פסולי עבודה


פסולי עבודה: הכהנים הפסולים לעבודת הקרבנות במקדש.

עבודת הקרבנות נעשית על ידי כהן כשר מזרע אהרן שאין בו מום בגופו. קיימת הקפדה בתורה שהעבודה תיעשה כהלכה וללא פגם: הדברים אמורים הן בבהמות המובאות כקרבן, והן לגבי הכהנים העובדים. שמונה עשר הם הכהנים הפסולים לעבודה במקדש, מהם שפסולים בגלל פגם גופני, ומהם פסולים בשל פגם בעבודה עצמה. כמו כן יש מהם שפסולים בשל טומאה לסוגיה, או עקב מעשי הכהן המונעים ממנו לעבוד. יש מן הפסולים, שאם עבדו במקדש עבודתם מחוללת ופסולה, ויש שבדיעבד אינם פוסלים את העבודה. כמו כן יש מן הפסולים שאם עבדו חייבים מיתה בידי שמים ומלקות[1], יש שחייבים מלקות בלבד ויש שפטורים אף מן המלקות.

הפסולים:

הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש מונה שמונה עשר פסולים לעבודה[2], ואלו הם:

א. זר*. כל אדם שאינו מזרע אהרן הזכרים פסול לעבודה, ואם עבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים[3], שנאמר: "והזר הקרב יומת"[4], וכן נאמר: "וזר לא יקרב אליכם"[5].

ב. כהן העובד עבודה זרה*. כהן שעבד עבודה זרה בעבר, בין במזיד בין בשוגג, אף על פי שחזר בתשובה, פסול לעבודה במקדש. עם זאת, הלכה היא, שאם עבד - עבודתו כשרה, אך אין בה ריח ניחוח[6], שנאמר: "ולא יגשו אלי לכהן לי"[7].

ג. בעל מום*. כל כהן שיש בו מום, בין מום קבוע, ובין מום עובר העתיד לעבור אחר זמן מסוים - פסול לעבודה. יתירה מזו, כהן זה אינו רשאי להכנס לפנים מן המזבח[8], ואם נכנס לוקה. כהן בעל מום שעבד - לוקה וחילל את העבודה[9], שנאמר: "אשר יהיה בו מום לא יקרב... אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש"[10].

ד. ערל*. כהן שאינו נימול, הרי הוא כבן נכר ופסול לעבודה, ואם עבד חילל את העבודה וחייב מלקות[11], שנאמר: "כל בן ניכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי"[12]. כהן שאינו נימול מפני שמתו אחיו מחמת מילה, ופטור מלמול את עצמו, עם זאת פסול לעבודה[13].

ה. טמא*. כהן שהוא טמא פסול מלעבוד במקדש, ואם עבד - חילל את העבודה, וחייב מיתה בידי שמים[14], שנאמר "וינזרו מקדשי בני ישראל". עם זאת, הלכה היא, שאם רוב הכהנים שבמקדש נטמאו, או נטמאו כלי השרת המשמשים בקודש, הלכה היא ש'טומאה הותרה בציבור' ומותר לעבוד בטומאה[15].

ו. טבול יום*. כהן טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, פסול לעבודה, ואם עבד - חילל את העבודה וחייב מיתה בידי שמים[16].

ז. מחוסר כיפורים*. כהן שהיה זב או מצורע, וטבל והעריב שמשו, אך טרם הביא את קרבנו המשלים את טהרתו, פסול לעבודה. כהן זה, אם עבד - עבודתו פסולה ופטור ממיתה וממלקות[17], עם זאת מצינו מקורות המלמדים שחייב מיתה בידי שמים[18].

ח. אונן*. כהן הדיוט, שמת עליו אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם, אסור בעבודה באותו יום, ואם עבד - עבודתו פסולה[19] ואינו לוקה[20]. אם לא נקבר המת בו ביום, הרי הוא אונן עד שייקבר[21]. היה הכהן עובד בעזרה, ושמע שמת לו מת - נחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שאף שאינו רשאי לעבוד, אינו יוצא מן המקדש עד שיסיים אחר את העבודה שהתחיל בה[22], ויש אומרים שיוצא מיד אפילו באמצע עבודה[23].

ט. שתויי יין*. כהן ששתה רביעית יין או יותר אסור לו לעבוד במקדש, ואם עבד עבודתו פסולה ומחלל את העבודה[24], שנאמר: "יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו"[25]. גם אם שתה משקה משכר אחר והשתכר ממנו אסור לעבוד[26], ואם עבד לוקה, אך עבודתו אינה מחוללת, ואינו חייב מיתה בידי שמים[27].

י. מחוסר בגדים*. כל כהן שאינו לבוש בבגדי כהונה, כגון כהן גדול שחסר לו אחד משמונה הבגדים, או כהן הדיוט הלובש ארבעה בגדים, ואפילו חסר בגד אחד, פסול לעבודה. כהן שעבד ללא אחד הבגדים עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים[28]. שנאמר: "וחגרת אתם אבנט – והיתה להם כהונת לחוקת עולם"[29], ודרשו חכמים: בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם, והרי הם כזרים[30].

יא. יתר בגדים. כשם שאם היה חסר אחד מבגדי הכהונה פסול לעבודה - כך אם היה לבוש בגד נוסף נפסל, כגון, שהיה לבוש שני אבנטים או שני מכנסיים. כמו כן כהן הדיוט שלבש שמונה בגדי כהן גדול, בכל אלו פסול, ואם עבד - עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים[31].

יב. כהן בבגדים קרועים. כהן הלובש בגדי כהונה מקורעים פסול לעבודה, מפני שאין זה בגדר "לכבוד ולתפארת"[32]. יש מי שאומר, שהפסול הוא משום שהבגדים חסרים במקום הקרע והכהן פסול משום מחוסר בגדים[33], ואם עבד - עבודתו פסולה[34]. לדעת הסובר שהעובד כשבגדיו קרועים פסול משום מחוסר בגדים, הרי הוא גם חייב מיתה כמותו[35], ויש סוברים שאינו חייב מיתה[36]. כתבו הראשונים: "נאמר: 'בגדיכם לא תפרומו ולא תמותו' - הא אם עבד והוא קרוע בגדים - חייב מיתה בידי שמים, אף על פי שעבודתו כשירה ולא חיללה"[37]. עוד כתבו, שעצם כניסת כהן לפנים מן המזבח כשהוא קרוע בגדים עובר בכך על לאו של 'לא תפרומו' משום כבוד המקדש: "ואם נכנס מן המזבח ולפנים והוא... קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים [טפח][38] אף על פי שלא עבד עבודה - הרי זה לוקה, הואיל והוא ראוי לעבודה [שכן הוא לבוש בגדי כהונה] ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה [ונמצאת העבודה מתבזית] והרי הוא מוזהר שלא יכנס"[39]. ויש חולקים[40].

יג. פרוע ראש*. כל כהן ששיער ראשו מגודל יותר מן הראוי אסור לעבוד, שנאמר: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו"[41], וכן הזהיר הנביא: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו"[42], ואם עבד כשהוא פרוע ראש חייב מיתה בידי שמים, אולם עבודתו כשרה[43]. גדר שיער 'פרוע' הוא שיער הגדל מעל שלושים יום[44].

יד. שלא רחוץ ידים ורגלים[45]. כל כהן שלא קידש את ידיו ואת רגליו אסור לעבוד, שנאמר: "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'"[46], ואם עבד - חייב מיתה בידי שמים ועבודתו פסולה[47].

טו. עבודה בישיבה. כהן חייב לעבוד בעמידה שנאמר: "לעמוד לשרת"[48], ואם עבד כשהוא יושב פסל את העבודה, אך אינו חייב מיתה או מלקות[49].

טז. העובד כשיש חציצה בין ידו לכלי שרת. כל העובד צריך שלא יהיה דבר חוצץ בין ידו לבין הכלי שהוא עובד בו[50], שנאמר בקבלת הדם: "ולקח הכהן"[51], שתהא קבלה בעצמו של כהן[52]. ואם עבד כשיש חציצה - העבודה פסולה[53], אך אינו חייב מיתה או מלקות.

יז. חציצה בין רגל הכהן לרצפת העזרה. כשם שצריך להיות מגע ישיר ללא חציצה בין הכהן לבין כלי השרת בו הוא עובד, כן צריך להיות מגע בין הכהן העובד לבין רצפת העזרה. לאור האמור, כהן העובד בעבודת המקדש צריך שיהא עומד על רצפת העזרה, מפני שרצפת העזרה מקדשת ככלי שרת. לפיכך, אם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע, כגון, שעמד על גבי כלי, או על בהמה או על רגלי חברו, העבודה פסולה[54]. ויש מן הראשונים שלמדו את איסור החציצה בעת העמידה מן האמור בלויים: "ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם"[55], ודרשו – 'על גבי הרצפה'[56], שתהא עמידתו כשאר אחיו, שאין דבר חוצץ בינם לבין הרצפה בשעת שירות[57].

יח. העובד בשמאל. אין עבודה אלא בימין. במהות העבודה נחלקו תנאים ואמוראים בגמרא, ולמסקנה, כל עבודה שנאמר בה 'אצבע' או 'כהונה' צריך שתיעשה עבודה זו בימין. לאור האמור, עבודות כגון קבלת הדם, הולכתו וזריקתו יש לעשות ביד ימין דווקא[58], ואם עבד בשמאל פסל, אך אינו חייב מיתה או מלקות[59].

מעולם המחשבה

המצוות המיוחדות לבגדי הכהנים והופעתם בעת העבודה – לכבוד המקדש

"השמירה והסיבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו ולפארו. ושלא יהרסו [להכנס] הסכלים והטמאים אליו, וגם לא בעת האנינות... ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו [הוזהרו הכהנים] שלא יבוא אליו לא שיכור ולא טמא ולא... פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו. ולהגדיל הבית עוד הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלויים, וציווה להלביש הכהנים בגדים נאים, ומלבושים יפים וטובים 'בגדי קדש לכבוד ולתפארת'. ושלא ישמש בעבודה בעל מום... ולא הכיעורים הפוסלים בכהנים... ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו. והמכוון - שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל". מורה הנבוכים ג, מה.


כהן שנקרעו בגדיו אסור להכנס לעזרה ועבודתו פסולה

בציור נראה כהן הדיוט, כשבגדו קרוע בזרועו סמוך לכף ידו. אם נקרע טפח - נאסר על הכהן לעבוד בבגד זה, ואם עבד – עבודתו פסולה. כמו כן נאסר לכהן זה להכנס לתחום העזרה כשהוא קרוע בגדים כי בכך מבזה את העבודה, ומקום המקדש, ואם נכנס לוקה.


כהן לבוש בגדים יתרים – פסול לעבודה

בציור נראה כהן החוגר שני אבנטים. בכך הרי הוא בגדר כהן הלובש ייתור בגדים, ואם עבד בבגדים אלו - עבודתו פסולה.


[1] פירוש המשנה לרמב"ם מכות ג, א שכל החייב מיתה בידי שמים על מצוות לא תעשה חייב גם מלקות. ראה גם רמב"ם סנהדרין יט, ב.

[2] בהלכות ביאת מקדש ט, טו מביא הרמב"ם את רשימת כל הפסולים לעבודה.

[3] ספרי קרח טו; זבחים טו, ב; רמב"ם ביאת מקדש ט, א. אך חייב רק על עבודה תמה וע"ע עבודה תמה.

[4] במדבר יח, ז.

[5] במדבר יח, ד. וראה רמב"ם שם.

[6] מנחות קט, א; רמב"ם שם ט, יג.

[7] יחזקאל מד, יג.

[8] רמב"ם שם ו, א. אך בהלכות סנהדרין יט, ד כתב שאסור לו להיכנס להיכל.

[9] ספרא אמור פרשה ג; בכורות מג, א; רמב"ם ביאת מקדש ו, א.

[10] ויקרא כא, יז - כג.

[11] זבחים זבחים יח, ב; סנהדרין פג, א; פג, ב; רמב"ם שם ו, ח.

[12] יחזקאל מד, ט.

[13] רש"י זבחים טו, ב.

[14] זבחים טו, ב; רמב"ם שם ד, א.

[15] ע"ע טומאה הותרה בציבור.

[16] זבחים שם; רמב"ם שם ד, ד.

[17] זבחים טו, ב; מנחות ו, א; רמב"ם שם ד, ד; פסולי המוקדשין א, א.

[18] רמב"ם סנהדרין יט, ב. וכתב ערוך השולחן העתיד (סנהדרין ס,יד) שעל כרחנו כנראה שחזר בו הרמב"ם באחד המקומות. וראה כסף משנה בהלכות סנהדרין, וראה שערי היכל זבחים מערכה כה הערה 15.

[19] זבחים טו, ב; טז, ב; רמב"ם ביאת מקדש ב, ו-ז.

[20] רמב"ם שם ב, ח.

[21] זבחים ק, ב; רמב"ם שם ב, ט-י.

[22] רמב"ם שם ב, ו ובכסף משנה שם.

[23] ראב"ד בהשגות שם.

[24] יומא מט, א; תענית יז, ב; רמב"ם שם א, א.

[25] ויקרא י, ט.

[26] ראה ערוך השולחן העתיד לג, יט שאין שיעור לשאר משקים ומיד כשמשתכר אסור לעבוד.

[27] כריתות יג, ב; רמב"ם שם א, ב.

[28] זבחים טו, ב; רמב"ם כלי המקדש י, ד.

[29] שמות כט, ט.

[30] סנהדרין פג, ב; זבחים יז, ב.

[31] זבחים יח, א; רמב"ם שם י, ה.

[32] שמות כח, ב; רש"י זבחים יח, ב; רמב"ם כלי המקדש ח, ד.

[33] רמב"ן, השגות על ספר המצוות לא תעשה קסג; ר"ן סנהדרין כב, ב.

[34] זבחים יח, ב; רמב"ם כלי המקדש שם.

[35] רמב"ן שם. לדעת הר"י קורקוס (ביאת מקדש א, טו) גם הרמב"ם סובר שחייב מיתה במקרה זה.

[36] רדב"ז ביאת מקדש א, טו ומנחת חינוך מצוה קנ בדעת רש"י והרמב"ם.

[37] רמב"ם ביאת המקדש א, יד.

[38] ספר החינוך קנ.

[39] רמב"ם ביאת המקדש א, יד.

[40] רמב"ן, השגות על ספר המצוות לא תעשה קסד, ולדעתו הפסוק "ובגדיכם לא תפרומו" לא נאמר אלא כהוראת שעה.

[41] ויקרא י, ו.

[42] יחזקאל מד, כא.

[43] תענית יז, ב; סנהדרין כב, ב; רמב"ם שם א, ח-ט.

[44] תענית וסנהדרין שם; רמב"ם שם א, יא.

[45] ע"ע קידוש ידים ורגלים.

[46] שמות ל, כ.

[47] זבחים טו, ב; יט, ב; רמב"ם שם ה, א - ב.

[48] דברים יח, ד.

[49] זבחים טו, ב; כג, ב; רמב"ם שם ה, טז - יז.

[50] עירובין קג, ב; זבחים יט, א; כד, א.

[51] ויקרא ד, ה.

[52] רש"י זבחים כד, א. וראה גם רש"י בעירובין קג, ב שלמד כן מן האמור בזריקה: 'וזרק הכהן' בעצמו משמע, ולא שיזרוק על ידי דבר אחר.

[53] ראה פסחים נז, א וברש"י שם ד"ה כריך ידיה; רמב"ם כלי המקדש י, ט; ביאת מקדש ה, יז.

[54] זבחים טו, ב; כד, א; רמב"ם שם ה, יז.

[55] דברים יח, ז.

[56] ספרי שופטים קסט.

[57] רש"י שבת צג, ב; רבנו הלל ספרי שם.

[58] על פי דרשת רבה בר בר חנה זבחים כד, ב; זבחים טו, ב; רמב"ם ביאת מקדש ה, יח. לעניין הולכה ראה: יומא מח, ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א. על השיטות השונות ראה בהרחבה שערי היכל זבחים, מערכה נז.

[59] זבחים טו, ב; כד, ב; רמב"ם ביאת מקדש שם.

[60] אין מקור לחיוב.

[61] לדעת הרמב"ן - יש; אחרונים בדעת רש"י והרמב"ם - אין.

[62] אך כהן העובד כשהוא 'קרוע בגדים' כדרך שקורעים האבלים, לדעת הרמב"ם, יש חיוב מיתה אך עבודתו כשרה.

[63] על פי רמב"ם הלכות סנהדרין יט, ב אך בהלכות ביאת מקדש ד,ד כתב שפטור.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש