עליה לרגל


עליה לרגל: מצות העלייה אל המקדש שלוש פעמים בשנה – בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות.

נאמר בתורה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'"[1]. כלומר, כל הגברים בישראל חייבים לבוא אל המקדש בכל שנה, בשלושת הזמנים שנקבעו. כאשר ישראל עולים לרגל הם מחוייבים בהבאת שלושה סוגי קרבנות: עולת ראייה*, שלמי חגיגה* ושלמי שמחה*[2].

המצוה: עיקר המצוה נאמרה ביום הראשון של חג, בכל אחד משלושת הרגלים, אזי על האדם לבוא אל העזרה ולהביא עמו את קרבנותיו[3]. מכאן ואילך - אף בשאר ימות החג - בכל עת שנכנס האיש לעזרה, מקיים בכך מצות 'ראייה' המכונה גם 'ראיית פנים'. עם זאת, אינו מחוייב להביא קרבן בעת שנכנס, ובעצם נוכחותו במקום מקיים עולה הרגל מצות 'ראיית פנים' נוספת בעזרה[4]; זה ה'ראיון' הנזכר בדברי חכמים שאמרו אודותיו, ש"אין לו שיעור"[5]. לעומת האמור, יש מי שכתב, שהמושג "אין לו שיעור" עניינו לומר, שדין תורה הוא, ששווי הקרבנות וערכם הכספי שמביא עמו האיש להקרבה לכך אין שיעור[6]. לשיטה זו, ככל שמרבה עולה הרגל בהבאת עולות הראייה, מקיים בכך מצוה יותר גדולה[7].

הקרבנות בשאר ימות החג: אם לא הביא עולה הרגל את קרבנותיו ביום טוב ראשון, יכול הוא להביא את קרבנותיו בשאר ימות החג[8], כגון בחג הפסח. אפילו בחג השבועות שאין בו חול המועד, עולה הרגל, שלא הספיק מסיבה כל שהיא להביא את קרבנותיו ביום הראשון, יכול להביא את קרבנותיו כ'תשלומין' אף בששת הימים שלאחר היום טוב. באשר לחג הסוכות הלכה היא, שיכול להביא את הקרבנות בדיעבד לא רק בשבעת ימי החג, אלא אף בשמיני עצרת[9].


עליה לרגל והבאת הביכורים

עולי הרגל מגיעים בהמוניהם לירושלים ומביאים ביכורים למקדש - מבט ממזרח.

הפטורים מן המצוה: יש אנשים מישראל שהתורה פטרה אותם מלעלות לרגל, והם: חרש, שוטה, טומטום*, אנדרוגינוס*, חיגר, סומא, זקן* ומי שאינו יכול לעלות ברגליו[10]. אף נשים פטורות ממצוות הראייה והחגיגה, אולם הן חייבות ב'שמחה'[11]. ונחלקו הראשונים בעניין: יש מי שכתב, שהכוונה היא לחובת האשה לאכול מקרבן שלמי שמחה[12]; לעומתו יש מי שכתב, שהכוונה היא לעצם שמחת החג, שבעלה משמחה ברגל[13]. כאמור, הקטן פטור מעלייה לרגל, עם זאת, אביו מעלה אותו כדי לחנכו במצוות, ואמרו חכמים, שקטן שיכול לתת יד לאביו ולעלות מירושלים התחתית להר הבית, אביו חייב להעלותו[14]. יש מן הראשונים שכתב, שקביעת שלושת הזמנים לעלייה לרגל נאמרה בתורה בהמשך לפסוק "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך"[15]. בכך רצתה לומר, שמאחר שארץ ישראל היא ארץ רחבה, לא כל אחד יכול לעלות בתדירות גבוהה שלש פעמים בשנה כדי להגיע למקום בגלל המרחק. לדעה זו נקבעו שלושת הזמנים של הרגלים, בהם יש להתאמץ ולבוא, אף ממרחק, ובכך יבוא אדם למקדש לפחות פעם בשנה בחג הפסח שיש בו איסור כרת לנמנע מלעלות[16].


'פסי ביראות' – תקנה מיוחדת למען עולי הרגל למקדש

להקלת הדרך לעולי הרגל, תיקנו חכמים תקנה מיוחדת לשבת, שנקרא 'פסי ביראות'. סידור זה מאפשר לעולים לרגל לחנות בשבת בדרכים ולשאוב מים להם ולבהמותיהם. זאת לאחר שהם מקיפים את מקום החניה בקרשים אחדים בזויות, ובכך נוצרת 'רשות היחיד' (ראה רמב"ם שבת יז, כז – ל).

הבאת הקרבנות בטומאה: קרבנות הרגלים אינם דוחים את הטומאה, משום שיש להם תשלומים וניתן להקריבם במשך כל ימי החג, ועל כן הם נחשבים לקרבנות שאין להם זמן קבוע, ממילא לא חל עליהם הכלל, שקרבנות הרגל דוחים את הטומאה. הדבר נאמר באשר לקרבן פסח, למשל, שנאמר בו: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו"[17] ודרשו חכמים: "'במועדו' - ואפילו בטומאה"[18], לא כן בקרבנות הרגל, שלא נאמר בהם 'במועדו', ולפיכך, אם נטמא הציבור לא יביאו את קרבנות החג[19].

במשכן שילה: יש מי שכותב, שחובת העלייה לרגל נאמרה דווקא באשר לעלייה לבית המקדש, לאור האמור, בטרם נבנה המקדש בירושלים, לא היו ישראל מחוייבים לעלות לרגל אל המשכן[20]. אולם רבים הסוברים, כי אף למשכן היו ישראל מחוייבים לעלות בשלושת הרגלים, כמו שעלו אחר כך לבית המקדש[21]. כך, על כל פנים, נאמר בכמה מהמדרשים לגבי אלקנה אביו של שמואל הנביא, שהיה עולה למשכן בשילה ארבע פעמים בשנה – שלוש מן התורה ועוד אחת שקבל על עצמו בנדבה[22]. אכן, מצינו, שהגמרא לומדת הלכות עלייה לרגל מעלייתו של אלקנה לשילה[23].

בימי בית ראשון: העלייה לרגל נחגגה במקדש ברוב עם. תיאור בעניין זה מצינו בפסוקים, שבעת חנוכת הבית הראשון חגגו ישראל את חג הסוכות בירושלים - "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים"[24]. כן נאמר במשנה, כי מתוך התחשבות בעולי הרגל הרבים המגיעים מגבול הארץ - הרחוק מירושלים, תקנו חכמים להתחיל לבקש על הגשמים רק חמישה עשר יום אחרי החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת[25]. עם זאת, במרבית ימי הבית הראשון, כאשר מלכות ישראל נפרדה ממלכות יהודה, רבים משבטי ישראל נמנעו מלעלות לרגל, מפחד המשמרות שהעמיד ירבעם בן נבט בדרכים לעצור בעדם מלעלות[26]. כן מתואר, שהכשרים ויראי החטא, היו משתדלים בדרכי ערמה שונות לעקוף את המשמרות, ולעלות לרגל גם בעת שהמשמרות היו קיימות[27]. אחד ההסברים בגמרא מדוע נקבע יום חמישה עשר באב* ליום טוב, ומתברר, ששמחה זו נקבעה, משום שביום זה ביטל המלך הושע בן אלה את המשמרות שהעמיד ירבעם, שהיו קיימים עד לימיו, ובכך פתח את הדרכים לירושלים[28]. מצינו דעה בדברי חכמים, שגם המלך אבים - בנו של ירבעם - ביטל את המשמרות הללו בזמנו, וזהו ה'דבר טוב' שנמצא בו האמור בנביא[29]. לדברי חז"ל, גם לאחר שהמשמרות בטלו לא הזדרזו ישראל לעלות לרגל, וחיכו להוראת הושע בן אלה לעלות, וכיון שלא עלו מרצונם, על כן נענשו לצאת לגלות והלכו לשבי[30].

בימי בית שני: בימי בית שני הצטמצם תחום ההתיישבות של עולי בבל, והתגוררו בעיקר בישובים שבין עכו לאשקלון, בכך גם זמן ההליכה לירושלים ממקומות אלו הצטמצם והתמשך כשלושה ימים[31]. עוד אמרו חכמים, סיבה נוספת מדוע ההליכה נמשכה באותם ימים זמן ממושך, משום שלא היו כל כך הרבה אנשים מישראל בארץ בכלל, והשיירות לא היו מצויות[32]. כדי להקל את ההגעה לירושלים שהיתה כרוכה בטרחה מצד עולי הרגל, תקנו חכמים תקנות וסדרים להקל על העולים לירושלים. לפתרון בעיית המים בדרכים, שיהיו המים מצויים לעולי הרגל, העמידו חכמים ממונה מיוחד במקדש, שנקרא נחוניה חופר שיחין* כדי שיכין את הדרכים ואת בורות המים לכל דורש. כמו כן, לצורך עולי הרגלים, התירו החכמים לעשות מחיצות לבורות המים הנקראים 'פסי ביראות'. מחיצות אלו, נתנו לשטח שבתוכן הגדרה הלכתית של 'רשות היחיד'. בכך ניתן לעולי הרגל לשבות שם בשבת, ואף להשקות את הבהמות בשבת מבורות המים בדרך אל המקדש[33]. מצינו מקורות המתארים כי גם במהלך ימי הבית השני היו תקופות בהן לא התאפשר לעלות לרגל, וכגון בעת שלטון היוונים, שהעמידו אף הם 'פרוזדאות' ומחסומים בדרכי העליה לירושלים[34].

בזמן החורבן: כאשר חרב המקדש, כבר לא היו מצויים עולי רגלים כמו שהיה כשהמקדש עמד בבניינו[35]. עם זאת, גם אחרי שחרב הבית, כל עוד איפשרו הגויים להיכנס, עדיין היו רבים מישראל ממשיכים לעלות לרגל אל מקום המקדש[36]. יש מן הראשונים מי שכתב, כי עליות לרגל היו מתקיימות גם בזמן השלטון הרומאי וגם בזמן השלטון הערבי בתחילת ימי האיסלאם, ורק בתחילת הכיבוש הנוצרי הצלבני העליות בטלו, משום שהכניסה ליהודים נאסרה[37].

לעתיד לבוא: במציאות הרצויה, שאנו מקוים לראותה במהרה בימינו, תהיה אפשרות להגיע ולעלות לרגל למקדש בכל שבת ובכל ראש חודש, ככתוב "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני..."[38].


עולי הרגל מגיעים לירושלים במהלך דורות הגלות

עולי רגל מגיעים לירושלים במהלך הגלות. ממרומי הר הצופים הם צופים בהר הבית לעת שקיעת החמה, ויש מהם שמשתחוים לכיוון המקדש.

עלייה לרגל בעת החורבן – המצוה וקיומה במהלך הדורות

במדרש איכה רבה (פרשה א): "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים בצלו של הקדוש ברוך הוא, ועכשו [בצילן] של מלכיות. אספסיינוס שחיק עצמות הושיב משמרות... שמונה עשר מיל [סביב] והיו שואלים לעולי רגלים ואומרים להם: משל מי אתם? [והיו היהודים מתחפשים לגויים]... לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים והאילנות מסוככים על ראשי... ועכשו [נקצצו האילנות] ואני מהלכת בחמה... לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים, ודרכים מסולקות לפני, ועכשו – הדרכים משובשות באבנים]... לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים וסלי בכורים על ראשי, המשכימים היו אומרים: 'קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו'... בעזרה היו אומרים: 'כל הנשמה תהלל יה'... ועכשיו – 'אדדם [לשון דממה] עד בית אלהים... דמומה סלקא ודמומה נחתא". וראה בספר 'הר הקודש' כתב שיש מצוה מן התורה לעלות לרגל בזמן הזה, והביא את דברי הרמב"ן רמב"ן ויקרא כו, ב: "'מורא המקדש' - שיבא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצוות". וראה שו"ת 'יחל ישראל' שהביא הוכחות לכאן ולכאן. וכתב בשו"ת תשב"ץ ג, רא: "יש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר, היא קיימת, שכן, עדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות... ואמרו [חכמי דורנו] כי עדיין נשאר מהניסים שהיו בירושלים, ש'לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום'. כי בבית הכנסת שבירושלים... מתמלאת פה אל פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים - יותר משלש מאות איש, כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים. כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה שלישית".

[1] שמות כג, יז; ובדומה לזה שם לד, כג ובדברים טז, טז.

[2] חגיגה ו, ב; רמב"ם חגיגה א, א.

[3] חגיגה ז, א; רמב"ם שם. המצוה מתקיימת רק בתוך שטח העזרה, ועל כן אין עניין קודם הכניסה לעזרה להקפיד על הליכה רגלית ולהימנע מלנסוע בדרך (שו"ת אגרות משה קדשים טהרות סימן כא, ומבואר בהרחבה במאמרנו במעלין בקודש גיליון כד).

[4] כדעת רבי יוחנן בחגיגה שם (ואילו לריש לקיש, חובה עליו להביא קרבן בכל פעם שנכנס).

[5] ר"ש ורא"ש פאה א, א.

[6] רק מדרבנן יש שיעור לזה – ראה בערכים חגיגה, עולת ראייה.

[7] פירוש הרמב"ם שם, ובהלכותיו חגיגה א, ב.

[8] משנה שם בדף ט, א; רמב"ם שם א, ד.

[9] משנה שם בדף יז, א; רמב"ם שם א, ז.

[10] משנה שם בדף ב, א; רמב"ם שם ב, א והוסיף גם האילם, והגמרא שם ב, ב מבארת, שחרש המדבר ואינו שומע, וכן האילם – ששומע ואינו מדבר, פטור מן הראייה וחייב בשמחה; והחרש הפטור לגמרי, הוא שאינו שומע ואינו מדבר, שהוא כמו שוטה.

[11] ירושלמי חגיגה א, ב וראה בעירובין כז, א.

[12] רמב"ם שם א, א.

[13] ראב"ד בהשגה שם.

[14] דברי בית הלל במשנה חגיגה דף ב, א; רמב"ם שם ב, ג.

[15] שמות לד, כד.

[16] רש"י שם.

[17] במדבר ט, ב.

[18] ברייתא בגמרא פסחים עז, א; ומנחות עב, ב.

[19] פסחים עו, ב; רמב"ם חגיגה א, ח.

[20] רמב"ן דברים יב, ח.

[21] כך עולה מדברי הרמב"ם בית הבחירה א, א ומהכסף משנה שם.

[22] תנא דבי אליהו רבה פרק ח; וראה בירושלמי ברכות פ"ט ה"ה.

[23] ראה בחגיגה ו, א לגבי עליית קטן.

[24] מלכים א ח, סה.

[25] תענית דף י, א.

[26] תענית כח, א; סנהדרין קא, ב.

[27] ירושלמי תענית ד, ד; ובמגילת תענית בהרחבה, ועל שם מעשי ערמתם זכו לכינויים "בני גונבי עלי" ו"בני קוצעי קציעות" – וראה להלן הערה 32.

[28] תענית ל, ב.

[29] מועד קטן כח, ב.

[30] גיטין פח, א; ובירושלמי תענית ד, ז. מודגשת האשמה על המלך, שרק אפשר את העלייה ולא כפה על העם לעלות.

[31] דעת רב יוסף בבא מציעא כח, א.

[32] דעת אביי שם.

[33] עירובין כ, ב; רמב"ם שבת יז, ל.

[34] תוספתא תענית פרק ג הלכה ז; ושם מתוארים בני 'גונבי עלי' ובני 'קוצעי קציעות' כשייכים לתקופה זו.

[35] ראה בגיטין ד, ב: "דאיכא עולי רגלים... בזמן שבית המקדש קיים...".

[36] ר"ן על הרי"ף בתענית י, א וראה מדרש שיר השירים רבה פרשה א אות ב, ופרשה ד אות ב: "אף על פי שחרב בית המקדש – לא בטלו שלוש רגלים בשנה". וראה נדרים כג, א ובפירוש הרא"ש שם. ולעומת זאת ראה גיטין ד, ב

[37] מגילת המגלה לרבי אברהם ברבי חייא הנשיא, עמוד 99.

[38] ישעיהו סו, כג, וכמבואר בפסיקתא רבתי (איש שלום) פסקה א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il