פגימת אוזן בבכור

פגימת אוזן בבכור: אחד המומים השכיחים הפוסלים את הבהמה מלהביאה כקרבן על גבי המזבח.

נאמר בתורה על בהמה שנתקדשה בקדושת בכורה: "וכי יהיה בו מום; פסח או עיוור כל מום רע, לא תזבחנו לה' אלהיך, בשעריך תאכלנו"[1]. מכאן למדו חכמים, שכל מום הדומה לפיסח או לעיור, שהם מומים שבגלוי - ואינם חוזרים ונרפאים - כך דינם של כל המומים שבגלוי ואינם נרפאים - פוסלים את הקדשים מלקרב על גבי המזבח[2]. כאשר מום כזה נופל על בכור – מותר הבכור בשחיטה בכל מקום בלי פדיון[3]. אחד המומים השכיחים הוא פגם בסחוס האוזן, ואם נפל מום כזה בבהמה - נפסלה מהמזבח, ומותרת הבהמה בשחיטה לחולין, אם מדובר בבכור[4].

דיני פגימת האוזן: שלוש פגימות נאמרו באוזן, וכולן פוסלות את הבהמה לקרבן:

א. נפגמה סחוס האוזן, כלומר, שנחתך ונחסר מעט מן הסחוס, דהיינו, החלק הפנימי הקשה של האפרכסת שהוא כמין עצם רכה[5]. שיעור הפגם הוא - כדי 'שתחגור הציפורן', כלומר, שיעביר את ציפורנו על הסחוס וירגיש שהציפורן נתקלת בפגם[6].

ב. נסדק סחוס האוזן, כלומר, נבקע ונעשה בו חריץ דק, אף אם לא חסר ממנו כלום[7].

ג. ניקב סחוס האוזן - 'כמלוא כרשינא', כלומר, כגודל גרגר כרשינה, מין קטנית[8] ששימשה להאבסת בהמות[9].

מומים אלו נוהגים בכל הקדשים, ולכן אם נפל מום זה בבכור, הרי הוא מותר לכהן באכילה, מכירה וכד', ובשאר קדשים שנפל בהם מום זה – ייפדו, ואסורים למזבח[10].

מום באוזן - בכוונה ושלא בכוונה: הלכה היא, שאסור להביא את הבכור לידי כך שייפול בו מום, אמרו חכמים: "מנין שלא יביא דבילה ובצק, ויניחנה על האוזן, כדי שיבא כלב ויאכלנה? - תלמוד לומר: 'כל מום'"[11]. כמו כן, בכור שנעשה בו מום על ידי גוי, זאת, בכוונה כדי להתירו - אסור באכילה. אבל אם עשה הגוי מדעתו מותר, כך היה מעשה: "מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל, וראהו קסטור [חייל] אחד ואמר: מה טיבו של זה? אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום, נטל פיגום וצרם אוזנו, ובא מעשה לפני חכמים - והתירו. ואחר שהתירו, הלך וצרם באזני בכורות אחרים [שעשה החייל במתכוון, לאחר שהבין שמעשיו התירו את הבהמה באכילה] - ואסרו"[12].

פגם באוזן הקרבן לאחר שחיטתו: הצורם, כלומר, הפוגם, את אוזן הקרבן לאחר שנשחט, וקודם שקיבל את דמו – פסול, ואין זורקים את דמו, מפני שקבלת הדם צריכה להיעשות כאשר הקורבן שלם[13]. יש מפרשים, שכל מום פוסל, שכשם שהפר צריך להיות שלם בשעת השחיטה - כך צריך להיות שלם בשעת קבלת הדם[14]. ויש מפרשים, שזהו אינו פסול הנובע מדין בהמת בעלת מום, אלא פסול מחודש, ונובע מעצם זה שהקרבן נחסר ואינו כפי שהיה בשעת השחיטה[15].

אוזן שנפגמה בין שחיטה לקבלת הדם- הקרבן פסול

בציור נראה קרבן שנשחט, והכהן עמד לקבל את דמו במזרק, ובין השחיטה לקבלת הדם - פגם הכהן באוזנו (בסכינו או בדבר אחר) הכהן אינו מקבל את הדם ואינו זורקו, שכן הקרבן נפסל.

---

[1] דברים טו, כא - כב.

[2] בכורות לז, א. ראה רמב"ם איסורי מזבח א, ב - ד.

[3] בכורות מא, א; רמב"ם בכורות ב, א.

[4] חולין יז, ב; בכורות לז, א; רמב"ם ביאת מקדש ז, ב - ג.

[5] בכורות לז, א; רמב"ם שם.

[6] בכורות לז, ב; רמב"ם שם.

[7] בכורות לז, א; רמב"ם שם.

[8] הנקראת בימינו בִּקְיַת הַכַּרְשִׁינָה (Vicia Ervilia).

[9] גודל גרגריה - 5.5 - 3.5 מ"מ.

בכורות שם; רמב"ם שם.

[10] עיין ערך מומים. וכן כתב רש"י חולין יז, ב. ד"ה 'פגימת מום בקדשים'; וראה רמב"ם ביאת מקדש ז, א; איסורי מזבח ב, א; בכורות ב, א - ב.

[11] בכורות לד, א; רמב"ם בכורות ב, ח; שו"ע יורה דעה שיג, א.

[12] בכורות לה, א; רמב"ם שם ב, יב.

[13] זבחים כה, ב; בכורות לט, ב.

[14] כך משמע מרש"י זבחים ד"ה הצורם.

[15] רמב"ם פסולי המוקדשין א, כט. וראה מנחת חינוך רפח. וראה בהרחבה שערי היכל זבחים מערכה סג.