ציבור ויחיד


ציבור ויחיד: חיוב הציבור והיחיד בקיום מצות בנין המקדש והחזרת העבודה למקומה.

מצות בניין המקדש מעצם טבעה שייכת לציבור, כלומר, הכהנים הלויים וכלל ישראל. כמובן, מוטל הדבר על בית הדין של הדור להפעיל את הציבור להקמת המקדש. עם זאת, אין השתתפות כלל הציבור מעכבת את קיום המצוה, וכל יחיד מישראל מחוייב לעשות להקמת המקדש בכל דור ודור. היחיד חייב לתרום לבנין הבית בגופו ובממונו, ואף לעורר את הציבור לבניין הבית. כן אחראי היחיד על מתן מחצית השקל להקרבת קרבנות הציבור, וכך לשאר צרכי המקדש[1].

חיוב היחיד ובית הדין בבניין המקדש: מובא בדברי הראשונים, שמצות בנין הבית מוטלת על הציבור[2], בין אנשים ובין נשים[3]. יש מי שרצה לומר, שכיון שהציבור הוא האחראי על בנין הבית, הרי זה תנאי מעכב בקיום המצוה, וממילא, כשאין החלטה של הציבור וההנהגה להקים את המקדש, אין חיוב על היחיד לבנותו[4], אך לא כן מצינו בדברי חז"ל והפוסקים, שכן, כל מצוה מתרי"ג מצוות מכוונת ליחיד[5]. גם מצוה אשר מטבעה מתקיימת על ידי כלל הציבור, עם זאת, היחיד כבודד מחוייב בקיומה כהלכתה[6]. יתירה מזו! חובת היחיד לעורר את הציבור ולהוכיח את בני דורו לבנות את הבית החרב[7]. מאידך, אם נמנע היחיד מלקיים מצות עשה, מצווים בית דין לכפות עליו את קיומה[8]. במיוחד במצוות המוטלות על כלל הציבור, בית הדין שבכל דור ודור, עליהם מוטלת החובה לכפות את קיום המצוה על הציבור, ולהפעיל אותו לקיים את מצות ה' לעשותה כהלכתה[9].


אחריות כל יחיד מישראל לבניין הבית בימי דוד

בנין המזבח בידי דוד והזקנים, והקרבת הקרבנות הראשונים בהר המוריה. במעמד זה נעצרה המגיפה בה נפלו שבעים אלף מישראל כתוצאה מהתרשלות העם מהקמת בית ה' בירושלים.

אחריות היחיד לבניין הבית בגופו, בממונו ובתוכחתו: בענין בניין הבית מצינו פסוק מפורש, המטיל את המצוה על היחיד כציבור, ככתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ואמרו חז"ל: "אפילו אחד מישראל יכול לעשותו"[10]. ומובא בדברי חז"ל והראשונים, כי המגיפה שבאה על ישראל בימי דוד היתה בגלל שישראל כיחידים לא פעלו ולא הוכיחו זה את זה לעשות לבניין הבית, ולפיכך נפלו שבעים אלף מישראל, שכן, האחריות על בנין הבית היא על היחיד[11]. יתירה מזו, יש מי שכתב, שאפילו כשיש מלך בישראל, האחריות לבניין הבית היא על כל יחיד לבנותו, זאת, אף בלא השתתפות המלך, ובזמן דוד היו השבטים צריכים לעורר זה את זה לבניין הבית[12]. עוד מצינו, שאפילו בהיות ישראל בגלות מצוה על כל יחיד לעשות לבנין הבית, ככתוב: "לשכנו תדרשו ובאת שמה"[13], ופירושו, שכל אדם מישראל יפעל לבוא ממרחק ולהכנס לחצרות ה' להחזיר את השכינה למקומה[14]. אחת ההוכחות הברורות, כי השתתפות כלל הציבור אינה מעכבת במצות בנין המקדש, זו העובדה, שכאשר ניתנה הרשות לישראל לבנות מקדש בימי כורש, עלו מועטים בלבד, והם בנו את הבית השני, למרות שרוב הציבור, ובהם חכמי הדור נשארו בחוץ לארץ. ללמדך שבניין המקדש נעשה גם בידי בודדים[15].

חובת הבאת הקרבנות - על הציבור ועל היחיד: כשאר מצוות התורה, כך גם הבאת הקרבנות במקדש, זו מוטלת על כל יחיד מישראל. בעניין הבאת הקרבנות מצינו מצוה על היחיד לתת מחצית השקל מדי שנה בשנה להקרבת קרבנות התמיד והמוסף[16]. באשר לבית הדין, מחובתו להפעיל - ואף לכוף - את היחיד לקיימה, כמובא בהלכה: "בחמשה ועשרים באדר ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כורחו ואפילו כסותו"[17]. כך גם כאשר באים למנות את ישראל, אחריות היחיד לוודא, שהמפקד נערך תוך גבייה של מחצית השקל ממנו ומאחרים, וכך גם חובת ההנהגה[18]. באשר למצות ההקרבה המוטלת על הכהנים, אף זו חובת כל יחיד מישראל, ככתוב: "צו את בני ישראל... את קרבני לחמי... תשמרו להקריב לי במועדו"[19], ואמרו חז"ל: "היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו"[20]?! ולמדו מכאן את החובה האישית המוטלת על כל יחיד להיות נוכח בעת הקרבת התמיד כחלק ממצוות ההקרבה[21]. מצות ההקרבה עצמה מתקיימת על ידי הכהנים, וכל כהן הוא שליחו של הקב"ה במקדש לעשות את העבודה, ואם לא הקריבו: "ביטלו מצות עשה וחטאם ישאו"[22]. ככל מצוה בתורה - כן במצוה זו, בית הדין אחראי על כלל הציבור לוודא את קיום המצוה כהלכתה. בענין הקרבנות נאמרה אף אזהרה מיוחדת, כמובא בדברי חז"ל והראשונים: "עיקר האזהרה לבית דין, כלומר, החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור"[23]. ומסכם בעל ספר החנוך: "והיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור [א. כל יחיד מישראל, ב. הכהנים. ג. בית הדין] ויותר על הכהנים, ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה [הכהנים] שלא להקריבם בכל יום, ביטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד"[24]. עוד כתבו הראשונים בדבר האחריות האישית של כל אדם מישראל: "ואם אולי הרגישו ישראל בדבר, גם עליהם יהיה הפשע, כי כל ענין הבית הקדוש, וכל שכן תמידין ומוספין - על הציבור כולו הוא מוטל"[25].


חובת היחידים לבנות מקדש גם בהעדר כלל הציבור

ראשוני העולים מבבל מקימים את המזבח בחצרות המקדש החרב, זאת, למרות שרוב הציבור היהודי נשאר בגולה.

הציבור בהקרבת הקרבנות – מצוה לכתחילה: עוד מצינו בענין הקרבנות, שאפילו במקום שאמרה תורה במפורש, שהמצוה מחייבת את כלל ישראל, אין זה תנאי מעכב במצוה, ודי במספר מצומצם של מקריבים כדי שהמצוה תתקיים, כגון, בענין קרבן פסח, שם נאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל"[26]. מפשט הפסוק עולה בבירור, שלכתחילה ראוי שהמצוה תתקיים על ידי כלל כל הציבור כולו, אולם חז"ל למדו, שבדיעבד, די בכך שנכנסים לעזרה חמישים איש ואף שלושים, והם הנקראים 'קהל, עדה וישראל' [27]. כך גם לגבי קרבן חגיגה, שנקרא 'קרבן ציבור', וכן קרבן פסח, המובאים שניהם ב'כנופיא', "בבוא כל ישראל להיראות לפני ה'"[28], עם זאת, בהעדר ציבור מתקיימת המצוה גם על ידי בודדים[29]. כן מצינו דעה בספרי, שלמרות שמצות קרבן פסח מחייבת את כלל ישראל, עם זאת, בתקופת ארבעים שנות הנדודים במדבר, התקיימה המצוה על ידי שבט לוי בלבד[30], הווה אומר, שלכתחילה המצוה צריכה להתקיים על ידי כלל 'כל קהל עדת ישראל', אך בדיעבד המצוה מתקיימת גם בידי שבט בודד, ואף אלו נקראים 'ציבור'.

אחריות היחיד – בימי דוד: כבר נזכרה לעיל המגיפה שהיתה בימי דוד בה מתו שבעים אלף מישראל[31], ולדעת חז"ל באה על העובדה, שכל יחיד מישראל חייב אישית לוודא לא רק את קיום מצות הקרבנות במשכן, אלא את הקמת המקדש במקום הנבחר בירושלים, וכשישראל לא עשו את חובתם בעניין זה מתו שבעים אלף מישראל, "ונודע המקום בעונשם ובמגפתם"[32].

אחריות אנשי בית שמש: דוגמה נוספת לאחריות האישית לנעשה במקדש, נזכרת בעניין הארון שנלקח בשבי בימי עלי*: 'למה לקו אנשי בית שמש [שמתו במגיפה חמישים אלף מישראל]? - על ידי שהיו מליזין [ומזלזלים] בארון: אמר הקב"ה: אילו תרנגולתו של אחד מהם אבדה - היה מחזר עליה כמה פתחים להביאה, וארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ואין אתם משגיחים בו?! אם אין אתם משגיחים עליו - אני אשגיח עליו!' כלומר, למרות שהארון נפל לידי פלשתים לאחר מפלה במלחמה, וישראל פטורים לכאורה מלהסתכן במלחמה נוספת להצלת הארון, עם זאת חובת כל יחיד לפעול להחזרתו, או במלחמה בכוחות מוגברים, או בדרך אחרת. ומאחר שכל יחיד מיושבי בית שמש לא גילה את האחריות הראויה להחזרת הארון מן השבי, לפיכך כל אחד מהם נושא באחריות, ומתו חמישים אלף מישראל.

גלות ישראל בימי הושע בן אלה: דוגמה נוספת לאחריותו של היחיד על קיום המצוות התלויות במקדש, היא מה שמובא בדברי חז"ל [33]: "בימי הושע בן אלה מלך ישראל נלכדה הארץ וגלו עשרת השבטים בימיו. וכי מה נשתנה הושע בן אלה מכל מלכי ישראל שהיו לפניו?... אלא משעמד ירבעם בן נבט ועד שבא הושע בן אלה היתה עבירה קשורה ביחיד [בירבעם, שהחטיא את ישראל בכפייה שלא לעלות לרגל] וקשה לפני אב הרחמים להגלות ציבור בעוון יחיד. ומשבא הושע בן אלה, עמד וביטל כל המשמרות כולן [שהעמיד ירבעם מחסומים בדרך לירושלים] והיה מכריז ואומר: כל מי שהוא רוצה לעלות לירושלים יבוא ויעלה! ועליו הוא אומר: 'ויעש הרע בעיני ה''[34]! ושמט הקולר מצוארו ותלאו בצואר הרבים". כלומר: משעה שהוסרו המחסומים לירושלים נפלה האחריות על כל יחיד לקום ולעלות לרגל, ומשלא עלו - נגזרה גזירה על כל יחיד מישראל לגלות. כן נגזרה גלות על הושע בן אלה, שעליו כמלך וכבית דין מוטלת האחריות לחייב את הציבור לעלות, ומאחר שלא חייב אותם לעלות, הרי הוא בגדר: "ויעש הרע בעיני ה'" ולכן נענש.

אחריות היחיד בימי חגי הנביא: כשהציבור מתעצל מלבנות את בית המקדש, כל יחיד ויחיד לוקה, חלילה, כמובא בדברי הנביא[35]: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?! ועתה כה אמר ה'... זרעתם הרבה - והבא מעט, אכול – ואין לשבעה... שימו לבבכם על דרכיכם: עלו ההר, והבאתם עץ ובנו הבית... יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו... על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה... וישמע זרובבל בן שלתיאל... וכל שארית העם... ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות". נמצא, שהנביא אומר דברים מפורשים: כל יחיד אחראי על בניין הבית, ואם לאו - ילקה.

אחריות כל יחיד בזמן הגלות: עוד מצינו בדברי חז"ל תיאור, כיצד בית גדול של צדיקים חרב, שכן, מאז החורבן גזירה היא, שכל עוד אין ביתו של הקב"ה בנוי, נגזר אף על היחיד, שביתו, חלילה, יהרס, וכלשון חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו... דיו לעבד [לצדיק] שיהא כרבו [אביו שבשמים][36]", כלומר, מה ביתו של הקב"ה חרב, אף בית העבד יחרב, חלילה. ובאו חז"ל ללמד שחובה על כל יחיד לפעול לבניין בית ה' במהרה.


עיכוב בבניין הבית - מביא פורענות על היחידים

חגי הנביא מאנשי כנסת הגדולה מסב את תשומת לב תושבי ירושלים לעובדה, שעיכוב בנין הבית מביא אסונות על היחיד והציבור, ומזרז את העולים לעזוב את עיסוקיהם הפרטיים ולבנות את הבית מהריסותיו.

[1] עיין ערך 'לשכנו תדרשו', וכן 'תוכחה'.

[2] הגדרה זו מובאת ברמב"ם בספר המצות סוף מצוות עשה: "מצוות שהן חובה על הציבור, לא לכל איש ואיש [כציצית ותפילין] כגון: בנין בית הבחירה, והקמת מלך, והכרתת זרעו של עמלק". וכן כתב בספר החינוך מצוה צה. וכן בהלכות גדולות, בהקדמה, הגדיר חלק מן המצוות: "חוקים ומשפטים המסורים לציבור". החלוקה בין מצוות המוטלות על היחיד לבין מצוות המוטלות על הציבור במנין תרי"ג המצוות - אין זו הגדרה דאורייתא, אלא מוני המצוות, למען הסדר הנכון, חילקו את המצוות לקבוצות. לפיכך, יצרו אבחנה בין 'עשה' ו'לא תעשה', כמו כן, חילקו את המצוות ל'פרשיות', 'חוקים', 'משפטים', 'בין אדם לחבירו', 'בין אדם למקום', 'מצוות הכהנים' ועוד. ממילא, המושג 'ציבור' הנדון בערך זה, ענינו, מצוה המכוונת הן ליחיד והן לציבור, ומה שכתב הרמב"ם: "לא לכל איש ואיש" - לא בא לשלול את החיוב מן האיש הבודד, כמוכח מתוך המקורות בהמשך, אלא להדגיש את חובת הכלל להירתם לקיום המצוה.

[3] רמב"ם בית הבחירה א, יב.

[4] יש מן האחרונים המביאים את דברי בעל ספר החינוך, מצוה צה, הכותב: "וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן". ומכאן למדו שצריך הסכמה של כלל הציבור לבנות מקדש.

[5] ראה ספר המצוות לרמב"ם בהקדמה: 'אמרו [חז"ל במכות]: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני: שלש מאות וששים וחמש כנגד ימות החמה, רמ"ח כנגד אבריו של אדם. ואמרו גם כן: כי היות מצוות עשה מספר האברים, כלומר: כל אבר ואבר אומר לו: עשה בי מצוה!... וכל יום ויום אומר לו לאדם: אל תעשה בי עברה! ומאמרם... כי כל אבר ואבר כאילו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה... ראייה על היות זה המספר לא יחסר לעולם!'

בכך מדגיש הרמב"ם את החיוב האישי והאחריות האישית של האדם, לבצע את כל מצוות ה' כל עוד הוא חי לפני ה' ברמ"ח אבריו.

[6] ראה רמב"ם סוף מצוות עשה, בספר המצוות, שם כתב, שמלחמת עמלק היא מלחמה המוטלת על כלל הציבור, עם זאת מובא בספר החינוך תר"ד: "גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם". כעין זה מובא ברמב"ם הלכות מלכים ה, ד: "מצות עשה [על כלל הציבור] להחרים שבעה עממין... וכל [יחיד] שבא לידו אחד מהן ולא הרגו - עובר בלא תעשה". כעין זה מצינו בעת שהגיעו ישראל לקדש ברנע, ועמדו לכבוש את הארץ, רוב הציבור נטה אחרי דברי המרגלים, ואילו יהושע וכלב החזיקו במצות הכיבוש המוטלת על הציבור, באומרם: "עלה נעלה וירשנו אותה". מכאן, שאילמלא נגזרה גזירת "יום לשנה יום לשנה", ו"במדבר הזה יתמו ושם ימותו" לכלל הציבור, היו יהושע וכלב מקיימים את המצוה בעצמם מיד. ויסוד הדברים במצות התורה: "לא תהיה אחרי רבים לרעות", כלומר, גם כשהציבור אינו נוטה לקיים מצוה המוטלת עליו, חיוב המצוה מוטל על היחידים שבדור לקיימה כמאמרה. דוגמה לדבר, שבמדבר הביאו תרומות למקדש אנשים ונשים, ואילו הנשיאים התעצלו (ראה רש"י שמות לה, כה. בשם המדרש) ללמד, על חיובו של היחיד לקיים את המצוה, גם אם ציבור המנהיגים מתרשל. הדבר מדויק בלשון הרמב"ם בית הבחירה א, יב. שכתב: "והכל [כל יחיד באשר הוא] חייבים לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים - כמקדש המדבר".

[7] ראה ירושלמי סוטה ז, ד: "'ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת' - וכי יש תורה נופלת?!... זה הבית שלמטן!" שעניינו, בנין בית המקדש מחורבנו, שאם אין האדם מוכיח הרי הוא בכלל 'ארור'. כמובא בהמשך: "על הדבר הזה קרע יאשיה ואמר: עלי להקים!" המלך יאשיהו בנה חלקים במקדש לאחר תקופת הזנחה בימי מנשה ואמון. ועיין בירושלמי שם ובמפרשים, שחובת כל אדם מישראל להוכיח את כלל הציבור, ואם לאו הרי הוא בכלל ארור. לעומת הגירסא דלעיל בירושלמי, ראה את גירסת הרמב"ן שם, הגורס: 'בית דין של מטן', כלומר, בית הדין הוא שמחוייב להשליט את התורה בישראל, וזה מה שעשה יאשיהו ובית דינו, שהחזירו עטרה ליושנה במקדש, והקימו עולה של תורה. וראה שו"ת מנחת יצחק ג, קיא. שכתב: "ומי הגבר אשר יראה זאת, ולא ירא ולא יפחד, אם יצא את ידי חובתו בזה. והביא מתשובות חתם סופר, "דלאו דוקא בית דין, אלא כל אדם מישראל קטן וגדול, אם יש בידו לעשות [חייב] והבית דין שליחותיהו דכל ישראל עבדי".

[8] ראה ספר החינוך מצוה ו, ועיין הערה 20.

[9] ספר המצוות לרמב"ם עשה קעו: "שציונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם... ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש".

[10] שמות רבה לג, ח: 'אמר [משה] לפניו: רבש"ע! יכולין הם ישראל לעשותו?! א"ל הקב"ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנא' (שמות כה): מאת כל איש אשר ידבנו לבו'.

[11] מדרש שמואל לא, ד. מדרש תהילים יז, ד. וכלשון המדרש: "משל לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה, לאחר שהכהו אמר לו: לך ועשה דבר פלוני שצויתיך היום זה כמה ימים ולא השגחת בי! כך כל אותן אלפים שנפלו במגיפה [יש גורסים - במלחמה] בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו [אישית] את בנין בית המקדש", וראה רמב"ן במדבר טז, כא.

[12] רמב"ן במדבר טז, כא. ועיין ערך 'מלך ומקדש'.

[13] עיין ערך.

[14] רמב"ן דברים יב, ה. עיין שם שכתב: 'שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו: אנה דרך בית ה'! ותאמרו איש אל רעהו: לכו ונעלה אל הר ה'...'. כן הביא מן הספרי שאין להמתין בבנין הבית לנביא או מנהיג.

[15] עיין ערך 'מצות בנין המקדש'.

[16] רמב"ם שקלים א, א: מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו'. וראה רמב"ם שקלים ד, א: 'תרומת הלשכה [מחצית השקל] מה יעשה בה? לוקחין ממנה תמידין של כל יום והמוספין וכל קרבנות הצבור...'.

[17] רמב"ם שקלים א, ט.

[18] רמב"ן במדבר טז, כא.

[19] במדבר כח, ב.

[20] תענית כז, א.

[21] ראה רש"י זבחים יט, א: "'ישראל במעמדן'... היה מעמד של ישראל בירושלים שבאין ועומדין בעזרה בשעת התמיד... לעמוד על קרבנן, דכתיב: 'תשמרו להקריב לי במועדו': שתהא שמירתכם עליו בשעת הקרבתו". אמנם בגמרא מדובר על 'אנשי מעמד', כלומר, ציבור מצומצם, אולם מעמד זה הם שלוחי הכלל, שכן, לכתחילה היו צריכים כל ישראל לעמוד שם, עיין במפרשים תענית כז, א.

[22] עיין ספר החינוך מצוה רצט הכותב: "ואם עברו הכהנים על זה ולא הקריבו את קרבן מוסף במועדו, ביטלו עשה זה וחטאם ישאו, ובני ישראל נקיים, כי עליהם [הכהנים] מוטל חיוב הקרבנות ביותר". באשר לכהנים אם הם 'שלוחי דרחמנא' או 'שלוחי דידן', ראה 'שערי היכל' על מסכת יומא מערכה ל. כן ראה ספר החינוך מצוה תא, שכתב כן.

[23] ספר החינוך תא. וראה ספר החינוך מצוה ו: 'מצות אכילת בשר הפסח... ואכלו את הבשר בלילה הזה... והעובר עליה ביטל עשה. וכלל גדול בכל התורה לכל שאומר שיבטל מצות עשה, שכופין אותו בית דין, אם יש כח בידם, עד שיקיימנו'. כן ראה שם מצוה י, שבית דין כופין על מצות אכילת מצה. ומצוה לג, שכופין על מצות כיבוד אב ואם. כן ראה מצוה רסד, שכופין על הכהן להטמא לשבעת הקרובים.

[24] ספר החינוך תא.

[25] ספר החינוך רצט.

[26] שמות יב, ו.

[27] פסחים סד, א. רמב"ם קרבן פסח א, ט.

[28] דברים לא, יא.

[29] יומא נא, א.

[30] ספרי במדבר סד: "ר' שמעון בן יוחי אומר: ישראל לא היו מקריבים [את הפסח] ומי היה מקריב? - שבטו של לוי!"

[31] הערה 10.

[32] רמב"ן במדבר טז, כא.

[33] ירושלמי תענית ד, ז. אליהו זוטא ט.

[34] מלכים ב' יז, ב; - "עליו עלה שלמנאסר".

[35] חגי א, א.

[36] ברכות נח, ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש