פר עבודה זרה


פר עבודה זרה: קרבן עולה שמביאים שבטי ישראל במקרה שעבדו עבודה זרה על פי היתר 'בית דין הגדול'.

נאמר בתורה: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לריח ניחוח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט"[1], ולמדו חז"ל מפי השמועה, שאם שגגו 'בית דין הגדול' והורו היתר לציבור לעבוד עבודה זרה, צריכים ישראל להביא פר לעולה כדי לכפר על חטאם. פר זה נקרא 'פר עבודה זרה', והמצוה היא, שכל שבט מישראל יביא פר אחד לכפרה. בנוסף לפר מביא כל שבט גם שעיר לחטאת הנקרא 'שעיר עבודה זרה'[2]. הפר קרב כקרבן עולה, ואחריו מביאים שעיר לחטאת[3]. הלכה היא, שפר זה מוקרב על המזבח ככל קרבן עולה.

תנאי החיוב בקרבן[4]:

א. הוראת ההיתר לעבוד עבודה זרה יוצאת מבית דין של שבעים ואחד.

ב. שיהא 'ראש הישיבה' – הנשיא - עמם בעת ההוראה.

ג. שיהיו כל היושבים בבית הדין ראויים להוראה.

ד. שיטעו כולם – כולל הנשיא - בדבר שהורו בו.

ה. שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת ולא שיעקרו את איסור עבודה זרה כולו.

ו. שלא תהא הוראת ההיתר מנוגדת לדבר מפורש בתורה[5].

ז. שתהא הטעות בהיתר - טעות בדין ולא טעות במציאות.

ח. שיאמרו לעם בפירוש: 'מותרים אתם' לעבוד בדרך זו.

ט. שכל ישראל או רובו ישמעו לבית דין, ויעברו על האיסור[6].

י. שיהיו העושים שוגגים על פיהם וחושבים שמה שהורו - כדת הורו[7].

יא. שידע בית דין עצמו לאחר מעשה, שטעות היתה בידם, ושהורו שלא כדין[8].


הוידוי והתשובה - על פר עבודה זרה

בציור נראה כיצד מביאים ישראל שנים עשר פרים לעזרה, ככפרה על העובדה שנשמעו להוראה שגויה של הסנהדרין לעבוד אחת מן העבודות לעבודה זרה. זקני הסנהדרין נראים כשהם מתוודים על ראש הפר על חטאם, ומקבלים על עצמם לעשות תשובה, להוסיף לימוד וידיעת התורה, לבל יטעו ויביאו את הציבור לכלל טעות.

פר עבודה זרה - טעם המצוה

להסברת טעם המצוה כותב בעל ספר החינוך (מצוה קכ) שפעמים גם לגדולים בתורה יש טעות בשיקול הדעת, לפיכך חייבה התורה להביא שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים מכל שבטי ישראל, ומסביר, שהדבר אירע ב"חולשת השכל". כאן מתעוררת תמיהה גדולה: כיצד קרה ש'עיני העדה', שהם חכמי הדור ומנהיגיו, הגיעו למצב, שכל שבעים ואחד זקני בית הדין - ואפילו המופלא שבבית דין - הורו לציבור להשתחוות לעבודה זרה. במיוחד לאור ההלכה שכתב הרמב"ם (סנהדרין ב, א) ש"אין מעמידין בסנהדרין... אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה"? ומסביר הרמב"ן, שהדבר קרה כתוצאה של משבר וחורבן. זו לשונו במדבר טו, כב; "שיחשבו [ישראל לאחר הגלות] שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם... או שישכחו את התורה. וכבר אירע לנו כן בעוונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים, כגון ירבעם, ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי". (ראה גם בערכים 'יאשיהו' ו'חזקיהו' מציאות של שכחת התורה). תופעה דומה מצינו בימי עזרא, כמתואר בנחמיה (ח, א-טז): "וימצאו כתוב בתורה, אשר ציוה ה' ביד משה, אשר ישבו בני ישראל בסוכות... ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות". כן מצינו מאמרים בתלמוד בענין זה, כגון במסכת שבת (קלח, ב): "עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר... (ישעיהו כט, יד): 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'. וכך במכילתא דרבי ישמעאל (בא - מסכתא דפסחא פרשה יב): "בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף התורה עתידה להשתכח". וראה פירוש המשנה לרמב"ם בהקדמה לטהרות - "עתידה תורה שתשתכח מישראל", עיין שם. כן עיין בבראשית רבתי (פרשת בראשית עמוד 48): "שש מאות סדרי משנה שהיו בתחילה מימות משה עד הלל [ונשתכחו]", וכעין זה בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן כ; ראה גם חגיגה יד, א). נמצא, שעל מציאות כעין זו מדברת התורה, שנשתכחו מצוות והלכות, והרבה מסורות אבדו, וקורא הדורות מראש, צפה שחכמי הסנהדרין יכנסו לתפקידם בטרם למדו וביררו את כל התורה להלכותיה, על כך אומרת התורה: אם, חלילה, תתרחש מציאות כזו, דעו, כי יש על כך קרבן וכפרה בפר ושעיר.

[1] במדבר טו, כד.

[2] רמב"ם שגגות יב, א. ראה ערך 'חטאת עבודה זרה'.

[3] ירושלמי הוריות מח, א.

[4] הוריות ה, א. רמב"ם שגגות יב, ב.

[5] רמב"ם שגגות יד, ב.

[6] הוריות ד, ב. רמב"ם שגגות יג, ב.

[7] הוריות ב, ב. רמב"ם שגגות יג, ה.

[8] הוריות ד, א. רמב"ם שגגות יד, ד.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il