עונשים במקדש


עונשים במקדש: לשמירת קדושת המקדש ניתנה לכהנים סמכות ענישה למניעת זלזול במקום השראת השכינה.

יש עבירות שאדם עובר במקדש, ונענש בידי בית דין או בידי שמים. מאידך מצינו בדברי חז"ל, שבמקרים שונים של חילול הקודש והמקדש, נקטו אמצעי ענישה נוספים. בעניין זה ניתנו לממונים במקדש סמכויות ענישה, ופעמים שניתנה רשות לכל כהן לקום ולהעניש את עובר העבירה.

כהן הגונב מן המקדש או עובד בטומאה: זה לשון המשנה: "הגונב את הקסווה... קנאין פוגעין בו! כהן ששימש בטומאה - אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין"[1]. יש מן הראשונים שכתב, שיש כאן דין מיוחד, מכוח הלכה למשה מסיני, ודווקא אם נתפס האיש בשעת מעשה: "בני אדם כשרין המתקנאין קנאתו של מקום, פוגעין בו בשעה שרואין את המעשה. אבל לאחר מיכן [שלא בשעת מעשה] אין מיתתו מסורה לבית דין, והלכה למשה מסיני הוא"[2]. דעה אחרת מצינו בראשונים האומרת, שיש כאן גדר מיוחד של 'קנאים פוגעין בו', והתורה מסרה את הכוח לקנאים לפעול, וזאת, בגלל חילול הקודש, וכתבו: "הגונב כלי שרת מן המקדש... אין בית דין נזקקין לו, אלא הקנאין פוגעין בהן, וכל שהורגן זכה. וכן כהן ששימש בטומאה לא היו אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה היו מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירין"[3]. שכן, מי שרואה מעשה של חילול השם, כגון אדם המעיז לגנוב כלי מן המקדש, או מזלזל בקדושת המקדש בכך שהוא עובד בטומאה - אין זה ענין לבית דין! אלא עליו לקנא לכבוד ה' ולהענישו. מצינו גם דעה, שזוהי תקנת חכמים[4].

קנאות בקידוש ידים ורגלים: בדברי חז"ל מצינו, דיון בשאלה, מה דינו של אדם שנכנס לתחום 'בין האולם ולמזבח'* בלי שקידש ידיו ורגליו, ואמרו: "נכנסין לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים - דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אין נכנסין! אמר שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר: אני נכנסתי לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים! אמר לו: מי חביב? - אתה או כהן גדול? היה שותק. אמר לו: בוש אתה לומר שכלבו של כהן גדול חביב הימך?! אמר לו: רבי [כך] אמרת [ואסור להכנס לתחום זה בלי לקדש ידים ורגלים]?! אמר לו: העבודה! אפילו כהן גדול - פוצעין את מוחו בגזירין! מה תעשה שלא מצאך בעל הפול [איש הר הבית, העוקב אחר כניסת הכהנים בקדושה]"[5]. להלכה נקבע, ש"ההיכל מקודש מ'בין האולם ולמזבח', שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים"[6].


הנרדם בשמירה במקדש - נענש

בציור נראה 'בן בבי' - 'איש הר הבית', המוצא כהן שנרדם במשמרתו, ומביא אותו על עונשו, כגון בהכאת מקל או אפילו בשריפת כסותו.

הישן בשמירתו: איש הר הבית* סובב בכל לילה על שומרי המקדש ובודק שאינם ישנים על משמרתם. אם מצא שומר שישן, הרי הוא מלקה במקלו, והרשות בידו לשרוף את כסותו[7]; כלומר, את הבגד העליון בו הוא התכסה, שגרם לו להירדם בשמירה[8]. וכתבו הראשונים, שאיש הר הבית הוא הממונה במקדש הנקרא במשנה - 'בן בבי': "'בן בבי על הפקיע' - על ההלקאה בשוט, כמו שיתבאר לך במסכת מדות, שהכהנים והלויים שומרים סביב המקדש סביב סביב... ומבקרין כל הלילה, ומי שנמצא ישן לוקה בשוט ובגדיו נשרפין, והיה בן בבי ממונה על פעולה זו".

כהן המרמה בפייס*: בעריכת הפייסות לזכייה בעבודות, היה הממונה סופר את אצבעותיהם המורמות של הכהנים[9], והלכה היא, שאסור לכהן להוציא את האגודל בעת הטלת הפייס, כדי למנוע מצב, שאדם יוכל להטות את הספירה כדי לזכות בעבודה שהוא חפץ בה[10]; כלומר, יכופף את האגודל בהתאם לצורך, כשיראה שהמנין מתקרב אליו[11]. כהן שהוציא את האגודל היה לוקה בפקיע* - בשוט[12].

[1] מסכת סנהדרין ט, ו.

[2] רש"י סנהדרין פא, ב; וראה חידושי הר"ן ופירוש תפארת ישראל שם.

[3] רמב"ם סנהדרין יח, ו.

[4] שו"ת רדב"ז ב, תרלא.

[5] תוספתא כלים א, ו.

[6] משנה כלים א, ט; רמב"ם בית הבחירה ז, כא.

[7] משנה מידות א, ב; רמב"ם בית הבחירה ח, י; וראה בספר שמירת המקדש פרק יח.

[8] פירוש תפארת ישראל מידות שם.

[9] משנה יומא דף כב, א.

[10] רש"י שם ד"ה ואין מוציאין, ושם כג, א ד"ה גודל.

[11] רמב"ם תמידין ומוספין ד, ג, ובהרחבה בשו"ת הרמב"ם סימן קכו.

[12] יומא כג, א. הרמב"ם בהלכותיו לא הזכיר אך בתשובתו שם הזכיר.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il