצפה מצופים קישוטי זהב שנעשו במהלך השנים מ'מותר תרומת הלשכה'.

הדברים שהיו בו - בקדש הקדשים ניצב ארון הברית, וכן הכפורת והכרובים שעליו. בתוך הארון הונחו לוחות הברית ועמם ספר התורה שכתב משה רבנו[26]. הארון היה לרוחב הבית, כלומר, ארכו מצפון לדרום, בניגוד לשאר כלי המקדש[27]. על מקומו המדויק של ארון הברית בקדש הקדשים חלוקות הדעות, האם היה במערב קדש הקדשים[28], במזרחו[29], או במרכזו[30]. הארון עמד על אבן גדולה הנקראת 'אבן השתיה'[31], ואמרו חכמים, שממנה הושתת ונברא העולם[32]. בעת שנכנס כהן גדול להקטיר קטורת ביום הכיפורים הניח אותה על אבן השתיה[33]. בקדש הקדשים הניח משה צנצנת ובה דוגמא מן המן שאכלו ישראל במדבר[34]. כמו כן, הונח שם מטהו של אהרן הכהן שפרח[35], וכן הארגז ובו המתנות שנתנו הפלישתים כאות כבוד לארון הברית כשהשיבו אותו משביו. עוד אמרו חכמים, שהניחו שם צלוחית של שמן המשחה[36]. מדברי חז"ל עולה, שיאשיהו המלך, בשלהי ימי בית ראשון, גנז את כל הדברים הללו, ולא היו בבית שני[37]. בעת שבנה שלמה המלך את המקדש, עשה בקדש הקדשים כרובים מעץ, מצופים זהב. אלה עמדו על הרצפה והתנשאו לגובה עשר אמות[38].


הקטרת הקטורת ביום הכיפורים – ונטילת הכלים בסיום

בציור נראה כהן גדול כשהוא מקטיר קטורת בקדש הקדשים ביום הכיפורים. הכהן הגדול מניח את המחתה על אבן השתיה ומקטיר. בצד המחתה נראה בזיך הקטורת עשוי זהב. את המחתה והבזיך יטול הכהן בסיום עבודת היום, כשיכנס בכניסה מיוחדת לקדש הקדשים.

קדושתו ודיני הכניסה אליו: אין נכנסים לקדש הקדשים כלל, פרט לכהן הגדול ביום הכיפורים[39]. הנכנס לשם שלא לצורך במזיד חייב מיתה בידי שמיים[40]. ביום הכיפורים היה הכהן הגדול נכנס לשם ארבע פעמים בבגדי לבן. א. להקטרת הקטורת. ב. הזאה מדם הפר. ג. הזאה מדם השעיר. ד. הוצאת כלי הקטורת[41]. אסור לו להיכנס פעם נוספת שלא לצורך[42]. לצורך בניית המקום או שיפוצים שונים, כולל קישוטים, כגון, ציפוי הקירות בזהב, מותרת הכניסה. לכתחילה יכנסו כהנים טהורים בלבד, ובעת הצורך - אף ישראלים וטמאים[43]. האומנים שביצעו את העבודה הורדו לקדש הקדשים בשלשלאות דרך פתחים בתקרה, ועשו את מלאכתם כשהם בתוך תיבות הפתוחות אל מקום המלאכה בלבד, זאת, כדי שלא יסתכלו על קדש הקדשים מעבר למה שנצרך לעבודתם[44]. אם אין אפשרות להיכנס בתיבות כאמור - מותרים הם להיכנס דרך הפתחים[45]. יש אומרים שמותר להיכנס לקדש הקדשים לשם קיום מצוות נוספות: הוצאת ספר התורה שבו לשם קריאה ב'הקהל'[46], או לצורך אוורור הספר ושימורו[47]; הוצאת שמן המשחה, לצורך משיחת כהנים גדולים ומלכים[48]; ושאלה באורים ותומים[49]. קדושת קדש הקדשים עומדת בעינה גם כאשר אין בו ארון וכפורת[50].

מקור הנבואה בקדש הקדשים: קדש הקדשים הוא המקום העיקרי שממנו ודרכו שופעת הנבואה לישראל, ככתוב: "ונועדתי לך שם... מעל הכפורת מבין שני הכרובים, אשר על ארון העדות, את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל"[51]. גם בימי בית שני, כשלא היתה נבואה, נשמעה לעיתים בת קול מקדש הקדשים. תיאור בעניין זה מצינו אודות שמעון הצדיק וכן אודות יוחנן כהן גדול[52]. עוד מצינו תיאור על יציאת אש או בת קול מקדש הקדשים בהזדמנויות שונות לציבור וליחידים[53]. מצינו גם כהנים גדולים, שראו מראה נבואי בעת כניסתם לעבודת יום הכיפורים בקדש הקדשים: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות, שהוא יושב על כסא רם ונישא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני![54]".


תיקונים בבית קדשי הקדשים

בקדש הקדשים נערכו תיקונים בהתאם לצורך. מדברי חז"ל עולה, שגזברי המקדש היו נכנסים מדי פעם לברר את צרכי המקום, לראות את הצריך תיקון, או כדי להוסיף עיטורים ושיפורים בהתאם לצורך. האומנים היו יורדים ב'תיבה' מיוחדת דרך 'לול' בתקרה, כדי "שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים" (פסחים כו, א).

מצוות שיש לכוון בהן לקדש הקדשים: כמה מצוות המתקיימות מחוץ למקדש יש לכוון בהן לקדש הקדשים: א. הכהן השורף את הפרה האדומה בהר הזיתים מזה מדמה לכיוון קדש הקדשים[55]. ב. הכהן העומד בעזרה ומזה מלוג השמן של המצורע, מזה לכיוון קדש הקדשים[56]. ג. בהזיית דם הפרים והשעירים הנשרפים על הפרוכת, יש להזות לכיוונו[57]. ד. העומד לתפילה במקדש מכוון את פניו אל קדש הקדשים[58]. ה. העומד להתפלל מחוץ למקדש, ואינו יודע את כיוון התפילה המקודש יכוון את לבו ומחשבתו אל קדש הקדשים[59]. ו. כחלק ממצות מורא מקדש, אסור לנהוג בקלות ראש מול שער המזרח של הר הבית[60], מפני שהוא מכוון כנגד קדש הקדשים[61].

דינים נוספים: מותר לבנות את קדש הקדשים מאבני גזית, כדין ההיכל, ובשונה מן המזבח, שם המצוה היא לבנותו מאבנים שלמות[62]. ההליכה בקדש הקדשים מותרת בפסיעה גסה, שלא כמו המזבח[63].

בתולדות ישראל: כמה פרשיות בתולדות ישראל נקשרו בקדש הקדשים: ביום חנוכת המשכן, יצאה אש מקדש הקדשים ושרפה את נדב ואביהוא, שהקטירו אש זרה[64]. מאוחר יותר, כשהיה ערעור על כהונתו של אהרן, ציוה ה' שנשיאי המטות יניחו את מטותיהם בקדש הקדשים, וכאשר מטה אהרן פרח ידעו הכל, שאהרן הוא שנבחר לכהן גדול על ידי ה'[65]. מדברי חז"ל והראשונים עולה, שמקום קדש הקדשים נקבע כבר על ידי אברהם אבינו, וכלשון הראשונים: "בחר אברהם אבינו ע"ה הר המוריה... וייחד המערב, שקודש הקדשים במערב, והוא ענין אומרם: 'שכינה במערב'[66], ובארו רבותינו[67]... שאברהם אבינו ייחד המערב... כבית קדש הקדשים"[68]. כאשר קבע דוד את מקום המזבח בגורן ארוונה שבהר המוריה, תכנן את המקדש בכללו וקבע גם את מקום קדש הקדשים[69]. ביום חנוכת המקדש הכניס שלמה המלך את ארון הברית אל הדביר[70]. המלך יואש, שבילדותו הסתתר מפני עתליה, התחבא בעליית בית קדש הקדשים[71]. בימי מלכי יהודה שעבדו עבודה זרה, היו כאלה שאף הכניסו צלמים לבית קדש הקדשים[72]. בחורבן בית ראשון, מתארים חז"ל כיצד נכנסו גויים לקדש הקדשים וזלזלו בארון ובכרובים, שהיו כדמות איש ואישה, וכן בספר התורה שבארון[73]. בבית המקדש השני רצה אלכסנדר מוקדון להיכנס לקדש הקדשים, אך עם ישראל מנעוהו מלהכנס[74]. על שעת החורבן מספרים חכמינו שטיטוס הרשע נכנס לקדש הקדשים, תוך שהוא קורע את הפרוכות, וביזה את המקום בגילוי עריות[75]. עוד מתארים חכמים כיצד כעבור זמן מה הגיעו חכמי ישראל להר הבית וראו שועל היוצא מבית קדשי הקדשים[76].

בנבואות לעתיד לבוא: כאמור, בנבואת יחזקאל מתואר קדש הקדשים במידותיו כפי שהיו בבית ראשון ושני. עוד נאמר, על פי מדרש חז"ל, שלעתיד לבוא יתקיימו פסוקי הנבואה בדבר מעיין שיצא מן המקדש, ומקור המעיין מוצאו בקדש הקדשים[77].

קדש הקדשים – הזיהוי כיום: אבן השתיה וקדש הקדשים מזוהים עם המקום בו עומד כיום מבנה כיפת הסלע – 'כיפת הזהב' - והסלע הגדול שבמרכזו. זיהוי זה נתמך ממסורת ארוכת שנים, שהתקבלה גם הלכה למעשה על ידי חכמי ירושלים במהלך הדורות[78]. הזיהוי תואם את הטופוגרפיה של הר הבית כיום, ואת הפרשי המפלסים בו בהשוואה למסכת מידות[79].

מעולם ההלכה

נקיון קדש הקדשים כיצד?

שאלה: לאור העובדה, שהכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים בלבד, שאלה היא, כיצד נשמר הנקיון במקום. שכן, לבית היו חלוני שקופים אטומים, ונכנס אבק מן הרוחות ומעולי הרגל הרבים. כמו כן עשן המערכה היה מפזר פיח בסביבה, ולכן היו מסיידים את ההיכל מדי חג הפסח (מידות ג, ד) נמצא, שבמהלך השנה נערם אבק ופיח על רצפת קדש הקדשים. המקדש נקרא 'נויו של עולם' וברור שצריך לשמור על נקיונו, ועל נקיון ארון הברית והכרובים. כיצד אם כן ניקו את קודש הקדשים? מה עוד שכהן גדול נכנס יחף לפני ולפנים, ואם הצטבר אבק של עשרות ומאות שנים הנדבק לרגליו, הרי זו חציצה הפוסלת את העבודה?

תשובה: כלל נקוט בידי חז"ל, שלצורך תקינות מקום קודש הקדשים והעליה שעל גביו, היו נכנסים מדי פעם לראות את הנעשה בו, ולתקן את הטעון תיקון. באשר לעלייה המקודשת נאמר בתוספתא כלים א, ז; (וכן בפסחים פו, א) של"עליית בית קדשי הקדשים נכנסים לשנים [אחדות] לידע מה היא צריכה", (וראה בפירוש המשנה לרמב"ם כלים א). כמו כן היו מחליפים את פרוכות קדש הקדשים לקראת יום הכיפורים, ו"מערב יום הכפורים מכניסין את [הפרוכת] החדשה, ומוציאין את הישנה" (תוספתא שקלים ג, ט). כן היו מצפים את קודש הקדשים בלוחות זהב כנזכר לעיל. עוד מצינו במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (טז, לג) בעניין צנצנת המן שהיתה בקודש הקדשים, ורצה ירמיהו הנביא להוכיח את ישראל שיעסקו בתורה, אמרו לו: "אם נתעסק בתורה מאין אנו מתפרנסין! - הוציא להן צנצנת המן [מקדש הקדשים] אמר להן: אבותיכם שנתעסקו בתורה - ראו במה נתפרנסו! אף אתם אם נתעסקתם בתורה לסוף שהמקום מפרנס אתכם". מדובר בכניסה לקדש הקדשים שלא לשם מצוה מיוחדת מן התורה, ואף על פי כן נכנס ירמיה והוציא את הצנצנת, ואחר כך החזיר אותה למקומה. כך גם מוצאים בכהן גדול ביום הכיפורים שנכנס בפעם הרביעית לקדש הקדשים להוציא את הכף והמחתה, והיה יכול להוציאם כשגמר להקטיר את הקטורת. דומה, שיש מכאן לימוד מן התורה ב'בנין אב' לשאר צרכי קדש הקדשים, שכל שהדבר נעשה לצורך סדר ונקיון המקום, וכן לצורך מצוה - הכניסה מותרת.


שיחזור הארון וקדש הקדשים

הארון ניצב על אבן השתיה - כפי שהם נראים בתערוכת 'מכון המקדש' בירושלים.

מעולם המדרש

משה רבנו – ונבואתו בקדש הקדשים

מפשט הפסוקים ומדברי חז"ל עולה, שמשה רבנו היה נכנס לקדש הקדשים בכל עת[80]. משנבנה המשכן, היו הארון והכרובים תחליף להר סיני, ושם היה משה מקבל את דבר ה' ואת מצוות התורה[81]. וכתבו הראשונים: "משה בא לו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שהבטיחו ה': 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך שם [בקדש הקדשים] מעל הכפורת'"[82]. עוד כתבו הראשונים: "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך שם מעל הכפורת' [להודיע משם את דבר ה']"[83], ופירשו: "ואחרי הקריאה [מאת ה'] בא משה באהל - לפני ולפנים. כמו שדרשו חז"ל: 'אהרן בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא"[84]. לעומת האמור, יש מן הראשונים, שכתב, שמשה היה עומד בהיכל ושם שומע את הקול היוצא אליו מבין שני הכרובים בקדש הקדשים[85], אולם רוב מדרשי ההלכה והאגדה בדברי חז"ל דרשו כדעה הראשונה, שמשה היה נכנס לקודש הקדשים, ושם שומע את דבר ה'. להלן כמה מן המדרשים: "משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: 'ובבא משה אל אהל מועד', כיון שהיה רוצה, היה נכנס והוא מדבר עמו... כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו"[86]. עוד דרשו במדרש: "'מאהל מועד' - יכול מכל הבית?... תלמוד לומר: 'מבין שני הכרובים'... ראה חיבתן של ישראל בכבוד הזה, כלומר, דחק [הקב"ה] להיות מדבר [אל משה] 'מעל הכפורת מבין שני הכרובים'"[87]. ומדרש אחר: "'ונועדתי לך שם, ודברתי אתך' - שלא יהא הדיבור אלא אתך... 'מבין שני הכרובים'. ושמא תאמר: מבין כל גופי הכרובים? תלמוד לומר: 'אשר על ארון העדות', להודיע גבורותיו של מלך מלכי המלכים שכתוב בו: 'קול ה' חוצב להבות אש' - והוא מצמצם לדבר עם עבדו כאשר ידבר איש אל רעהו"[88]. כך גם נראה מן המדרש האומר: "בשכר – 'ויסתר משה פניו' – 'ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים'", ו'פנים אל פנים' פירושו דיבור בלי מחיצות, ועוד רבים כאלה. באשר לאהרן הכהן, יש אומרים שגם אהרן היה רשאי להיכנס לשם בכל עת, ובתנאי שיעשה כסדר העבודה ביום הכיפורים[89].


זיהוי כיפת הסלע עם קדש הקדשים

בציור נראה סלע אבן השתיה מוקף עמודים. הסלע נשמר במסורת הדורות על ידי תנאים ואמוראים כמקום קודש הקדשים, זאת, במשך כחמש מאות שנה מאז חורבן הבית. עם פלישת המוסלמים לארץ ישראל הגדירו את מקום המקדש כמקום קדוש, ובנו סביב הסלע - המקודש במסורת היהודית - את כיפת הסלע. כך עומד בניין 'כיפת הסלע' על מקום המקדש וקודש הקדשים כאלף ושלש מאות שנה עד ימינו אנו.

[1] שמות כו, לג.

[2] משנה כלים א, ט.

[3] בבא בתרא כה, א; מורה נבוכים ג, מה.

[4] רמב"ן שמות כה, ב.

[5] ראה מחזור המקדש ליום הכיפורים פרקים א – ג.

[6] שמות כו, לג.

[7] עיין רש"י במדבר ד, ד, ופירוש המשנה לרמב"ם נדרים ו, ג. פירוש אחר: קדש המשפיע מקדושתו על שאר הקדשים (רש"ר הירש, שמות כט, לז). לעיתים נאמר כינוי זה בתורה גם על דברים אחרים במשכן ובקרבנות, המקודשים באופן יחסי בהשוואה לקדשים אחרים.

[8] משנה ברכות ד, ה - ו (בנוסח המקובל בדפוסים: "קדש"), ושם ט, ה ושקלים ד, ד (בנוסח המקובל בדפוסים: "קדשי"). מכינוי זה ניתן להבין ש"קדש הקדשים" הוא הארון, וחדר זה הוא "ביתו".

[9] מלכים א' ו, ה וברש"י. שם זה משמש גם ככינוי לקיר המבדיל בין הקדש לבין קדש הקדשים (שם פס' יט - כ וברש"י).

[10] מצודת דוד, שם, וראו 'דעת מקרא', המקשר בין 'דבר' ל'ספר', על שם ספר התורה שבארון.

[11] דברי הימים א' כח, יא. בלשון חז"ל התייחד שם זה להתייחסות אל העזרה שממערב לקדש הקדשים כ"אחורי בית הכפורת" (משנה, מידות א, א; שם ה, א; תוספתא, זבחים ה, א; בבלי, ברכות ל, א, ועוד). אפשר שזהו מקור לדעת הרמב"ם להלן שארון הברית היה במערב קדש הקדשים.

[12] שמות כו, לג. ויקרא טז פסוקים ב, יב, טו. במדבר יח, ז.

[13] כגון בתוספתא יומא ב, יא. בבלי ברכות ז, א. בחלק מהמקורות: "לפני לפנים". נראה שהכינוי בהשראת הפס' במלכים א' ו, יז - כ: "ההיכל לפנָי... ודביר בתוך הבית מפנימה".

[14] רוחב קדש הקדשים מצפון לדרום וגובהו נובע בפשטות ממידת הקרשים ומספרם במערב, ראה שמות כו פס' טז, כב - כד וברש"י לפס' טז שם. אורך קדש הקדשים ממזרח למערב לא התפרש בתורה, אך הוא עולה מהכתובים בשמות פרק כו, ב; נאמר, שכלל אורך המשכן שלושים אמה (פס' יח). ועשו שתי קבוצות של יריעות, כל קבוצה ברוחב כולל של עשרים אמה (פס' ב - ג). היריעות נפרסות מפתח המשכן ועד אחוריו ומשתפלות על הקרשים עד הארץ. אם כן, קבוצת יריעות אחת מכסה שני שליש משטח המשכן ממזרח למערב, והקבוצה השניה מכסה את השליש המערבי ואת גובה הקרשים. החיבור בין שתי הקבוצות הוא באמצעות לולאות וקרסי זהב (פס' ו וברשב"ם, ואילו החיבור בין היריעות הוא בתפירה - רש"י שם פס' ג). על הפרוכת נאמר שתינתן תחת הקרסים (פס' לב-לג ורש"י ופסיקתא זוטרתא שם). אם כן, הפרוכת מפרידה בין השליש המערבי של המשכן לבין שני השלישים שבמזרח, כמו בהיכל.

[15] במלכים-א ו, כ נאמר שקומתו עשרים אמה, ואילו בפס' ב שם נאמר על כלל ההיכל שקומתו שלושים אמה. סתירה זו נדונה בגמרא (בבא בתרא צח, ב), ושם תירצו שהמספר עשרים מתייחס לחלל שמעל לכרובים (וראו שם ג, א על גובה אמה טרקסין בבית ראשון, שהוא שלושים אמה). יש מפרשים אחרת, שחלל קדש הקדשים היה נמוך משל ההיכל (רש"י במלכים שם), ויש שפירשו כעין דברי חז"ל, אלא שהמספר עשרים מתייחס לחלק מסוים שצופה בזהב (רד"ק).

[16] מידות ד, ו - ז. גובהו לא נאמר במפורש, אך גובה חלל ההיכל הוא ארבעים אמה, כמבואר שם משנה ו, ומשמע שכך גם חלל קדש הקדשים, על פי המשנה במידות ד, ה, וכך בבבלי בבא בתרא ג, א, שאמה טרקסין בבית שני היתה ארבעים אמה.

[17] יחזקאל מא, ד. וגובהו לא התפרש, וכן גובה ההיכל בכלל, עיין ברש"י שם פס' ח, ורמב"ם הל' בית הבחירה א, יא.

[18] שמות כו, לג.

[19] מלכים א' ו, לא. דברי הימים ב' ג, יד.

[20] משנה יומא ה, א. לדעת רבי יוסי שם היתה פרוכת אחת בלבד, כמו במשכן.

[21] בבלי יומא נא, ב.

[22] מלכים א' ו, כ.

[23] משנה שקלים ד, ד, וירושלמי שם פרק א סוף הלכה ה, וראה שם על המקור התקציבי המדויק שהוקצה לכך.

[24] מידות ד, ה.

[25] בבלי פסחים פו, א, ושם דעות נוספות על תדירות הביקור. רמב"ם בית הבחירה ז, כג.

[26] שמות כו, לג - לד. שם מ, כ - כא. דברים לא, כו.

[27] בבלי מנחות צח, א. רמב"ם בית הבחירה ג, יב.

[28] רמב"ם בית הבחירה ד, א, וראה לעיל הערה 6. ויתכן שהרמב"ם למד זאת ממאמר חז"ל: "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי", והרי השכינה שרויה בין הכרובים? ומכאן שהארון היה במערב.

[29] ריצב"א, מובא בתוספות בבבא בתרא כה, א ד"ה וצבא.

[30] רש"י מגילה י, ב ד"ה אינו. וכן בירושלמי בבבא בתרא ו, ב.

[31] משנה יומא ה, ב. תוספתא, שם ב, יד, ועיין ערך 'אבן שתיה', ו'שיתין'.

[32] תוספתא שם. הרמב"ם בפירושו למשנה ביומא ה, א מפרש זאת במובן רוחני, שמקום עבודת ה' הוא יסוד העולם.

[33] משנה יומא ה, ב.

[34] שמות טז, לד.

[35] במדבר יז, כה - כו.

[36] תוספתא סוטה יג, א.

[37] תוספתא סוטה יג, א.

[38] מלכים א' ו, כג - כח.

[39] משנה כלים א, ט.

[40] ויקרא טז, ב. בבלי יומא נג, א ומנחות כז, ב; ולדעת רבי יהודה שם החיוב רק על הנכנס ועומד לפני הארון. רמב"ם ביאת המקדש ב, ג ועבודת יום הכיפורים ה, כה.

[41] תוספתא כלים א, ז. רמב"ם, ביאת המקדש ב, ג, ופירוט בהל' עבודת יום הכיפורים פרק ד.

[42] יומא שם והל' ביאת המקדש שם.

[43] רמב"ם בית הבחירה ז, כג, על פי עירובין קה, א.

[44] משנה מידות ד, ה. בגמרא פסחים כו, א, נאמר שאין בהסתכלות זו חשש מעילה אלא זוהי "מעלה" מיוחדת בקדש הקדשים. ברמב"ם (בית הבחירה ז, כג) נאמר דין זה על כלל ההיכל.

[45] תוספתא כלים א, ט. רמב"ם, שם.

[46] רש"י בבא בתרא יד, ב ד"ה ספר עזרה; ומתוספות שם עמ' א ד"ה שלא נראה שהספר שבארון לא שימש לכך, ועיין שערי היכל, יומא, מערכה קסט.

[47] תוספות בבא בתרא יד, א ד"ה שלא.

[48] הדבר נובע בפשטות מכך ששמן המשחה היה בקדש הקדשים, ראה לעיל.

[49] כך ניתן להבין מהרמב"ם בהל' כלי המקדש י, יא: "עומד הכהן ופניו לפני הארון", ועיין שערי היכל, יומא, מערכה קפט.

[50] כך למדו מפסוקים בבבלי מנחות כז, ב ובספרא אחרי מות פרק א, א.

[51] שמות כה, כב.

[52] בבלי סוטה לג, א. לשון הגמרא: "שמע בת קול מבית קדש הקדשים", ומשמע שלא היה זה בהיותם בקדש הקדשים ביום הכיפורים אלא שמעו מבחוץ, ואכן, במגילת תענית נאמר שהמעשה בשמעון הצדיק היה בכ"ב בשבט.

[53] בבלי יומא סט, ב, על אנשי כנסת הגדולה: "נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים". עוד בבבלי סנהדרין קד, ב על אנשי כנסת הגדולה, שרצו למנות את שלמה עם מלכי ישראל הרשעים ויצאה אש ובת קול מן השמיים למונעם, ובמדרש במדבר רבה פרשה יד, א: "מבית קדשי הקדשים". מכילתא, יתרו, מסכתא דעמלק פרשה ב: "מעשה באחד שהקריב קרבן מבני שותה מים [היינו בני יונדב בן רכב], ויצאת בת קול מקדשי הקדשים ואמרה: מי שקבל קרבנותיהם במדבר - הוא יקבל קרבנותיהם בשעה זו". חגיגה פ"ב ה"א, על אלישע בן אבויה.

[54] ברכות ז, א. וראה 'מעולם המדרש'.

[55] משנה פרה ג, ט.

[56] משנה נגעים יד, י.

[57] תוספתא זבחים ו, ז.

[58] בבלי ברכות ל, א. שיר השירים רבה פרשה ד, ו.

[59] משנה ברכות ד, ה. בירושלמי שם פ"ד ה"ה נאמר שיכוון לבו כנגד קדש הקדשים של מעלה ושל מטה, המכוונים זה כנגד זה.

[60] יש אומרים שהכוונה ל'שער שושן' שבמזרח הר הבית (רש"י ברכות נד, א ד"ה כנגד), ויש אומרים שהכוונה לשער ניקנור שבמזרח העזרה (רמב"ם, בית הבחירה ז, ה), וראה ספר 'מורא מקדש' פרק יט.

[61] משנה ברכות ט, ה.

[62] מכילתא יתרו, מסכתא דבחדש פרשה יא. ועיין רמב"ם בית הבחירה א, ח.

[63] מכילתא יתרו, מסכתא דבחדש פרשה יא, ועיין שערי היכל, יומא, מערכה לו.

[64] ויקרא י, ב: "ותצא אש מלפני ה'", על פי פירוש חז"ל בספרא, שמיני, פרשתא א, כב ובבלי סנהדרין נב, א. על פי הספרא שם וכן בויקרא רבה פרשה כ, ח גם כניסת נדב ואביהוא היתה בקדש הקדשים, ועיין תוספות בערובין סג, א ד"ה מאי דרוש.

[65] במדבר יז.

[66] בבא בתרא כה, א; שם נאמר: "בואו ונחזיק טובה לאבותינו – אברהם יצחק ויעקב - שהודיעו מקום תפלה" - כך מפרש הרמב"ם שלא כרש"י.

[67] יומא כח, ב; שם אומרת הגמרא: "צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי", וראה הסבר לשיטת הרמב"ם ופירושו בסוגיות אלה ב'סידור המקדש' פרק יד עמ' 42.

[68] ספר מורה הנבוכים ג, מה.

[69] דברי הימים א' כח, יא. פסיקתא רבתי, מג: "מיד הלך דוד... התחיל מודד ואמר: מכאן ועד כאן - העזרה, מכאן ועד כאן - קדש הקדשים".

[70] מלכים א' ח, ו. חז"ל מתארים (סנהדרין קז, ב) שדלתות קדש הקדשים סירבו להיפתח להכנסת הארון, עד ששלמה המלך הזכיר את זכותו של דוד.

[71] מלכים ב' יא, ג וברש"י, על פי הכינוי "חדר המיטות", ועיין שיר השירים רבה, פרשה א, "אף ערשנו רעננה", ושמות רבה פרשה ח, ב; אך עיין במיוחס לרש"י, דברי הימים ב' כב, יא.

[72] כך אומרים חז"ל על מנשה (דברים רבה פרשה ב, כ, ועיין איכה רבה פתיחתא כב) ועל אמון (בבלי, סנהדרין קג, ב).

[73] בבלי יומא נד, ב ויבמות טז, ב. איכה רבה, פתיחתא ט.

[74] מגילת תענית, כה בסיון.

[75] בבלי גיטין נו, ב. ספרי, האזינו פיסקא שכח. בראשית רבה פרשה י, ז.

[76] בבלי מכות כד, ב.

[77] יחזקאל מז, א. בבלי יומא עז, ב וסנהדרין ק, א.

[78] שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרלט ותרצא. וכן בפאת השלחן מאת ר' ישראל משקלוב, הלכות ארץ ישראל ג, ב; עיין ערך 'מקום המקדש במסורת הדורות'.

[79] הרחבה במאמר 'חצרות בית ה'' מאת הרב זלמן קורן, בתוך 'שם עולם', ספר זכרון לתלמידי ישיבת קרית ארבע, עמ' 213 והלאה.

[80] ספרא, אחרי מות, פרשתא א, ו: "אחיך באל יבוא, ואין משה בבל יבוא".

[81] רמב"ם הקדמה לפרק חלק, היסוד השביעי, על פי שמות כה, כב. אברבנאל, במדבר ז. אך בספרי במדבר פיסקא נח משמע שמשה לא נכנס לקדש הקדשים אלא רק שמע את הקול היוצא משם.

[82] פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין י, היסוד השביעי.

[83] רמב"ן שמות כה, ב.

[84] רמב"ן ויקרא א, א.

[85] ראה רש"י שמות כה, כב; ובמדבר ז, פט; שם דרש רש"י את הכתובים שלא יכחישו זה את זה, ומקור דבריו בספרי במדבר פיסקא נח.

[86] ספרי זוטא פרק ז.

[87] ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה א, יב.

[88] פסיקתא זוטרתי שמות כה כב.

[89] שמות רבה פרשה לח, ח ויקרא רבה פרשה כא, ז, וראה 'קול אליהו' לגר"א, אחרי מות, פג, וכן בשמו בחכמת אדם, סוף הל' אבלות. אך רש"י בויקרא טז, ג סובר שגם אהרן לא היה רשאי להיכנס אלא ביום הכיפורים, ראה 'הכתב והקבלה' שם.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il