עבודת יום הכיפורים


עבודת יום הכיפורים: העבודה במקדש ביום הכיפורים על ידי הכהן הגדול.

יום הכיפורים במקדש, הוא יום שכולו עבודה, המוטלת רובה ככולה על הכהן הגדול, שהיה עושה את עבודת הקודש בעזרה, בהיכל ובקדש הקודשים. ישראל הנוכחים בעזרה היו צופים בעבודתו, אך גם שותפים לחלקים ממנה בתשובה, בתפילה בווידוי ובהשתחוויה. סדר העבודה מפורט בפרשת אחרי מות[1], ומן הפסוקים למדו חז"ל את כל מעשי יום הכיפורים שיש לעשותם כסדרם: הטבילות והקידושים, הקרבת הקרבנות, הווידויים, הקטרת הקטורת, שילוח השעיר ושאר כל העבודות המיוחדות ליום קדוש זה.

ההכנות לקראת העבודה: שבעה ימים לפני יום הכיפורים, היו מפרישים את הכהן הגדול מביתו שבירושלים ללשכת פרהדרין* הנמצאת בעזרה[2]. שם היה שוהה בימים אלו, ופרישה זו היא מן התורה[3]. פרישה זו כללה גם פרישה מאשתו, שמא תימצא נדה ויטמא שבעה ימים ולא יוכל לעבוד[4]. יש מבארים, שפרישה זו נועדה "להפרישו מבני אדם, כדי להבדילו מכל קלות ראש"[5]. בימים אלה, חוזר הכהן הגדול ומאמן את ידיו בעבודות השונות, בהדרכת זקנים מזקני הסנהדרין, כגון,: זריקת הדם*, הקטרת הקטורת*, הטבת הנרות* והקרבת הקרבנות השונים[6]. כמו כן, היו קוראים לפניו ומלמדים אותו את עבודת יום הכיפורים והלכותיה הרבות[7]. בנוסף, היו מטהרים את הכהן הגדול מטומאת מת, גם אם אין ידיעה ברורה שנטמא בעבר, ומזים עליו מאפר פרה אדומה בשלישי ובשביעי לפרישתו[8].

ערב יום הכיפורים: מיד בבוקרו של ערב יום הכיפורים היה הכהן הגדול עומד בשער המזרח* והיו מעבירים לפניו פרים ואלים וכבשים, כדי שיהא רגיל בעבודה[9]. במשך היום מונעים ממנו לאכול אכילה מרובה, מפני שהמאכל מביא את השינה, ועלול הוא להיטמא בטומאת קרי[10]. לאחר מכן זקני הסנהדרין מוסרים את הכהן הגדול לזקני כהונה, ובאותו מעמד, משביעים אותו שלא ישנה מסדר העבודה אשר לימדוהו, ולא יעשה, חלילה, כמעשה הצדוקים, שהיו משנים פרטים בסדר העבודה לפי הבנתם המוטעית*[11].

ליל יום הכיפורים: בליל יום הכיפורים, היה הכהן הגדול דורש במהלך הלילה בפני יקירי ירושלים, ועוסק בתורה כל הלילה כדי שלא יישן ויראה קרי ויפסל מן העבודה[12]. אם אינו יכול לדרוש בעצמו מפני מיעוט ידיעתו בתורה, זקני בית דין דורשים לפניו, או קוראים לפניו בכתבי הקודש[13]. אם התעייף וביקש להתנמנם, היו פרחי כהונה[14], מכים לפניו באצבע צרידה*, ומניחים את רגלו על הרצפה הקרה כדי שיתעורר[15]. בתלמוד מובא שפרחי כהונה היו מבקשים מן הכהן הגדול ללמדם קידה, שהיא השתחוויה הכרוכה במאמץ גופני שמעטים יכלו לעשותה[16].

העבודות שבכל יום: אחת השאלות בהלכות עבודת יום הכיפורים היא, האם הכהן הגדול הוא העושה את כל העבודות, גם את עבודות התמיד שבכל יום, שאינן חלק מעבודת יום הכיפורים המיוחדת, או שיש עבודות שבהן ניתן להיעזר בכהן הדיוט. בשאלה זו נחלקו ראשונים, וארבע שיטות מצינו בעניין זה[17]:

א. עבודות יום הכיפורים כולן, ובכלל זה עבודות הלילה, אינן כשרות אלא בכהן גדול בלבד[18]. ב. עבודות הלילה, כגון תרומת הדשן, כשרות בכהן הדיוט. כך גם עבודות יום הכיפורים שאינן אלא בגדר הכשר לעבודה אחרת, כגון, חתיית גחלים לצורך הקטרת הקטורת שבהיכל, אף אלו יכולות להיעשות על ידי כהן הדיוט[19]. ג. עבודות התמיד התדירות בכל יום, אף הן אינן חובה מן התורה בכהן גדול, אלא מצווה מן המובחר, אלא שחכמים קבעום חובה בכהן גדול. לאור האמור, כאשר הכהן הגדול זקן או חלש, רשאי כהן הדיוט להקריב את התמיד, ולעשות את שאר העבודות הקבועות שבכל יום[20]. ד. עבודות לילה מותרות בכהן הדיוט, אך כל עבודות היום טעונות כהן גדול, ולהלכה נפסק כשיטה זו[21].

הטבילות והקידושים: כל המעשים והעבודות של קרבנות התמידים והמוספים של יום זה, עושה אותם הכהן הגדול בהיותו לבוש בשמונה בגדי הזהב הרגילים שלו, ואילו את העבודות המיוחדות ליום הכיפורים – אותן עושה הכהן הגדול כשהוא לבוש בגדי לבן[22]. למדו חכמים מן הכתוב, שבכל עת שישנה הכהן את הבגדים וילבש בגדים אחרים, טעון טבילה. עוד למדו, שלפני כל לבישה או פשיטה של בגדי כהונה טעון הכהן קידוש ידיים ורגלים[23]. הווה אומר, חמש טבילות ועשרה קידושים טובל ומקדש כהן גדול ביום הכיפורים[24]. כל הטבילות והקידושים נעשים בעזרה בבית הטבילה שעל גג 'בית הפרווה'*, חוץ מן הטבילה הראשונה שהיא במקום שאינו מקודש בקדושת העזרה, ונעשית על גבי שער המים[25]. אם היה הכהן הגדול זקן, שהצינה קשה לו, היו מטילים לתוך המקווה עששיות של ברזל, שליבנו אותן באש מערב יום הכיפורים, ובכך חיממו את המים[26]. קידוש ידיים ורגלים של הכהן הגדול ביום הכיפורים, לא היה נעשה מן הכיור כבכל יום, אלא מן הקיתון*, כלי של זהב, משום כבודו של היום ושל הכהן הגדול[27].


בית הטבילה מעל לשכת בית הפרוה

בציור נראה כהן גדול כשהוא לבוש בגדי זהב בדרכו למקוה שעל בית הפרוה (נראה מלמטה). מאחוריו נראים כהנים הנושאים בידם בגדי לבן להחלפה. בעת הטבילה פורסים הכהנים סדין של בוץ בינו ובין העם, להודיע שעבודת היום בבגדי לבן.

עבודות הלילה: סדר העבודה מתחיל בחצות הלילה, ובמידה שצריך לשתף את הכהנים בעבודות הללו, אזי מפייסים הכהנים ביניהם מי יזכה בתרומת הדשן*, בסידור המערכה* ובדישון מזבח החיצון*, כסדר שעושים בכל יום[28].

סדר עבודות היום – והבגדים המיוחדים: סדר העבודה נמשך לאורך היום, במהלכו הכהן טובל ומחליף את בגדיו מבגדי זהב לבגדי לבן פעמים אחדות, וכך אמרו חכמים: "חמש עבודות הן: תמיד של שחר - בבגדי זהב, עבודת היום - בבגדי לבן, אילו ואיל העם - בבגדי זהב, כף ומחתה - בבגדי לבן, תמיד של בין הערביים - בבגדי זהב"[29].

טבילה ראשונה - בגדי זהב: כשיגיע זמן שחיטת התמיד, פרסו סדין של בוץ, שהוא פשתן לבן, בינו לבין העם, כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי לבן[30], ונכנס הכהן הגדול לטבול במקווה שמעל שער המים*[31]. לאחר טבילתו לובש את בגדי הזהב, ומקדש את ידיו ורגליו, ונכנס לעזרה לעבודת תמיד של שחר. לאחר זריקת הדם נכנס להיכל, מקטיר את הקטורת של שחר, מטיב את הנרות, יוצא אל המזבח מקטיר את אברי התמיד, מקטיר מנחת חביתין, ומנסך את היין[32]. לאחר מכן, מקריב את עולות המוסף המיוחדות ליום הכיפורים, שהם שבעה כבשים ופר[33].


כהן גדול בבית הטבילה

בציור נראה כהן גדול בבית הטבילה, כשהוא מקדש את ידיו ורגליו מקיתון של זהב. ברקע נראה תנור בו ליבנו עששיות של ברזל מערב יום הכיפורים לחמם את המקוה. כן נראה כהן המשליך אל המים עששית של ברזל לחימום המים. מאחורי הכהן נראים כהנים המחזיקים בידיהם בגדי זהב להחלפת בגדיו.

טבילה שניה: לאחר סיום הקרבת עולות המוספים עלה הכהן הגדול לבית הטבילה שעל גבי בית הפרווה, שם פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי לבן[34]. פושט את בגדי הזהב, טובל במקווה טהרה שמעל לשכת בית הפרוה, לובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו[35].

עיקר העבודה המיוחדת ליום הכיפורים נעשתה לאחר הטבילה השנייה בבגדי לבן, וזה סדרה:

א. הוידוי הראשון על הפר: מיד לאחר הטבילה מגיע הכהן הגדול לעזרה אל 'בין האולם ולמזבח'*, שם העמידו את פר יום הכיפורים לוידוי. הכהן הגדול סומך את ידיו על ראש הפר ומתוודה[36] על חטאיו ועל חטאי אנשי ביתו[37].

ב. הגורל על שני השעירים: לאחר הוידוי, עובר הכהן הגדול למזרח העזרה, שם מטיל גורל* על שני השעירים. הטלת הגורל נעשתה באופן הבא: הכהן הגדול עומד במרכז, הסגן* מימינו וראש בית אב* משמאלו, ושני השעירים לפניו אחד מימינו ואחד משמאלו. וקלפי* - תיבה קטנה - היתה שם, ובה שני גורלות עשויים עץ וזהב. הכהן הגדול מערבב בידיו את הגורלות ונוטל בכל יד גורל אחד באקראי. לאחר מכן פותח את ידיו, ומגביה את ידו שבה עלה הגורל ל'שם', ומניח את הגורל על ראש השעיר העולה לקרבן, ואומר: 'לה' חטאת'[38], ואחר כך מניח את הגורל על השעיר המשתלח לעזאזל. לאחר מכן סימנו את השעירים; לנשחט - קושרים לשון של זהורית* סביב צווארו, ולשעיר המשתלח* בין קרניו[39].

ג. הווידוי השני על הפר ושחיטתו: לאחר ההגרלה חוזר הכהן הגדול אל הפר, סומך את ידיו עליו ומתוודה וידוי שני, והפעם - על חטאיו ועל חטאי אחיו הכהנים[40]. לאחר הוידוי שוחט את הפר ומקבל את דמו במזרק, ונותן אותו לכהן העומד וממרס[41] בו, בעזרה כדי שלא יקרש הדם[42].

ד. הקטורת בקדש הקדשים: לאחר שחיטת הפר עולה הכהן הגדול לראש המזבח, ונוטל במחתת זהב גחלים ממערכה מיוחדת של אש שנעשתה לצורך עבודת יום הכיפורים[43]. את המחתה מניח בירידתו מן המזבח ליד הכהן האוחז במזרק דם הפר[44]. בעומדו שם מביאים לו את כף הקטורת* וכלי מלא קטורת שחוקה היטב המוכנה מבעוד יום[45], והכהן הגדול חופן ממנה מלא חופניו קטורת ונותן אותה לתוך כף הקטורת[46]. את המחתה נוטל הכהן ביד ימין ואת כף הקטורת ביד שמאל, נכנס להיכל ומהלך עד שמגיע אל הפרוכת, ומצא אותה כשהיא פרופה, כלומר, מקופלת מעט. משנכנס לקדש הקודשים עומד בין בדי ארון הברית*[47], ומניח את המחתה בין שני הבדים על 'אבן השתיה'[48]. עתה, מחזיר את אבקת הקטורת שבבזיך לשתי כפות ידיו בלי חסרון. לשם כך אוחז את הכף בראשי אצבעותיו[49] ומערה את כל הקטורת מלוא חופניו. את הקטורת צובר ומפזר על הגחלים שבמחתה וממתין שם בקדש הקודשים עד שהתמלא הבית כולו עשן[50]. לאחר מכן היה הכהן הגדול יוצא אל ההיכל כשהוא מהלך אחורנית ופניו אל הקודש, ומתפלל שם תפילה קצרה[51], ויוצא בזריזות מן ההיכל כדי לא להבעית את הקהל, וכך היה מתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שאם תהיה שנה זו שחונה תהיה גשומה, ולא יסור שבט מבית יהודה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה, ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים"[52].


הקטרת הקטורת בקדש הקדשים בימי בית ראשון

בציור נראה הכהן הגדול כשהוא מקטיר קטורת בקדש הקדשים. את המחתה והגחלים הניח על אבן השתיה מול ארון הברית – כך היה הסדר בימי בית ראשון, (בימי בית שני, הארון נגנז למטה 'במטמוניות עקלקלות', אזי הניח את הקטורת על אבן השתיה). עשן הקטורת התמר כלפי מעלה ולאחר מכן ירד וכסה את הכרובים והכפורת.

ה. הזאות דם הפר והשעיר בקדש הקדשים: משנסתיימה עבודת הקטורת יוצא הכהן מן ההיכל לעזרה, נוטל את הדם ממי שממרס בו וחוזר ונכנס לקדש הקדשים. שם מזה ממנו שמונה הזאות בין הבדים: הזאה אחת למעלה ושבע הזאות למטה[53]. כשמסיים את ההזאות יוצא להיכל ומניח את המזרק על כן של זהב, ובו דם הפר ויוצא מן ההיכל[54]. בעזרה שוחט את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', ומקבל את דמו ונכנס לקדש הקדשים, ומזה ממנו בין הבדים שמונה הזאות: הזאה אחת למעלה ושבע הזאות לכיוון מטה[55], ויוצא מקדש הקדשים ומניחו על כן שני שהיה בהיכל[56].

ו. הזאת הדם בהיכל: הכהן הגדול נוטל את מזרק דם הפר, ומזה ממנו שמונה הזאות כנגד הפרוכת* מבחוץ, כנגד מקום הארון: אחת למעלה ושבע למטה. מניח דם הפר ונוטל מדם השעיר, ומזה ממנו שמונה הזאות על הפרוכת כדרך שהיזה מדם הפר - אחת למעלה ושבע למטה[57]. לאחר הזאות אלו באה ההזאה על קרנות מזבח הזהב. הכהן הגדול מערב את הדמים, דם הפר יחד עם דם השעיר, מערה את דם הפר לתוך דם השעיר ומחזיר את התערובת למזרק הראשון[58]. ניגש למזבח הזהב* מדרום ופניו כלפי צפון, ומזה מדם התערובת על קרנות מזבח הקטורת סביב. תחילה מזה על קרן מזרחית צפונית, משם פונה לקרן צפונית מערבית ומזה מן הדם על הקרן, משם פונה לקרן מערבית דרומית ומזה, ומסיים את ההזאה בקרן דרומית מזרחית[59]. לאחר ההזאות מגלה את זהבו של המזבח מגחלי הקטורת, ומזה שם שבע הזאות. את שיירי הדם שופך בנקב מערבי של יסוד* מזבח החיצון*[60].

ז. השעיר המשתלח: משסיים את הזאות דם הפר והשעיר בהיכל, עובר הכהן הגדול אל השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל. הכהן סומך את ידיו על ראשו ומתוודה וידוי שלישי, והפעם - על חטאי עם ישראל[61]. את השעיר מוסר ליד איש המוכן לכך מראש, הנקרא: 'איש עיתי'*, והוא מלווה את השעיר למדבר[62].


הוידוי על השעיר לעזאזל

בציור נראה כהן גדול כשהוא מתוודה על ראש השעיר בשם כל עם ישראל. מששמעו הכהנים והעם את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ארצה בפישוט ידים ורגלים. הכהן אומר להם: "תטהרו", וזה הזמן לוידוי ותשובה של כל יחיד הבא לעזרה. התשובה ביום זה היא עיקר יום הכיפורים, שהוא "קץ סליחה ומחילה לישראל". מכאן היה השעיר נשלח על ידי איש עיתי לעזאזל במדבר לכפרה על ישראל.

ח. האימורים, שריפת החטאות והקריאה בתורה: משנשלח השעיר לעזאזל עובר הכהן הגדול להקרבת האימורים, ומוציא את אימורי הפר והשעיר ונותנם בכלי. את בשר הפר והשעיר נותן לכהנים, ואלו מוציאים אותם לשורפם בבית הדשן שמחוץ לירושלים[63]. שתי הפעולות הללו, היינו, שילוח השעיר למדבר, ושריפת הפר והשעיר נעשו בעת ובעונה אחת. הכהן הגדול והקהל עוברים לעזרת נשים, שם קורא הכהן הגדול בתורה בפרשת אחרי מות[64], וכן בפרשת המועדות שבפרשת אמור[65]. פרשה נוספת שהיה קורא, זו פרשת המוספים שבספר במדבר[66], ואותה קורא על פה[67]. קריאה זו בתורה אינה עבודה, ולכן אם רוצה הכהן הגדול לקרות בבגדי חול לבנים של עצמו - קורא[68].

טבילה שלישית – להשלמת הקרבנות: לאחר הקריאה בתורה מקדש הכהן הגדול את ידיו ורגליו, פושט בגדי לבן, טובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו. בבגדי זהב אלו, מקריב את שעיר החטאת של מוסף היום, את איל כהן גדול* ואת איל העם*, ומקטיר את האימורים של הפר והשעיר. כמו כן, מקריב כהן גדול את קרבן התמיד של בין הערביים[69].

טבילה רביעית – להוצאת הכף והמחתה: הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו, פושט את בגדי הזהב, טובל ולובש בגדי לבן, מקדש ידיו ורגליו, ונכנס לקדש הקדשים כדי להוציא את הכף והמחתה[70].

טבילה חמישית – להשלמת עבודת התמיד: הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן והם נגנזים. וכתבו הראשונים: "בגדי לבן שעובד בהם [כהן גדול] ביום הצום, אינו עובד בהם פעם שניה לעולם, אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם, שנאמר: 'והניחם שם' והם אסורין בהנאה"[71]. בסיום, טובל כהן גדול, לובש בגדי זהב, מקדש ידיו ורגליו, נכנס להיכל ומקטיר את הקטורת של בין הערביים, ומיטיב את נרות המנורה ומדליקם[72].


התשובה במקדש ביום הכיפורים: עיקרו של יום הכיפורים הוא התשובה, וכפי שכתבו הראשונים: "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים"[73]. עוד כתבו, שתשובה זו מתקיימת תוך כדי עבודת כהן גדול ביום הכיפורים: "ציוונו לעשות עבודת היום, כלומר כלל הקרבנות והווידויים המתוקנים ביום צום כיפור, כדי שיכופר בהם כל העוונות... הכלל כולו - מצוה אחת [העבודה והתשובה] כאמרם... 'כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר, הקדים מעשה לחברו - לא עשה כלום'". כלומר, הווידויים של ישראל המתקיימים בעת ההשתחוויה בעזרה הם חלק בלתי נפרד ממצות העבודה. ומבואר בראשונים, ש"הכהנים והעם העומדים בעזרה כשהם שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעים ומשתחוים... ובשלשת הווידויים... אומר להן [לישראל שבעזרה] 'תטהרו!'"[74] היינו: הקב"ה יכפר עליכם ביום הזה, אך בתנאי ש'תטהרו' ותעשו תשובה.

סיום העבודה: בסיום העבודה, מקדש הכהן הגדול את ידיו ורגליו, פושט את בגדי הזהב ולובש בגדי חול, ו"יום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש"[75].

יציאת כהן גדול מן המקדש עם סיום העבודה

בצאת הכהן הגדול עם סיום עבודת יום הכיפורים, חזר ולבש את בגדי עצמו, וכשהיה יוצא מן המקדש קיבלוהו הכל בברכה, "ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש".

[1] ויקרא טז, ג - ל.

[2] יומא ב, א; רמב"ם עבודת יום הכיפורים א, ג.

[3] כך דעת רוב הראשונים: ריטב"א יומא ד,א; ר"ש פרה ג, א; ראב"ד בפירושו לתמיד, סוף פרק ראשון; הרמב"ם עבודת יוה"כ א, ג כותב, שהפרישה היא "קבלה ממשה רבנו", ובפירוש המשנה מבואר, שכוונתו שזה מדאורייתא. אך לדעת תוספות יומא שם הפרישה היא מדרבנן.

[4] יומא ו, א; רמב"ם שם. וראה מאירי שם שזו מהות ההפרשה. אך ראה רש"י שם ד"ה מביתו.

[5] ריטב"א יומא ח, ב ד"ה שזה.

[6] יומא יד, א; רמב"ם שם א, ה.

[7] יומא יח, א; רמב"ם שם.

[8] יומא ח, א; רמב"ם שם א, ד.

[9] יומא יח, א; רמב"ם א, ה.

[10] יומא שם.

[11] יומא יח, ב; רמב"ם שם א, ז. תפארת ישראל (יומא א, ה) כותב, שהמשביעים הם זקני בית הדין, אך מראשונים אחרים נראה שהמשביעים היו זקני הכהונה (רבנו חננאל; רבנו אליקים).

[12] יומא יח, ב וברש"י; רמב"ם שם א, ח.

[13] שם.

[14] יש אומרים פרחי לויה, רמב"ם שם.

[15] יומא יט, ב; רמב"ם שם; פירוש המשנה יומא א, ז.

[16] יומא יט, ב.

[17] להרחבה, ראה שערי היכל יומא, מערכה לב.

[18] ספר המאור לרז"ה א, א בדפי הרי"ף ד"ה והוי יודע. כך גם משמע מרש"י בכמה מקומות, לדוגמא: יומא כ, ב ד"ה ביום הכיפורים; זבחים פו, ב ד"ה ביום הכפורים.

[19] רמב"ן בספר מלחמות ה' שם; תוספות רי"ד יומא כט, א ד"ה וביוה"כ.

[20] רמב"ן המובא בריטב"א יומא יב, ב.

[21] רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים ד, א.

[22] יומא לב, ב; רמב"ם שם ב, א.

[23] יומא לא, ב; רמב"ם שם ב, ב. וראה בגמרא שזו דעת חכמים, ולכן כשלובש בתחילת היום את בגדי הזהב מקדש פעם אחת, ובזמן שפושט את הבגדים בסוף היום מקדש פעם אחת, ובכל שאר הפעמים מקדש פעמיים. אבל לדעת ר' מאיר על כל לבישה מקדש הכהן הגדול שני קידושין, ולכן בתחילת היום מקדש פעמים ובזמן שפושט בסוף היום את בגדי הזהב לא מקדש כלל.

[24] יומא ל, א; לא, ב - לב, ב; רמב"ם שם ב, ב.

[25] יומא ל, א; לא, א; רמב"ם שם ב, ג.

[26] יומא לא, ב; רמב"ם שם ב, ד.

[27] יומא מג, ב; רמב"ם שם ב, ה.

[28] יומא כ, א; כב, א. וכך היא שיטת הרמב"ם - עבודת יום הכיפורים ד, א. שהיו מפייסים לתרומת הדשן, אך ראה לעיל שיטות אחרות, שלדעתן כל עבודת היום כולל תרומת הדשן, נעשו על ידי הכהן הגדול.

[29] יומא לב, א.

[30] יומא ל, א; רמב"ם שם ד, א.

[31] יומא לא, א; הרמב"ם אינו מציין את המקום המדויק בו היה טובל כהן גדול. בהלכות בית הבחירה ה, יז; כתב, שהמקווה שעל בית הפרוה היה מיועד לטבילת כהן גדול ביום הכיפורים. מאידך כתב בפירושו למידות ד, ח: "נתבאר בגמר יומא, כי מעל השער הזה [שער המים] היה מקוה מים, שבו טובל כהן גדול ביום ממעין שהיה שם ושמו עין עיטם, ועל טבילה זו אמרו ביומא שהיא היתה בחול", ולא ציין שמדובר ביום הכיפורים. באשר לטבילה ראשונה של יום כיפור, שתהיה ב'חול', כתב שאינה אלא רשות. ראה רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ג: "כל הטבילות האלו והקידושין - כולן במקדש [בעזרה]... חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול שאינה אלא להוסיף כוונתו".

[32] יומא לא, ב; רמב"ם שם.

[33] יומא ע, א- ע, ב כדעת ר' עקיבא שקרבנות המוסף מתחלקים לשני חלקים: העולות שבו קרבים בטבילה ראשונה כדי להסמיכם לתמיד של שחר, והחטאת שבמוסף, הוא השעיר הנעשה בחוץ, קרב מיד לאחר עבודת היום בטבילה שלישית. אולם ישנם דעות נוספות בין התנאים: ר' אליעזר סובר שכל קרבנות המוסף קרבים בטבילה שלישית לאחר עבודת היום, וכך נראה שפוסק הרמב"ן (פירושו לתורה ויקרא טז, כג) והר"י מלוניל (יומא ס, א); ר' יהודה בשם ר' עקיבא סובר שהקרבת שבעת הכבשים מתחלקת בין קרבנות התמיד, אחד בשחר וששה בין הערביים, ור' אלעזר בן ר' שמעון בשם ר' עקיבא סובר כדבריו רק להיפך: ששה בשחר ואחד בין הערביים, וכדבריהם פוסק הרא"ש בסדר העבודה שלו.

[34] יומא לד, ב.

[35] יומא שם; רמב"ם שם ב, ב; ד, א.

[36] ע"ע וידוי יום הכיפורים.

[37] יומא לה, ב; רמב"ם שם ב, ו; ד, א.

[38] סדר 'אתה כוננת'.

[39] יומא לז, א; לט, א; מא, ב; רמב"ם שם ג, ד; ד, א.

[40] יומא מא, ב ; רמב"ם שם ב, ו; ד, א.

[41] יש אומרים מערבב את הדם שבמזרק בכף, ויש אומרים מנדנד את המזרק.

[42] יומא מג, ב; רמב"ם שם ג, ד; ד, א.

[43] יומא מג, ב; רמב"ם שם ד, א. וראה ברמב"ם שם ב, ה שלא כתב שמערכת האש נעשתה לצורך גחלים להקטרה אלא כדי 'להדר המזבח ולעטרו', אך בתוספתא יומא ב, י מפורש "לקטורת של לפני ולפנים", וכן כתבו מרבית הראשונים.

[44] יומא שם; רמב"ם שם ד, א.

[45] ע"ע קטורת יום הכיפורים.

[46] יומא מז, א; רמב"ם שם ד, א.

[47] בימי בית ראשון.

[48] יומא נא, ב; נב, ב; נג, ב; רמב"ם שם ד, א.

[49] או בשיניו.

[50] יומא נב, ב; רמב"ם שם ד, א; וראה 'תפילת כהן גדול ביום הכיפורים', שיש מקורות המלמדים שהיה מתפלל עד שיתכסו הכרובים בענן הקטורת.

[51] ע"ע תפילת כהן גדול ביום הכיפורים.

[52] יומא נב, ב; נג, ב; רמב"ם שם ד, א.

[53] יומא נג, ב; רמב"ם שם ג, ה; ד, ב. וע"ע הזאות יום הכיפורים.

[54] יומא שם; רמב"ם שם ד, ב.

[55] ע"ע הזאות יום הכיפורים.

[56] יומא שם כחכמים, וראה במשנה שם שלדעת ר' יהודה לא היה אלא כן אחד; רמב"ם שם.

[57] יומא שם; רמב"ם שם.

[58] יומא שם; רמב"ם שם.

[59] יומא נח, ב; כסתם משנה שהיא כר' יוסי הגלילי, וראה בגמרא יומא שם שלדעת ר' עקיבא הסדר היה שונה: מזרחית דרומית, וממנה המשיך לקרן דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית. עוד ראה שם שלדעת ר' יוסי הגלילי מקיף את המזבח ברגל ולדעת ר' אליעזר ור' עקיבא במקומו עומד ומחטא, הרמב"ם פסק כר' יוסי הגלילי אך הרא"ש והמאירי פסקו כר' עקיבא; רמב"ם שם.

[60] יומא שם; רמב"ם שם.

[61] יומא סו, א; רמב"ם שם.

[62] יומא שם; רמב"ם שם.

[63] יומא סז, ב; רמב"ם שם ג, ז; ד, ב.

[64] ויקרא טז.

[65] ויקרא כג, כז - לב.

[66] במדבר כט, ז - יא.

[67] יומא סח, ב; רמב"ם שם ג, ח - יא; ד, ב.

[68] יומא שם; רמב"ם שם ג, ט.

[69] יומא ע, א; רמב"ם שם ד, ב. וראה לעיל הערה 33 שיש תנאים הסוברים שבטבילה זו היו מקריבים את המוספים או את חלקם.

[70] יומא שם; רמב"ם שם.

[71] יומא כד א; רמב"ם כלי מקדש ח, ה.

[72] יומא שם; רמב"ם שם. כך היא דעת הרמב"ם והרמב"ן (יומא ע, א; ויקרא טז, כג), שהקטרת האימורים והקרבת התמיד נעשים בטבילה שלישית, אך ראשונים רבים (רש"י; רבנו חננאל; רבנו אליקים; תוס' ישנים; רז"ה; תלמיד הרשב"א; ר"י מלוניל) חולקים על כל ולדעתם האימורים קרבים בטבילה השלישית אך התמיד קרב בטבילה חמישית. ראשונים אחרים סוברים שגם הקרבת האימורים וגם התמיד נעשים בטבילה חמישית (תוספות; רא"ש). וראה שערי היכל יומא מערכה קעה.

[73] רמב"ם תשובה ב, ז.

[74] רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ז; וכך ב'אתה כוננת'.

[75] יומא ע, א; רמב"ם ד, ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש