עורות קדשים


עורות קדשים: עורות הבהמות שעלו כקרבן על גבי המזבח להלכותיהם.

כל קרבן העולה על המזבח מפשיטים את עורו לאחר זריקת הדם, לאחר מכן מוציאים את האימורים ומקטירים אותם על אש המערכה. לא כן פרים ושעירים הנשרפים*, שאין מפשיטים אותם כלל, אלא שורפים אותם מחוץ למחנה עם עורם[1].

פרים ושעירים הנשרפים: נאמר בפר ושעיר של יום הכיפורים[2]: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש, יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם", ואמרו חז"ל, שאחר שהוציאו את האימורים השאירו את הקרבן בשלימותו לשריפה, אך בטרם יצא למקום השריפה ניתחו את העור עם הבשר לנתחים אחדים, והוציאו את העור ואת הבשר לבית הדשן לשריפה. וכתבו הראשונים: "'קלעם במקלעות', כלומר... מחתך את שאר הבשר לחתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה ואינו מפרקן... ככתוב: 'ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם' והוציאן לבית השרפה"[3].

עורות קדשי קדשים: נאמר בתורה: "והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן לו יהיה"[4], ומכאן שהכהן המקריב קרבן עולה* מקבל את עורה. ברם אמרו חכמים, שכל עורות קדשי קדשים*, כלומר גם עורות חטאת*, אשם* וזבחי שלמי ציבור*[5] – ניתנים לכהנים[6], ולמדו כן מקל וחומר: "ומה עולה שלא זכו הכהנים בבשרה – זכו בעורה, קדשי קדשים שזכו הכהנים בבשרן, אינו דין שיזכו בעורן?"[7] אכן, עורות קדשי קדשים נימנו כאחת מעשרים וארבע מתנות כהונה שזכו בהם כהנים[8]. עוד אמרו חכמים, שעורות אלו ניתנים לכהנים בין בקרבנות ציבור ובין בקרבנות יחיד[9].


עורות הקרבנות – כשכר אכסניה

בציור נראים עולי הרגל לירושלים בסיום החג, כשהם נפרדים מבעלי הבית, ומגישים להם את עורות הקרבנות כשכר האכסניה.

המליחה והחלוקה: לאחר שמפשיטים את העורות, מולחים אותם בלשכת בית הפרוה*[10], ומחלקים אותם שם בערב שבת לכל כהני המשמר שעבדו במקדש באותו שבוע[11]. אף על פי שנאמר בתורה "עולת איש", גם עור של עולת אשה, ניתן לכהנים[12], וכן עור עולת גר, גוי או עבד[13]. מאידך, קדשי קדשים שנפסלו לפני הפשטת עורם – אין עורם ניתן לכהנים[14].

עורות קדשים קלים: עורות קדשים קלים*, כגון שלמים*, ניתנים לבעלים של הקרבן[15]. עולי הרגלים היו נוהגים לתת את עורות הקרבנות שהקריבו ברגל לבעלי הבתים שהתאכסנו בהם ברגל[16]. כיון שבעלי הבתים איכסנו את עולי הרגל במהלך החג בביתם, לפיכך אמרו חכמים: "עורות קדשים - בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע"[17].

מנהג עולי הרגל לתת עורות קדשים לבעל האכסניה

עורות הקרבנות היו בעלי ערך, ומשום כך ניתנו כמתנה לכהנים, ואף כמתנה וכהוקרה לבעלי אכסניה בירושלים. זו לשון חז"ל: "אין לוקחין בה [בירושלים] שכר מיטות [מעולי הרגל]. רבי יהודה אומר: אף לא שכר מיטות מוצעות. [עוד תיקנו חכמים]: לא היו לוקחים בה [בשווקי ירושלים] עורות קדשים; מה היו עושים מהם? רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנין אותם [עולי הרגל] לבעלי אושפיזין... אכסנאין מערימין [מתוך הכרת תודה] ונוטלים [בשוק] כבשי מצרים, שעורותיהן יפין בארבע ובחמש סלעים [לצורך הקרבן] ובהם היו אנשי ירושלים משתכרין [כרווח מן האכסניה]": (אבות דרבי נתן לה).

[1] רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יח.

[2] ע"ע פר יום הכיפורים וע' שעיר יום הכיפורים.

[3] בית הבחירה למאירי יומא א; וראה ספרא צו פרשה ה.

[4] ויקרא ז, ח.

[5] תו"כ פרשת צו פרק ט, ה; זבחים קג, ב.

[6] משנה בזבחים קג, א; תו"כ שם ט, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יט.

[7] משנה שם. תו"כ שם ט, ג. וע"ע בגמרא שם ע"ב, וברמב"ן ויקרא שם.

[8] ב"ק קי, ב; חולין קלג, ב; רמב"ם ביכורים א, ח.

[9] רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יט.

[10] מידות ה, ג; רמב"ם בית הבחירה ה, יז.

[11] רמב"ם מעשה הקרבנות ה, כ, וראה על השתלשלות אופן חלוקת העורות בתוספתא זבחים יא, ז. ומנחות יג, ד. ובבלי פסחים נז, א.

[12] משנה זבחים קג,א; רמב"ם שם הכ"א.

[13] זבחים קג, א; רמב"ם שם.

[14] משנה בזבחים קג,ב; רמב"ם מעשה הקרבנות פ"ה ה"כ.

[15] משנה בזבחים קג,א; תו"כ פרשת צו פרק ט, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה, יט.

[16] אבות דרבי נתן לה, ב. ועיין "מחזור המקדש" לחג הפסח פרק יב.

[17] יומא יב, א; מגילה כו, א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש