פייס


פייס: הטלת גורל במקדש לזכייה בעבודות התמיד השונות.

במהלך עבודת הכהנים בעזרה, נערכו בכל יום ארבעה פייסות בקרב כהני בית אב הבאים לעבוד במקדש[1]. מטרת הפייסות היתה לבחור את הכהנים הזוכים לעבוד את עבודות התמיד השונות, כדי למנוע תרעומת ותחרות בשאלה; מי זכה בעבודה מסוימת מכלל העבודות, ובכך בא השלום והעבודה נעשית על דעת כולם.

ארבעה פייסות בקרבן התמיד: ארבעה פייסות תקנו חכמים במהלך הקרבת קרבן התמיד: האחד: מי זוכה בתרומת הדשן*. הזוכה בתרומת הדשן זוכה גם בסידור המערכה* ובסידור שני גזרי עצים[2]. השני: שלושה עשר כהנים הזוכים בפעולות הבאות: שחיטה, זריקה, ובכלל זה קבלת הדם[3], דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה. כמו כן סדר העלאת חלקיו השונים של קרבן התמיד לכבש המזבח: הראש והרגל, שתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, שתי הדפנות, הקרביים, הסולת, החביתין והיין[4]. השלישי: הקטרת הקטורת[5]. הרביעי: העלאת איברים מן הכבש למזבח[6]. יש מי שסובר, כי הזכייה בניסוך המים היתה על ידי פייס, ולפי זה בסוכות היה פייס חמישי בקרבן התמיד[7].

פייס למחתת הקטורת: יש מי שסובר, כי היה פייס מיוחד להכנסת המחתה של קטורת להיכל[8]; ויש מי שסובר, שלא היה פייס למחתה, אלא הכהן הזוכה בקטורת היה ממנה אחד מן הכהנים לבוא עמו עם המחתה[9]. ויש מי שסובר, כי הכהן הזוכה בתרומת הדשן, הוא זה שזכה גם בתפקיד להכניס את המחתה עם הקטורת[10].

מדוע מפייסים ארבעה פייסות? כאמור, תקנת הפייסות נתקנה כדי להרבות שלום בין הכהנים, שלא יבואו לכלל מחלוקת[11]. הפייס הראשון מתקיים מוקדם בהשכמת הבוקר עבור תרומת הדשן. תחילה היה הסדר במקדש, שהבאים בהשכמה, והם מעטים, יזכו בתפקיד לפי זריזות הכהנים. בהתאם לכך, היו שניים רצים על הכבש, והראשון שמגיע למזבח זוכה. וכשראו שהדבר מביא ליד מריבה, שכן, היה כהן שדחף את חבירו מן הכבש, עמדו ותיקנו פייס לתרומת הדשן[12]. עם זאת, הסיבה שמתכנסים ארבע פעמים בפרקי זמן שונים לצורך הפייסות, ואין עושים את כל הפייסות בבת אחת, הדבר נעשה כדי "להרגיש את העזרה", ולקיים את הפסוק - "בבית אלהים נהלך ברגש"[13]; שכן ריבוי ההתכנסויות במקום, וההתרגשות החדשה סביב כל פייס מוסיפה כבוד לעבודה[14].


לשכת הגזית – חציה בקודש וחציה בחול

בציור נראית לשכת הגזית הנחלקת לשניים. החלק בחזית הציור הוא המקום בו הכהנים מטילים גורל בפייס. מקום זה מוגדר כ'קודש', שכן הפתח (כלומר המדרגות הנראות מימין הציור) פתוח אל הקודש. מאידך גיסא, החלק הפנימי בו יושבים החכמים בלשכת הגזית (בפנים נראים המושבים בעיגול) מוגדר כ'חול', שכן הוא פתוח לחול, ולפיכך הסנהדרין רשאים לשבת במקום זה הפתוח לחול. ראוי להוסיף, שתכנית זו מציגה את לשכת הסנהדרין בקומה תחתית מתחת לבית המטבחים בצפון העזרה, ובכך מתקיים הכלל – 'תשים סנהדרין אצל מזבח' (רש"י שמות כא, א).

מקום עריכת הפייסות: הפייס היה מתקיים בתוך לשכת הגזית* בצד המזרחי של הלשכה, בשטח המקודש בקדושת העזרה, וכדברי חז"ל: "לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה; פייס במזרחה, וזקן יושב במערבה. והכהנים מוקפין ועומדין... והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהן, ויודעין שממנו פייס מתחיל"[15]. וכתבו הראשונים: "שכל הכהנים היו לובשים בגדי קדש ועומדים בלשכת הגזית כמו חצי עיגול, והממונה מורה על האדם שיתחיל המניין ממנו בכך שמרים את המגבעת מעל ראשו ומחזירה עליו, ומפיסין, ויוצא [וזוכה] בפייס לעבודה - מי שיצא. והשאר [הכהנים] שלא זכו - הם שמפשיטין אותן השמשים שבמקדש ואין משאירין עליהם זולת המכנסים, ואחר כך לובשים בגדי חול שלהם, ואחר כך פושטים את המכנסים, ונותנין כל בגדי כהונה בחלונות כמו שבארנו בסוף סוכה"[16]. ויש סוברים, כי הפייס הראשון לתרומת הדשן, היה מתקיים בבית המוקד, בחציו המקודש[17]; ובטעם הדבר יש מי שכתב, שפייס זה היה עדיין בלילה, והסנהדרין לא היו נוכחים שם עדיין לפקח על הפייסות[18].

טעם עריכת הפייס בלשכה בעזרה: הסיבה שמפייסים דווקא בשטח המקודש בקדושת העזרה, היא משום שנאמר: "בבית אלהים נהלך ברגש" – והיינו בעזרה[19]. יש מי שמבאר, כי לא היו עומדים בעזרה עצמה אלא רק בתוך הלשכה, משום שלא היה זה מכובד לעמוד בראש מגולה בתוך שטח העזרה – כאשר הממונה היה מסיר את המצנפת מהכהן ממנו מתחיל הפייס כמבואר להלן[20]. ויש מי שמבאר, כי מאחר שהכהנים היו עומדים במעגל, לא היה זה מכובד אם היו כהנים עומדים בתוך שטח העזרה, כשאחוריהם לכיוון ההיכל[21].

סדר עריכת הפייס: בעת עריכת הפייס היו הכהנים לבושים כבר בבגדי כהונה, זאת, מחשש, שאם היו לבושים בגדי חול, היו מזדרזים לעבודה מיד עם קבלת התוצאה בפייס, כשהם עדיין בבגדי חול, וזאת, מתוך חביבות העבודה, ונמצאת העבודה פסולה[22]. עוד אמרו חכמים, שעומדים הכהנים במעגל, והממונה היה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם לסימן, שממנו מתחיל הפייס[23]. יש מי שכתב, שהיה מחזיר את המצנפת מיד לראשו משום הכבוד[24]. בעת הפייס כל כהן מוציא אצבע או שתי אצבעות[25]. הממונה[26] או אדם אחר[27] מכריז על מספר גבוה ממספר הנוכחים, והממונה מתחיל למנות את האצבעות עד שהוא מגיע לאדם בו מסתיים המניין, והוא הנבחר לתפקיד שבפייס זה[28]. הפייס השני היה מיועד לקביעת שלושה עשר הכהנים העוסקים בתמיד, לפיכך, לא היו עורכים הרבה פייסות, אלא הכהן הזוכה ראשון הוא היה השוחט, ושנים עשר אחיו הכהנים לידו זוכים בשאר העבודות כסידרן[29].

מספר האצבעות שמוציא הכהן: הכהנים רשאים להוציא אצבע אחת, וכהן חולה וחלש, שקשה לו להוציא אצבע אחת רשאי להוציא שתי אצבעות[30]. קיים דיון בראשונים אם ניתן להוציא שלש אצבעות ויש דעות לכאן ולכאן[31], ולכתחילה יוציא שתים ואם הוציא שלש - מונים לו את השלישית. לעומת זאת, אגודל אין להוציא, ואם הוציא - לוקה מן הממונה בפקיע*[32], משום שבכך יכול הכהן להרחיק בין האגודל לזרת, והדבר עלול להיראות כאצבעותיהם של שני אנשים שונים, ויזכה בעבודה[33]; או משום שקל לכופף את האגודל, והוא עלול לעשות זאת כשיראה שהמנין מתקרב אליו כדי שהמספר יפול עליו[34].

מתי מפייסים? הפייס הראשון היה מתקיים סמוך לקריאת הגבר, בבוא הממונה המשכים את הכהנים, וכל מי שכבר טבל היה רשאי להשתתף בפייס[35]. הפייס השני היה מתקיים אחר סידור שתי מערכות האש על גבי המזבח[36]. הפייס השלישי להקטרת הקטורת, מתקיים אחרי שסידרו הכהנים את איברים על הכבש, וקראו את שמע. מעתה הגיע זמנו של פייס רביעי להעלות את האברים מן הכבש לאש המערכה על המזבח[37].

הזוכים בעבודות בין הערביים: כל הפייסות היו מתקיימות רק לפני עבודות התמיד של שחר, והכהנים שזכו בעבודות התמיד של שחר - הם הזוכים באותן עבודות בתמיד של בין הערביים. זאת, פרט לקטורת, שמאחר שמקובל בידם שיש בה כדי להעשיר, היו מזכים בה תמיד כהנים חדשים להשתתף בפייס זה, לפיכך, היו עושים לה פייס נוסף לזכות בהקטרה של בין הערביים[38]. כמו כן, כאשר היו מתחלפות המשמרות בכל שבת, היה צורך בעריכת פייס בין כהני המשמר הנכנס, כדי לזכות בעבודות של בין הערביים עבור המשמרת החדשה[39].

הזכייה בגזירים בין הערביים: יש סוברים, שהיו מפייסים בבוקר גם עבור הכהנים המעלים את שני הגזירים בין הערביים, שכן היתה עבודה זו נעשית על ידי שני כהנים ולא על ידי כהן אחד[40]; ויש סוברים, שהכהן הזוכה בסידור הגזירים בבוקר היה בוחר עמו כהן נוסף, להעלות עמו את הגזירים של בין הערביים[41].

פייס בקרבנות נוספים: בקרבנות המוספים יש הכותבים, כי לא היה נערך עבורם פייס, אלא הזוכים בעבודות התמיד היו זוכים אף בעבודות אלו במוספים[42]. יש מי שכתב, שאף בקרבן יחיד היה זוכה הכהן אשר זכה בפייס של עבודות הציבור האמורות בו[43]; ויש אומרים, כי לקרבן יחיד לא היה פייס כלל[44].

כהן גדול: כל סדרי הפייסות הנזכרים הם רק לגבי כהן הדיוט, מאידך כהן גדול אינו נזקק לפייס אלא זוכה לעבוד בכל עבודה שיבחר[45].


מניין אצבעות הפייס על ידי הממונה

בציור נראים הכהנים בעת הטלת הפייס. הממונה הכריז על מספר מסוים, כגון, עשרים וחמש. הכהנים מרימים אצבעות; אחת, שתים או שלש, הכהן סופר את האצבעות עד שהוא מגיע לעשרים וחמש, וכך זכה הראשון בעבודה.

[1] יומא כב, א במשנה; רמב"ם תמידין ומוספין ד, ה.

[2] גמרא ורמב"ם שם.

[3] גמרא שם כה, ב; רמב"ם שם ד, ו.

[4] משנה שם כה, א; רמב"ם שם.

[5] משנה שם כו, א; רמב"ם שם ד, ז.

[6] משנה שם; רמב"ם שם ד, ח – ובניגוד לדעת רבי אליעזר בן יעקב במשנה בתמיד ה, ב ולדעתו לא היה פייס לכך, אלא המעלים את האברים לכבש הם היו מעלים אותם על גבי המזבח.

[7] גבורת ארי יומא כב, א. על פי תוספות שם כו, ב. ד"ה ההיא.

[8] כך מבואר בדעת רבי אליעזר בן יעקב ביומא כו, א.

[9] דעת רבי יהודה שם כה, ב על פי רש"י ד"ה לא היה.

[10] רמב"ם שם ד, ה; והרבה אחרונים תמהו עליו מנין לו זה (לחם משנה שם, תויו"ט תמיד ה, ה ועוד).

[11] רש"י שם כד, ב ד"ה כדאמרן; וראה בהרחבה בספר 'התקנות בישראל' חלק ב פרק ו.

[12] יומא כב, א.

[13] שם כד, ב.

[14] על פי רש"י שם ד"ה להרגיש.

[15] יומא כה, א.

[16] פירוש המשנה לרמב"ם תמיד ה, ג.

[17] מפרש לתמיד כו, א; ד"ה אמר להם; וברמב"ם שם ו, א כותב אף לגבי פיס זה, שהוא היה בלשכת בגזית.

[18] תפארת ישראל לתמיד פרק א אות לה.

[19] יומא כה, א.

[20] רבינו תם בתוספות שם ד"ה והא.

[21] רבי יצחק בר ברוך בתוספות שם.

[22] דעת רב ששת שם כד, ב; וכן הוא ברמב"ם שם ד, א. אבל לדעת רב נחמן הפייס הוא בבגדי חול, כדי שלא יבואו בעלי זרועות ויעבדו בעצמם בניגוד לנקבע בפייס.

[23] יומא כה, א; רמב"ם שם.

[24] רמב"ם שם, אם כי מדברי רבינו תם הנ"ל לא משמע כן.

[25] יומא כב, א במשנה; רמב"ם שם ד, ג.

[26] רש"י שם ד"ה הצביעו.

[27] הרמב"ם שם ובפירושו למשנה נוקט "שהסכימו עליו" ואינו כותב מי בוחר זאת, וראה בתוספות ישנים וראשונים נוספים שם הכותבים, כי לא הממונה היה בוחר את המספר, על מנת שלא יכוון להגיע לאדם מסוים.

[28] יומא כה, א.

[29] יומא כה, ב ורמב"ם שם ד, ו.

[30] יומא כג, א.

[31] עיין שם ברש"י ד"ה שליש. ועיין ברבינו חננאל שם. ומהרמב"ם שם ובפירושו למשנה נראה כי אם רוצה יכול להוציא שלוש אצבעות אלא שבדרך כלל לא היו עושים כן.

[32] יומא שם ובמשנה כב, א.

[33] רש"י שם כב, א ד"ה ואין מוציאין.

[34] רמב"ם שם.

[35] תמיד כו, א במשנה; רמב"ם שם ו, א.

[36] ראה משניות תמיד פרקים ב - ג.

[37] ראה משניות שם פרקים ד - ה.

[38] יומא כו, א; רמב"ם שם ד, ח.

[39] יומא שם; רמב"ם שם ד, ט.

[40] תוספות שם ד"ה אלא.

[41] תוספות ישנים שם.

[42] רמב"ם שם.

[43] משנה למלך שם.

[44] ראה ברש"י כו, ב ד"ה אם רצה, וכפי שמבארו המשנה למלך שם והגבורת ארי שם.

[45] יומא יד, א במשנה; רמב"ם כלי המקדש ה, יב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il