נביא ומקדש


נביא ומקדש: איסור לברר מצוה מפי נביא, ואיסור על נביא להורות לישראל הלכה בתורה ובהלכות המקדש.

האפשרות להזדקק לדברי נביא בענייני המקדש נדונה בכתבי האחרונים, אולם כבר הורו הראשונים הוראה כללית ומחייבת בעניין זה: "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים; אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת... הא למדת, שכל דברי תורה [ובכלל זה ענייני המקדש] מצווין אנו לעשותן עד עולם... ונאמר: 'לא בשמים היא'; הא למדת, ש'אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה!' לפיכך, אם יעמוד איש... ויאמר, שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה... הרי זה נביא שקר... שהמצוה הזאת – 'לנו ולבנינו עד עולם', ו'לא איש אל ויכזב'"[1]. יש עם זאת, לברר, מאמרי חז"ל שונים, שמשתמע מהם, לכאורה, כי יש פרטים במקדש התלויים בהוראת נביא, וכדלהלן[2].

'תורה מן השמים' נמסרה כולה למשה, ואין רשות לנביא לחדש בה דבר: מעמדו של הנביא בהוראת הלכה בתורה, מבוסס על שניים מעיקרי האמונה הישראלית. האחד: 'תורה מן השמים'. וכתבו הראשונים בעניין עיקר זה: "שנאמין, שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה - היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה... וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם [כגון בניין המקדש] היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה, ואמר לישראל"[3]. עוד כתבו: "משה רבינו רבן של כל הנביאים... הוא אמר לנו, שלא נשארה מצוה בשמים לתת... שנאמר: 'לא בשמים היא[4]!'" לאור האמור, תורת משה תמימה, ואינה צריכה השלמה ותוספת בפרט כל שהוא מצד נביא אחר, לפיכך, חל איסור על ישראל לבקש עזרת נביא שיפתור להם ספק בהלכה מאת היושב בשמים. וכתבו הראשונים בעניין זה: "לא המחנו ה' אל הנביאים [לברר אצלם דבר הלכה כמומחים] אלא המחנו אל החכמים בעלי הדין. לא אמר: 'ובאת אל הנביא', אלא אמר: 'ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט'"[5].

מעיקרי האמונה בנבואה: אסור לנביא להשמיע דבר הלכה מפי ה': עיקר אמונה שני: כשם שחל איסור על ישראל לבקש פתרון בהלכה מפי נביא, כך גם חל איסור על הנביא להורות דבר בתורה מפי ה'. לא הותר לו לומר דבר בהלכה אלא מתוך ידיעתו בתורה וחכמתו - ככל אחד מחכמי ישראל. וכתבו הראשונים שדבר זה אחד מיסודות התורה: "דע, שהנבואה לא תועיל בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים... אלא, מה שיעשה יהושע [שהיה נביא]... הוא מה שיעשה רב אשי [ושניהם שווים בלימוד]... והוא מן היסודות הגדולים והעצומים שעליהם משען הדת ויסודו... הנביא [משה] הפליא את כל באי העולם במופתיו... כבר הודיענו על פי ה', שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו. והוא אומרו: 'לא בשמים היא!'... ואומרו - 'בפיך ובלבבך לעשותו', רצונו לומר: [למד בכוחות עצמך על פי] המקראות הסדורות בפיך... והדינים הנלמדים בדרך העיון [במשא ומתן על ידי חכמים]... והזהירנו, שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע... ולפיכך אמרו: 'אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה'"[6]. יתירה מזו, אף להכריע הלכה ולומר: הלכה כחכם פלוני - אף זאת נאסר על הנביא – "לפי שאין תורה אחרי [משה] השליח הראשון, ואין תוספת ואין גרעון: 'לא בשמים היא'![7]" "ואם אמר בדין מדיני תורה, שה' ציוה לו... שהלכה כדברי פלוני - הרי זה נביא שקר... שהרי בא להכחיש התורה שאמרה: 'לא בשמים היא'"[8]. לשם מה אם כן נשלח הנביא? – "ולמה נאמר בתורה: 'נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך'?" תשובה: "לא לעשות דת הוא בא! אלא לצוות על דברי התורה, ולהזהיר העם שלא יעברו עליה"[9]. כלומר, תפקיד הנביא לחזק את דברי משה רבינו בדברי תוכחה ואזהרה, לקיום תרי"ג מצוות שניתנו בסיני. לאור האמור, שמדובר בעיקרי אמונה, מזהירים הראשונים מלהאמין, שהנביא יכול להורות הוראות בהלכה, והמאמין בכך עובר עבירה, באומרם: "כאשר יפקפק אדם ביסוד [אחד] מאלו היסודות - הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות"[10].


הקרבת קרבנות על המזבח בהר המוריה - והפסקת המגפה

בציור נראה דוד המלך והזקנים לבושים שקים בעת התפילה להפסקת המגיפה. מגיפה זו באה על ישראל בגלל העיכוב המתמשך מלבנות את המקדש במקומו הקבוע בירושלים. דוד עלה להר המוריה לבנות מזבח, ככתוב: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה', וקנה את המקום מארוונה היבוסי, על פי החלטה שקיבלו שמואל ודוד בבית דינו של שמואל הרמתי. דוד התחיל בהקרבת קרבנות, ככתוב: (דברי הימים א' כא, כו): "ויבן שם דויד מזבח לה' ויעל עולות... ויענהו באש מן השמים". ירידת האש משמים מהווה הודעה, כי "המקום אשר יבחר ה'" נבחר לא רק בידי שמואל ודוד אלא גם בידי שמים. לדעת חז"ל והראשונים, ראה דוד מראה נבואי על גבי המזבח, והיתה זו הוכחה נוספת כי המקום נבחר בידי שמים.

תפקיד הנביאים להוכיח את העם על קיום המצוות - גם בענייני המקדש: כאמור לעיל חל איסור על ישראל לברר הלכה מפי הנבואה, ובאשר לתפקידו של נביא שנשלח לאחר מות משה, שליחותו מצטמצמת לדברי תוכחה בלבד. הראשונים מבססים שיטה זו על פי דברי הנביא מלאכי, וכדלעיל: "לא לעשות דת הוא בא! אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהן: 'זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב... חוקים ומשפטים'"[11]. כעין זה כתבו מוני המצוות הראשונים: "שלח להם הקב"ה [לישראל] ביד מלאכי, שהוא אחרון לכל הנביאים, ואמר שני דברים בסוף דבריו - לחתום כל הנבואות. [דבר אחד]: 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא', כלומר: הנני אחרון לכל הנביאים, וממני עד שיבוא אליהו לא יעמוד נביא! [דבר שני]: הנני אומר לכם בשם הקב"ה: 'זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים', כלומר... כל הנביאים... כולם לחזק תורת משה באו![12]" היינו, דעו! כי לקיום המצוות מעתה, אין להמתין גם לא לתוכחת נביא, אלא חובתכם להמשיך את קיום תורת משה ומצוותיה עד בוא אליהו - גם לבנות מקדש (ראה סמ"ג, רמזי מצוות עשה קסג: 'לבנות בית הבחירה'). עוד כתבו הראשונים: "אין מצוה בתורה שנתבטלה, ולא תתבטל מצוה לעולם! שאף על פי שיש מצוות שאינן נוהגות עכשיו [בגלות] כגון... עבודת המקדש - אין אחת מהן בטלה, אלא שמעוכבות מחמת שאי אפשר להן בלי [שאנו נמצאים] במקום [בירושלים]... שכן נאמר בתורה בכמה מצוות: 'לדורותיכם חוקת עולם!'... וכן מלאכי, חותם הנביאים, הזהיר: 'זכרו תורת משה עבדי... חוקים ומשפטים'... לומר, שאם ישמרו אותם כאשר ציוה אותם בחורב [כולל בניין המקדש כנ"ל] יזכו לביאת המשיח"[13].

תוכחת נביאים לחיזוק מצוות התורה: ידועה היא תוכחת ישעיהו: "חזון ישעיהו בן אמוץ... הוי גוי חוטא... שמעו דבר ה' קציני סדום! האזינו תורת אלהינו עם עמורה!... שריך סוררים וחברי גנבים! כולו אוהב שוחד, ורודף שלמונים! יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". הנביא מוכיח את ישראל בדבר ה', אך גם מתנבא על תיקון המשפט בעתיד בירושלים: "ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה - אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה[14]. נבואה אחרת של ישעיהו - על צורה מעוותת של הצום: "קרא בגרון אל תחשוך... והגד לעמי פשעם"... ומתריע בתוכחתו, כי אין הצום נעשה אלא כלפי חוץ בלא תשובה של ממש: "הן לריב ומצה תצומו! ולהכות באגרוף רשע!... הכזה יהיה צום אבחרהו?... הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע?!... הלוא זה צום אבחרהו!... הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית! כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם!... אז תקרא – וה' יענה!" ירמיהו גם הוא מוכיח את מנהיגי ישראל: "הכהנים - לא אמרו איה ה', ותופשי התורה - לא ידעוני... והנביאים - ניבאו בבעל"[15]. כך נמצאו ישראל עובדי עבודה זרה – "על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן". עוד מוסיף ירמיה שם: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים", ולבסוף קורא לתשובה: "שובו בנים שובבים נאום ה'... ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון... בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה'"[16]. אין אלו אלא דוגמאות מעטות לתוכחת הנביאים לחיזוק המצוות, ולא באו נביאי ישראל לחדש מצוה או לברר הלכה.

תוכחת נביאים בעניין המקדש: להלן כמה מן התוכחות שהשמיעו נביאי ישראל בענייני המקדש: "ויבוא איש אלהים אל עלי ויאמר אליו: כה אמר ה'!... למה תבעטו בזבחי ובמנחתי... ותכבד את בניך ממני... לכן נאום ה'... כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו"[17], ואכן, סוף משכן שילה שחרב. עוד מצינו נבואת תוכחה כנגד ירבעם אשר בנה מזבח לעגל בבית אל: "והנה איש אלהים בא מיהודה בדבר ה'... ונתן ביום ההוא מופת לאמור... הנה המזבח נקרע... והמזבח נקרע, וישפך הדשן מן המזבח"[18]. יחזקאל מתנבא על התועבות הנעשות במקדש על ידי זקני ישראל: "ויאמר אלי: הראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחושך איש בחדרי משכיתו?!... ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה... בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה... ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש... כי מלאו את הארץ חמס וישובו להכעיסני"[19]. והתוצאה: "ויאמר ה' אליו: עבור... בתוך ירושלם והתוית תו על מצחות האנשים... על כל התועבות הנעשות בתוכה... והכו אל תחוס עיניכם... ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית"[20], הרי לנו נבואת תוכחה שעונשה בצידה. תוכחה אחרת נשמעת מפי חגי בנבואתו, וקריאתו להקים את ההיכל מחורבנו: "בשנת שתים לדריוש המלך... היה דבר ה' ביד חגי הנביא... העת לכם אתם - לשבת בבתיכם ספונים - והבית הזה חרב?! שימו לבבכם על דרכיכם! זרעתם הרבה - והבא מעט... והמשתכר משתכר אל צרור נקוב... עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית!... ויער ה' את רוח זרובבל... ואת רוח כל שארית העם, ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלהיהם"[21], לפנינו דוגמא לדברי תוכחה לקיום המצוות שבמקדש, והעם ומנהיגיו נשמעים לתוכחת הנביא ומקיימים את מצות ה' בתורתו. אף הנבואות בעניין המקדש הבאות לחזק את העבודה הנעשית בו, וקיום המצוות המתקיימות בו, רבות הן, ואין אלו אלא לדוגמא[22].


עולי בבל בעת חשיפת יסודות ההיכל והמזבח

בציור מימין נראים שלשת הנביאים שעלו מבבל - חגי זכריה ומלאכי, כשהם עוסקים בשאלת מקומם המדויק של ההיכל והמזבח. הבנאים מצאו את יסודות הבית והמזבח, והנביאים אישרו את מקומם על פי הממצאים ועל פי ידיעת מקום המזבח בעבר.

המקורות בדברי חז"ל להגדרת מעמדו של הנביא: כאמור, אין פרט בתורה שלא נמסר לישראל על ידי משה רבנו, ואין חידוש בתורה שעתיד להתחדש על ידי נביא. כך היא גם לשון המדרש: "'לא בשמים היא': אמר להן משה: שלא תאמרו: 'משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים!' - כבר אני מודיע אתכם: 'לא בשמים היא' - שלא נשתייר הימנה בשמים [אף לא פרט במצוה]"[23]. שאלה זו - האם ניתן לברר ספק בהלכה מפי נביא, נשאלה מיד אחרי מות משה, ותשובת חז"ל בגמרא, שהדבר אסור. זה לשון הגמרא: "שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל! אמר להם: 'לא בשמים היא!'. אמרו לו לשמואל: שאל! אמר להם: 'אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה'". איסור זה אמור אף על הלכות שבמקדש: "אף חטאת שמתו בעליה [מה דינה] נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס: שאל! אמר להם: 'לא בשמים היא'. אמרו לאלעזר: שאל! אמר להם: 'אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה'... בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך!... מיד תשש כוחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להורגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך - אי אפשר! לך וטורדן במלחמה... אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה... אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו". כאמור לעיל, נביא אינו רשאי להכריע גם כצד במחלוקת בהלכה וכדעת אחד מחכמי ישראל. זה לשון הגמרא במחלוקת סביב "תנורו של עכנאי": "באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה... חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי... מן השמים יוכיחו. יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא!'.. שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת... 'אחרי רבים להטות'... ואמר אליהו: באותה שעה אמר הקב"ה: נצחוני בני! נצחוני בני!"[24]. ובאו חכמים ללמד, שגם הכרעה בהלכה אינה מסורה לשמים, ויפה נהג רבי יהושע וחבריו, שעמדו בניסיון ולא נשמעו לבת קול.

פעמים שנביא מחזק מצוה בתורה – ו'הסכימה דעתו לדעת המקום': מצינו דוגמאות בנבואת משה רבינו, שזכו ישראל לחדש הלכה ו'הסכימו עמם משמים', אך זאת, לחיזוק המצוות שבתורה. דוגמאות לכך מובאות הרבה בתלמוד, וכגון, מה שאמרו חז"ל: "שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום[25]: פירש מן האשה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד [להכנת העם בטהרה לקראת מתן תורה]"[26], והסכים עמו הקב"ה. בעניין העמדת שופטים לישראל נאמר: "וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר![27]" ואמרו חז"ל: "'וישמע משה לקול חותנו' – ודאי! 'ויעש כל אשר אמר - מה שאמר לו המקום![28]" כוונת המדרש לומר, שמשה הביא את עצת יתרו לפני ה', והסכימה דעת המקום לדעת יתרו. עוד אמרו חז"ל: "ראויה פרשת שופטים שתיאמר על ידי משה - אילולי עמד יתרו. ראויה פרשת נחלות שתיאמר על ידי משה - אילולי זכו בנות צלפחד. ראוי היה פסח קטן שייאמר על ידי משה, אילו לא עמדו טמאים"[29]. נמצא, שיתרו, וכן הטמאים ובנות צלפחד דרשו בהלכה, וכיוונו לדעת המקום, ו'משמים הסכימו עמם', זאת, כאמור בימי משה במהלך מסירת תרי"ג מצוות לישראל במדבר, ולחיזוק התורה. אולם מאז נחתמה התורה בימי משה בערבות מואב, אין בה תוספת ושינוי לעד ולעולמי עולמים.

בית דינו של שמואל הרמתי מאתר את מקום המזבח 'על פי התורה': באשר לקביעת מקום המקדש, נאמר – "המקום אשר יבחר ה'", ומשתמע, לכאורה, שעתיד המקום להבחר אחר חתימת התורה. מתברר, שלא היא, והכל כבר נכתב בתורת משה. גמרא מפורשת היא, ששמואל הנביא ודוד דרשו את הפסוקים בתורה, זאת כתלמידי חכמים בבית דינו של שמואל הרמתי, לקביעת מקומו של המקדש והמזבח. בירור זה נעשה מבלי להזדקק לנבואה, כי "לא בשמים היא". כך מובא בתלמוד: "'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה': וכי מה ענין 'נויות' אצל 'רמה'? אלא, שהיו יושבין ברמה [בבית דינו של שמואל] ועוסקין ב'נויו של עולם'[30]", ופירשו הראשונים, שישבו "למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה"[31], כלומר, דין תורה הוא למצוא את מקום המקדש בבירור הנעשה בידי חכמי ישראל ולא בידי שמים. בירור הדברים מובא בגמרא, ושמואל ודוד דרשו את הפסוק האומר: "'וקמת ועלית אל המקום': מלמד, שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל", לפיכך יש לקבוע את המקדש במקום הגבוה בירושלים. ועדיין לא ידעו היכן בדיוק, ואף על פי כן לא שאל שמואל בנבואה, ולא שאלו שניהם באורים ותומים, אלא הביאו את ספר יהושע ודרשו את פסוקיו. ומצאו, שבתיאור גבול שבט בנימין כתוב - "עלה" הגבול לירושלים ל'עין עיטם' ולא ירד משם - "ומירושלים העיר ולשם כתוב - 'ועלה'"[32]. לאור האמור, רצו לקבוע את מקום המקדש ב'עין עיטם'. לבסוף נתקבלה החלטה על ידם לקבוע את המקדש במקום נמוך ביחס לראש ההר, זאת, על פי הפסוק "ובין כתפיו שכן"[33]. כך נקבע מקום המקדש "על פי התורה" בבית דינו של שמואל הרמתי על כתף ההר, מכוח דרשת הפסוקים, בלי להזדקק לנבואה ומבלי להזדקק לאורים ותומים, כי "לא בשמים היא!"

בחירת המקום המדויק בידי דוד – ו'הסכים הקב"ה על ידו': המקום המדויק של המקדש לא נתפרש בתורה. עם זאת עשרות פעמים הוזכר המקום באופן כללי בהגדרה - "המקום אשר יבחר ה'", כלומר: הקב"ה יבחר את המקום באופן שהכל יכירו, שבורא עולם הסכים לבחירה שנעשתה בידי בית דין של מטה. הדבר ייעשה על ידי אש משמים, או הוכחה שמימית אחרת שהבורא יבחר בה. קיימת אפשרות שהדבר ייעשה גם על ידי נביא, אך לא כהוראה הלכתית, אלא כבדרך אגב, שכן, האפשרות שגילוי המקום יבוא בקביעה הלכתית של נביא - עומדת בסתירה לאיסור מפורש בתורה לשאול בנביא כדי לברר את מצוות ה' - ככתוב: "לא בשמים היא"! לאור האמור מובא במדרש, סדר הדברים המתחייב בעניין בחירת מקום המקדש: "יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? - תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - דרוש ומצא![34]" כלומר, מצוה לבנות את המקדש בירושלים, וחל איסור להמתין לנביא, אלא החובה על ישראל למצוא את המקום בכוח עצמם. אכן, כך עשו שמואל ודוד בתלמודם כמבואר לעיל. עתה נותר לישראל לכבוש את ירושלים ו"לבוא שמה" להקריב קרבנות. ובאשר לנביא? - "אחר כך יאמר לך נביא!" אל לך לשאול את הנביא דבר הלכה, כי הדבר אסור מן התורה. שכן, אם יבוא נביא ויאמר לדוד: יפה עשיתם שבחרתם את כתף ההר למקום המקדש, וכך קיבלתי הלכה משמים – היה חייב חנק, כי פסק הלכה על פי הנבואה. ואם היה חולק על הכרעת שמואל ודוד, ואומר: משמים הורוני לקבוע את המקדש ב'עין עיטם', היה חייב חנק, שכן, חלק על 'מעשה בית דין' של שמואל הרמתי. אלא הבחירה השמימית מסורה בידי בורא עולם, לקיים את דברו ככתוב: "אשר יבחר ה'", ובוא יבוא הבירור השמימי המסכים עם 'מעשה בית דין' של מטה. וכתבו הראשונים בעניין זה: "על דרך הפשט: 'המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו' - כל שיבנו שם בית המקדש לה' - הכל מרצון ה'!" – ומשמים מסכימים עם בחירתם[35].


עדות חכמי ישראל הנביאים - על מקום המזבח

בציור נראה אחד הנביאים המעיד בפני חבריו ב'כנסת הגדולה' על מקום המזבח, כפי שידוע ומוכר לו מימי בית ראשון.

גילוי 'המקום אשר יבחר ה'' - חמש שיטות: דוד פעל על פי המדרש, קם ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות בלא להמתין לנביא. ומתברר, שהמקום נבחר גם בידי שמים מבלי שדוד נמלך בנביא.

א: חז"ל במדרש - הנביא בא כמוכיח על ביטול מצות המקדש: מדברי חז"ל עולה שהיתה התערבות של נביא בבחירת המקום, אך כנביא מוכיח, ולא כנביא המורה הוראה. זה מה שאומר המדרש: "מנין שלא עשה אלא על פי נביא? - שנאמר [בעת המגפה, שקם גד הנביא והוכיח את דוד לקיים את מצות הבניין, וזירז אותו כדרך הנביאים]: 'ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו [הזדרז להצלת ישראל מן המגיפה]: 'עלה הקם לה' מזבח [במקום שקבעת אתה ושמואל] בגורן ארוונה היבוסי'!"[36] ומוסיף המדרש: "משל לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה. לאחר שהכהו, אמר לו: לך ועשה דבר פלוני שצויתיך - היום כמה ימים - ולא השגחת בי! כך - כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש!"[37] כלומר, המגיפה באה, בגלל שישראל התרשלו, ועברו על מה שכתוב: "לשכנו תדרשו ובאת שמה!" העונש בא על ישראל מפני שהמתינו לנביא - בניגוד למצות ה'! זו הגערה - "שלא השגחת בי!" כי ישראל התעצלו מאות בשנים מלבנות מקדש כפי שנצטוו לקבוע אותו במקומו הקבוע בירושלים. זה מה שכתוב: "ויעל דוד כדבר גד" וכתוכחתו - לבנות מזבח ולהציל את העם מן המגיפה. ומסיים הפסוק, שדוד עשה - "כאשר ציוה ה'!" – לא הנביא ציוה לבנות מזבח, אלא '"ציוה ה'" - בסיני! ככתוב: "ועשו לי מקדש".

ב: ירושלמי: הנביא העיד שלא היתה במקום עבודה זרה: מצינו בירושלמי[38] פירוש אחר בפסוק זה, שלא הורה גד לדוד הוראה בהלכה, אלא גילה לו את המציאות בגורן שנקנה. שכן, היה חשש, שמא נעבדה עבודה זרה במקום המזבח, שהרי - "לא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו[39]". שואל הירושלמי: "בית הבחירה איכן נבנה [בזמן דוד]?" ותשובת הגמרא: "על פי נביא!" לא בהוראה הלכתית, אלא בסיפור עובדות, שלא נעבדה שם עבודה זרה. זאת, כעין שאלת שאול לשמואל הרואה - היכן האתונות, ושמואל מגלה שכבר נמצאו, ואין זה אלא 'גילוי מילתא בעלמא'[40]. זה מה שנאמר: "ויעל דוד בדבר גד [כשבירר לו את העובדה שהמקום נקי מעבודה זרה] אשר דיבר ביד ה''[41]".

ג: דעה אחרת בירושלמי - הנביא נדרש לדוד לקידוש קרקע המקדש: עוד אמרו בירושלמי, שגד הנביא נדרש באותו מעמד לקידוש המקום, וכמבואר במשנה: "אין מוסיפין על העיר ועל העזרות [לקדש אותם לאכילת קרבנות] אלא על פי בית דין של שבעים ואחד"; כך עשו בימי עזרא, וכך גם עשו בימי דוד, וביחד עם גד הנביא קידש דוד את המקום בקדושה ראשונה*. זאת, לא מכוח נבואה, אלא על פי ההלכה הקובעת, שלקידוש המקום צריך נוכחות של נביא"[42]. נמצא לפי מקורות חז"ל אלה, שגד הנביא נדרש באותו מעמד, לא לעניין נבואה ולהכרעה הלכתית לקביעת המקום המדויק, אלא תפקידו היה למטרה אחרת; להוכיח, לברר עובדות, או לקדש את המקום לעבודת הקרבנות.

ד: הרמב"ם: דוד קבע תחילה את מקום המזבח, וכשבא לבנותו ראה מחזה נבואי: מדברי הרמב"ם עולה, שהתקיימו בדוד שתי ההלכות שבמדרש: תחילה קיים דוד – "לשכנו תדרשו" יחד עם שמואל כבית דין. לאחר מכן, בעת המגפה, כשעלה דוד להר המוריה לקנות את המקום מארוונה, ובנה מזבח והקריב עליו קרבן - אזי נגלה לו מראה נבואי על המזבח, והבין, שאכן זה המקום הנבחר, והתקיים בו הפסוק: "אשר יבחר ה' – על פי נביא". זו לשונו: "אמר בדברי הימים - כאשר נתייחד להם מקום המזבח: 'ויאמר דוד: זה הוא בית ה' האלהים! וזה מזבח לעולה לישראל!' ואמרו [בגמרא] אמר רבי אלעזר: ראה [דוד] מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו"[43]. כוונת הרמב"ם למראה שנתגלה בעת המגיפה: "וישלח האלהים מלאך... וכהשחית, ראה ה' וינחם... ומלאך ה' עומד עם גורן אורנן היבוסי"[44]. עוד מתואר בפסוק: "ויבן שם דויד מזבח לה'... ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה"[45]. נמצא, שהמראה הנבואי שנגלה, או ירידת האש על המזבח, הם גילוי הבחירה השמימית, ואין צורך בנביא שיורה הלכה על המקום המדויק. עוד כתב הרמב"ם: ש"עליה [על ירושלים] אמר הנביא [דוד]: 'ונחלתו לא יעזוב'... וכבר באר [דוד] נצחיות קדושתה, ואמר: 'זאת מנוחתי עדי עד'"[46]. הווה אומר, דוד המלך קבע את מקום המזבח לא רק כחכם בבית דין, אלא גם כנביא שזכה לגילוי נבואי[47]. נמצא, שלא שאל דוד הלכה על פי הנבואה, ואין בכל אשר עשה הוראה הלכתית, אלא 'גילוי מילתא בעלמא', שאכן, זה המקום הנבחר לעולם.

ה: הרמב"ן: המקום נבחר ונודע – בעצירת המגפה במקום זה: בהמשך למה שכתב הרמב"ן, ש"כל שיבנו שם בית המקדש לה' - הכל מרצון ה'!" הרחיב להסביר, שחטאם של ישראל שהתרשלו בבניין הבית, הוא שהביא לגילוי המקום, ובלשונו: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך 'מאהל אל אהל' כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר [ונדרש בספרי]: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' [כלומר, בנו מיד! בלי להמתין לנביא]!' עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך... ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה - היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול... ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד - בפשיעת ישראל - ועל כן היה הקצף עליהם! ועל כן היה 'המקום אשר יבחר ה'' נודע בענשם ובמגפתם![48]" נמצא, שלא נביא הורה על המקום, ולהיפך! נאסר על ישראל להמתין לנביא, אלא המתים במגפה שנעצרה שם, הם במיתתם העידו כי זהי המקום[49]. לסיכום: חמש שיטות בדברי חז"ל והראשונים, שהמקום נודע ונבחר בידי שמים - בלי הוראה הלכתית של נביא.

'עד שיאמר לך נביא' - אמונה - לא מצוה! יש מצוות בתורה - והמקדש בכלל זה – שהמצוה נחלקת לשניים: חלק אחד – מצוה, וחלק שני - אמונה; המצוה – חובה על האדם, ואילו האמונה - נתונה בידי שמים. דוגמא ראשונה - מצות שביעית. באשר לחובה להשבית את עבודה האדמה ולהפקיר הכל - זו מצות עשה על האדם, ככתוב: "והשביעית תשמטנה ונטשתה". ובאשר להבטחה השמימית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וצויתי את ברכתי![50]" – זו אמונה! ובין אם תבוא ברכה משמים בשנה השישית ובין אם לאו – החובה להשבית את עבודת האדמה שרירה וקיימת. דוגמא שניה - מצוות 'ירושה וישיבה': זו מחוייבת להעשות בידי אדם תוך סכנה ומסירות נפש - ככתוב: "וגרשתמו מפניך". ובאשר לניצחון במלחמה – הרי זה שייך לאמונה, ככתוב: "כי תאמר בלבבך, רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם? - לא תירא מהם!... כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים!"[51] הווה אומר – חובת האדם - להלחם, ובאשר לניצחון – זה שייך לאמונה כי יקים ה' את דברו, והדבר מסור לשמים. דוגמה שלישית: במחיית עמלק יש סתירה לכאורה: מחד גיסא - מצות עשה - "תמחה את זכר עמלק", היינו, חובה על ישראל לדורות למחותם[52]. מאידך נאמר: "כי מחה אמחה", נמצא שהמצוה מוטלת על היושב בשמים! וכתבו הראשונים בעניין זה, שהשואל כן: "לא הבין עניין 'נוהג לדורות'!... כי הציווי [למחות] נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא [עמלק]. התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי... במהרה בימינו - כמו שהבטיחנו: 'כי מחה אמחה את זכר עמלק', האם נאמר אז, שאומרו [לישראל]: 'תמחה את זכר עמלק' אינו נוהג לדורות?! זה לא ייאמר! אבל הוא נוהג בכל דור ודור! [אפילו אחר שמחה ה' את עמלק לגמרי]"[53]. נמצא כנ"ל: ה'מצוה' על האדם היא חובה נצחית - ולעומתה יש 'אמונה' בלב כי יקים ה' את דברו. זה עניינו של המדרש: "לשכנו תדרשו", כלומר, חובה על ישראל לבחור את מקום המקדש ולהקריב קרבנות, ובאשר לאמונה שה' יבחר את המקום, כגון, בירידת אש משמים – פסוק זה אינו נוגע לאדם אלא לשמים. בעניין זה אמרו חכמים כלל גדול: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד! ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא – לעביד"[54]: אתה עשה את מצוותך, ותשאיר לבורא עולם לעשות את שלו.

הרחבת העיר והעזרות 'על פי נביא' – הכוונה - בנוכחותו: אחת ההלכות הנידונות בתלמוד עוסקת בהרחבת העזרה במקדש ובהרחבת חומת ירושלים כתוספת מקודשת לעיר. שם נדרש נביא לא כמורה הוראה, אלא כאיש מוסמך, אשר בעצם נוכחותו נותן תוקף למעשה הקידוש וההוספה. על כך אומרים חכמים: "אין מוסיפים על העיר ירושלים ועל העזרות אלא על פי נביא", כלומר, בנוכחות נביא[55]. וכתבו ראשונים: כשמוסיפים על העיר, מביאים שני לחמי-תודה*, ואוכלים אחד ושורפים את השני, על פי נביא[56], שאומר להם [הנביא] איזו חלה נאכלת ואיזו נשרפת[57]. פירוש הדברים: "אחת נאכלת והשניה נשרפת - במצות נביא הנוכח שם; אותה שיצווה באכילתה – נאכלת, ואותה שיצוה בשריפתה – נשרפת. והוא עניין אומרם: 'על פי נביא נאכלת, ועל פי נביא נשרפת'"[58]. הווה אומר: לא מכוח נבואתו יאכלו את החלה, ולא מכוח הוראת הלכה מצידו, אלא משום כבודו נמסרה בידו ההחלטה.

גילוי מקום המזבח בבית שני - בעדות בנאים וחכמים: הכלל האמור בדברי חז"ל: "'אלה המצות' - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה"[59], נאמר לדורות, ובכך מתבארת הברייתא בתלמוד המתארת את תחילת העבודה במקדש בראשית ימי הבית השני: "שלשה נביאים [חגי זכריה ומלאכי[60]] עלו עמהן מן הגולה: אחד, שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח. ואחד, שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. ואחד, שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית"[61]. ומבואר בראשונים, שמדובר בהוראות בהלכה, שכן, אחד הנביאים העיד על מקומו המדויק של המזבח[62]. כן העיד הנביא על "דיוק מידתו"[63]. עוד העידו, "שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית"[64]. הלכה אחרת שלימדו הנביאים, שעם העלייה מבבל משתנה הכתב של ספר התורה מכתב עברי לכתב אשורי[65]. נמצא, לכאורה, שהרשות נתונה לנביאים להורות בענייני הלכה בכלל, כגון להורות על שינוי כתב ספר התורה, כמו כן, קביעת מידות חדשות למזבח, ומידותיו מעתה שלושים ושתים אמה. כך גם הורו הלכה, שניתן להתחיל בהקרבת קרבנות גם בהעדר ההיכל[66], ואם כן נפרץ האיסור - "אין נביא רשאי לחדש דבר"? אולם כאמור, הברייתא מבוארת, שכן, משום כך הדגישו חז"ל שלש פעמים: "אחד שהעיד", ו"אחד שהעיד", ללמדנו, כי לא באו חכמים אלה להתנבא בדבר ה', אלא הביעו את דעתם כחכמי ישראל באותו דור. מדובר, אפוא, בעדות הלכתית, היינו: "עדות אנשים נאמנים שעדותם הלכה למעשה... שכל עדות מאלה [החכמים] לא היתה אלא בפני בית דין"[67]. חכמים אלה היו עדי ראיה באשר למקום המזבח, ועדי שמיעה להלכות שקיבלו מרבותיהם, ובאו ומסרו אותן בפני בית דין לדור הבא. למעשה, זכו לנבואה שנים לאחר שהעידו, זאת, במהלך ימי בית שני ולכך נקראו 'נביאים'[68]. למעשה עדותם על מקום המזבח היתה מיותרת, שכן, החוצבים והבנאים גילו את צורת הבית והמזבח ואת מקומם המדויק על פי חפירת היסודות[69]. הוכחה נוספת מובאת בגמרא לגילוי מקום ההיכל, ש"מכל הבית כולו הריחו ריח קטורת", וכך קבעו את מקומו המדויק. הוכחה אחרת הביאו בעניין המזבח, ש"מן המזבח הריחו ריח אברים [שנותרו מן הקרבנות]"[70]. הווה אומר, עדות עולי הגולה באה כחיזוק - ובנוסף לממצאים שגילו הבנאים בשטח. נמצא, שעיקר כוונת הברייתא ללמד הלכה לדורות, כי חל איסור על הנביא להורות, לא בתורה ולא במקדש, ולא הותר לו אלא למסור עדות הלכתית ככל תלמיד חכם אחר. מאידך, אם הורה הלכה כנביא בדבר ה' - חייב חנק.

חתם סופר: ענייני המקדש תלויים בהוראת נביא: יש מן האחרונים שכתב, שהלכות המקדש תלויות בהוראת נביא, והביא ראיה מן הפסוק: "ועשו לי מקדש... ככל אשר אני מראה אותך [בנבואה] את תבנית המשכן... וכן תעשו", וכתב, ש"העיד הקב"ה מתחילה שישכיל לנביאיו", ויראה להם בעתיד בידי שמים את בניין הבית בכל עת שהדבר ידרש[71]. פירוש זה לפסוק הוא חידוש שאין לו מקור בדברי חז"ל. מדברי חז"ל הננו למדים כי כוונת הפסוק הפוכה, שכן, פירשו את המילים - "'וכן תעשו' - לדורות הבאים!"[72] כלומר, בדורות הבאים תקפידו על מידות הכלים ועל צורתם לעשותם בדיוק כמו שראה משה בהר. כך היא על כל פנים דעת הראשונים, שכתבו: "כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון, שולחנות, ומנורות, וכיורות, ומכונות שעשה שלמה - כתבנית אלו תעשו אותם"[73], ולא תשאלו נביא על מידות חדשות וצורה חדשה. עוד דרשו חז"ל מ"וכן תעשו", שכאשר באים להרחיב במהלך הדורות את העזרה במקדש, יש לעשות זאת במעמד המלך והסנהדרין בדיוק כבימי משה[74]. הווה אומר: פסוק זה לא בא לתת כוח לנבואה במקדש בעתיד, אלא להיפך, להעתיק את ההוראות שניתנו למשה במשכן – שהוראות אלו יתמידו לדורות[75]. כאמור, אין לדרשה זו סימוכין בדברי חז"ל[76], ודומה, שאי אפשר לחדש חידוש כה גדול בהלכה, במיוחד כשהדבר עומד בסתירה ליסודות האמונה.


ספר תורה בכתב עברי קדום

בתמונה נראה ספר תורה בכתב עברי קדום - כנהוג עד היום אצל השומרונים המתגוררים בהר גריזים. עם עליית ישראל מבבל, העיד אחד משלשת הנביאים - חגי זכריה ומלאכי - בפני חבריו ב'כנסת הגדולה', כי לפי ההלכה המסורה בידו ניתן לכתוב את הספר בכתב אשורי. עדות הלכתית זו נתקבלה בבית הדין הגדול, וכך נהוג הדבר עד ימינו אנו.

ר' דוד מקרלין: אסור לבנות מזבח בלי ציווי משמים: עוד מצינו דעה באחרונים האומרת, שאסור לבנות מזבח בזמן הזה אלא על פי נביא, והביאו ראיה מדברי הספרי דלעיל: "דרוש - ואתה מוצא! ואחר כך יאמר לך נביא! וכן אתה מוצא בדוד... 'אשר נשבע לד'... עד אמצא מקום לה' - שלא תעשה אלא על פי נביא!'... הרי בפירוש... שאסור להקריב אלא על פי נביא!... כל שכן בזמן הזה, שמקום המזבח לא נודע לנו במכוון [ובדיוק]... ומזה ראיה, שאסור לבנות מזבח ולהקריב עליו, עד שיבוא לנו על פי הנביא ציווי הקב"ה לזה[77]". דעה זו עומדת בסתירה למאמר חז"ל מפורש שכבר נדון לעיל, שישראל נענשו בימי דוד דווקא בגלל שהמתינו לנביא, כי אסור להמתין לנביא: "משל לאחד שהיה מכה את בנו... אמר לו: לך ועשה דבר פלוני שציויתיך היום כמה ימים [לבנות מקדש] ולא השגחת בי! כך - כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש!"[78]. דברי חז"ל ברורים: ישראל נענשו במגיפה בה נפלו שבעים אלף איש, זאת, דווקא בגלל שחיכו לנביא! לו כוונת חז"ל היתה - "שאסור לבנות מזבח... עד שיבוא לנו נביא", הרי ישראל שבאותו דור - צדיקים היו, כי לא רצו לעבור על איסור! ולמה יענשו? - "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" ובהכרח, שכך היא המצוה: לדרוש למקום, ו"לבוא שמה" ולא להמתין לנביא. הדבר כה פשוט לדעת חז"ל, שאמרו, שבאה מגיפה בלא הסבר! וישראל צריכים היו להבין מעצמם כי עברו עבירה חמורה שלא בנו מקדש[79]. כמו כן, הניסיון ללמוד מהקמת המזבח בימי דוד – למצוות הקמת מזבח בזמן הזה בידי נביא, מנוגד לדברי חז"ל, שכתבו במפורש, שעניין בחירת המקום היתה מצוה מיוחדת בימי דוד, כי המלך נצטווה לקבוע את המשכן הנודד בארץ במקומו הקבוע בירושלים, כמובא בספרי: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, לבנות להם בית הבחירה"[80], אך משנתקיימה בחירת המקום בימי דוד - הרי התקיימה. כך היא גם דעת כל הראשונים, שמצות הבחירה נאמרה דווקא בעת כניסת ישראל ארצה בימי יהושע, מיד לאחר 'ירושה וישיבה'[81], ולא נצטוו ישראל לבחור את המקום מחדש בכל עת שיחרב המקדש. דעת המחבר דלעיל עומדת בניגוד לדעת הרמב"ם, הקובע במפורש, שמלך ישראל נדרש רק לבחירת מקום המקדש בימי דוד, ומשנבחר המקום - הרי נבחר[82], ואין צורך לא במלך ולא בנביא במקדש בעתיד. למעשה, עצם האמירה: "אסור לבנות מזבח ולהקריב עליו, עד שיבוא... ציווי מהקב"ה", מהווה סתירה חמורה ליסודות האמונה כמובא לעיל, ומנועים אנו מלהכנס לדיון בעניין זה, שכן, יש בכך איסור לאו מן התורה[83].

מרן הרב קוק: הלכות המזבח ובניין המקדש – האם נמסרו לנביא? בתשובות מרן הרב א. י. הכהן קוק זצ"ל, מצינו, שהעלה אפשרות, שענייני המזבח והמקדש מסורים לנביא. מחד גיסא כתב שיש איסור לשאול נביא, כלומר, "לשאול מן השמים דבר של הוראה - זהו דבר נמנע אחרי משה רבינו ע"ה, שרק הוא הי' אומר בבטחון: 'עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם'"[84]. מאידך מביא שתי ראיות בדבר האפשרות לקבל הוראת נביא בהלכות המקדש: האחת - משלשת הנביאים שעלו מבבל. וכתב "הדבר פשוט, מאחר שהשמיענו [בגמרא] דשלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה, ואחד העיד על מקום המזבח... והוצרכו לתרץ [בגמרא] שראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול מקריב עליו... או שראו אפרו של יצחק מונח באותו מקום... ומה טרחו כל הטורח הזה?... צריכים לומר, שאף על פי שבכל ענייני תורה קיימא לן – 'לא בשמים היא'... [עם זאת פעמים] שסומכים על ידיעה מן השמים... אמנם הרמב"ם נעל לגמרי את הדרך של ידיעת דיני תורה מן השמים על פי נבואה[85], מכל מקום כל אלה הדברים אינם נוגעים לסידורים השייכים לבנין בית המקדש[86]". כאמור, הראיה מן הנביאים בראשית ימי בית שני, אינה מוכרחת, ולהיפך! חז"ל הקפידו לומר, שהנביאים העידו כחכמים המעידים בפני בית דין, ועדותם לא היתה הכרחית אלא לחיזוק הממצאים שנמצאו על ידי הבנאים ביסודות המקדש[87]. נמצא להיפך! חז"ל לימדונו במאמרם, שאין נביא רשאי לחדש דבר - גם לא בענייני המקדש. כן יש להעיר, שהיתה לפני הרב גירסא שונה בגמרא, בעניין המראה על המזבח, והנוסח המדויק הוא: "ראה [דוד] מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו"[88], ולפי פשט הגמרא הנביאים לא ראו בימי בית שני מאומה[89]. ראיה שניה שהביא הרב: "שנינו מפורש בברייתא דספרי פרשת ראה, על הפסוק – 'לשכנו תדרשו ובאת שמה... דרוש ומצא – ואחר כך יאמר לך נביא'... הרי שחידשה כאן תורה, שענייני המזבח מסורים הם לנבואה"[90]. כאמור, חכמינו ז"ל במדרש וכן בירושלמי מסבירים, שגד הנביא לא הורה הוראה בהלכה, וכך היא דעת ראשונים, כמו הרמב"ן והרמב"ם. ממילא לא חידשה התורה שנביא רשאי להורות בענייני המקדש, ומטרת המאמר בספרי לומר ההיפך - שאסור להמתין לנביא, והממתין נענש. למעשה לא נכתבה התשובה דלעיל של הרב קוק זצ"ל, אלא כמשא ומתן ופלפול בהלכה. מאידך, בתשובה אחרת קבע במפורש הלכה למעשה, שאין צורך בנביא; וכלשונו שם: "לעניות דעתי, אם יהיה רצון ד' שנבנה בית המקדש גם קודם שיבא משיח ותתגלה הנבואה... לא יהיה כל כך עיכוב בדבר, שכן, המצוה היא לבנות הבית כדי להקריב שם... ואם מקריבין אפילו קרבן אחד באיזה זמן - בודאי הווי מצוה כצורתה"[91].

'מקדש יחזקאל': האם מדובר בנבואה הלכתית באשר לתבנית המקדש? אחת השאלות המעסיקות את הפוסקים האחרונים היא, האם ייבנה בית שלישי על פי התוכנית המובאת בנבואת יחזקאל? אם אכן כך, נמצאנו חורגים מן הכלל: ש"אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה"? למעשה אפשרות זו נדחתה על ידי הראשונים, שכתבו: "בנין שבנה שלמה - כבר מפורש במלכים[92]. וכן בנין העתיד להבנות [ייבנה אף הוא על פי המפורש במלכים]. אף על פי שהוא כתוב [בצורה שונה] ביחזקאל - אינו מפורש ומבואר [שם]. ואנשי בית שני, כשבנו בימי עזרא, בנוהו כבנין שלמה [כי זו הצורה המחייבת והוסיפו בו] מעין דברים המפורשים ביחזקאל"[93]. בהלכה זו לימדונו, שלא ניבא יחזקאל על מקדש חדש שייבנה בעתיד, אלא יש בדברי יחזקאל פרטים ותוספות לשכלול המקדש, דבר, שיכולים חכמי ישראל בכל דור להוסיף מדעתם, כל עוד שומרים הם על הגודל היחסי של המקדש לפרטיו. זה מה שכתבו הראשונים להלכה, שיש לבנות את המקדש בעתיד על פי מסכת מידות, שם הובאה תכנית מקדש שלמה, עם תוספות מתוך מקדש יחזקאל[94]. עוד כתבו הראשונים, שהמידות, ויחסי הגודל במקדש הם עיקר, משום כך כתב רבי יהודה הנשיא את מסכת מידות בה שולבו פרטים מתוך מקדש יחזקאל, ש"אין ענינה [של המסכת] אלא סיפור מידת המקדש וצורתו והיאך בנינו. והתועלת בכך, שכשיבנה - לשמור בו אותה צורה ואותו היחס, כי אותו היחס מאת ה'"[95]. העולה מן האמור, שכך הבינו חז"ל והראשונים את פרטי מקדש יחזקאל, שלא באו פרטים אלה, אלא כעצה טובה, לשלב פרטים מתוך נבואה זו במקדש שייבנה במהרה, וכך נקטו חכמים למעשה בימי בית שני[96]. יש מן הפרשנים הרואים במקדש יחזקאל תוכנית העתידה להתקיים בשלימותה בעולם אחר, העתיד להבנות לאחר עבור ששת אלפים שנה, שבסופם יבואו אלף שנים שהם בבחינת 'שבת'. לשיטה זו, כעבור שבעת אלפים שנה לקיום העולם הנוכחי יתגשם מקדש יחזקאל לפרטיו באותו עולם עתידי העתיד להתחדש, ואין נבואה זו נוגעת לעולמנו אנו[97].

מעולם המדרש

הנביא והמקדש – קושיות ותירוצים

שאלת 'הנביא והמקדש' מסתעפת, ולא הובאו כאן אלא מקורות אחדים מדברי חז"ל והרמב"ם בעניין זה[98], תוך נאמנות ליסודות האמונה וההלכה. להלן שאלה שהעסיקה את חכמינו ז"ל בפרשת בניין המקדש בימי דוד, פרשה שיש בה סתירות, לכאורה, ונראה מן הפסוקים, שנתן הנביא מורה לדוד הוראות, זאת, בניגוד להלכה. אולם מעיון במדרש מתברר, כי חז"ל פירשו את הפסוקים באופן שהדברים מחוורים כשמלה, ובכך נתנו חכמים בידינו כלים לברר פסוקים ומאמרי חז"ל בענייני הנבואה תוך נאמנות לכללי ההלכה. כך נאמר בשמואל ב ז, א: "ויהי כי ישב המלך בביתו... ויאמר המלך אל נתן הנביא: ראה נא! אנוכי יושב בבית ארזים - וארון האלהים יושב בתוך היריעה! ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך". בפסוק זה שואל דוד את נתן הנביא שאלה בהלכה, וזה מחזיר לו תשובה בנבואה, כי אכן כך הוא דבר ה' לבנות את המקדש. במדרש תהלים (סב) מבואר: "אמר לו נתן הנביא: אילולי שעלה במחשבה בלבו של הקדוש ברוך הוא שתבנה לו בית - אף בלבך לא היה עולה", הווה אומר: רצונך - זה רצון ה'. בניגוד לנבואה זו באה מיד נבואה הסותרת את הראשונה: "ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה' אל נתן לאמור: לך ואמרת אל עבדי אל דוד... האתה תבנה לי בית לשבתי?!'" ומבואר במדרש: "מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא על ידי נתן... ואמר לו [לדוד]: 'לא תבנה בית לשמי - כי דמים רבים שפכת!'" והנבואות הסותרות יש בהן כדי להתמיה. עוד מבואר במדרש שמואל (כו א): "עצה עמוקה נתן לו באותו הלילה... אמר לו הקדוש ברוך הוא לנתן הנביא: נתן! האדם הזה שאני משלחך אצלו - ממהר הוא! קודם - עד שלא ישכור פועלים - לך ואמור לו: 'לא אתה תבנה לי בית' שלא יהיה לו עלי תרעומת!" נמצא, כאמור, שנבואה אחת סותרת את השניה? יתירה מזו! הרי דוד מושבע ועומד מהר סיני לבנות מקדש במצות עשה, ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואיך יבוא נביא לסתור מצוה מן התורה, והרי זה נביא שקר, חלילה, וחייב חנק? אולם מעיון בפסוקים ובדברי חז"ל הכל מיושב: כאשר אמר דוד תחילה לנתן הנביא, שהדין נותן לקיים את המצוה, וחובה לבנות בית לה', היה זה דיון בין תלמידי חכמים - התייעצות בהלכה ב'בית דינו של דוד'. בעניין זה השיב נתן כתלמיד חכם, כי אכן כך הדין, וזירז את דוד לקיים את המצוה, באומרו: "כל אשר בלבבך לך עשה!" רק לאחר מכן קיבל נתן נבואה מאת ה' לעצור את דוד. מודגש במדרש, שלא היתה זו הוראה בהלכה, ולא נאסר על דוד לבנות מקדש, אלא "עצה עמוקה!" וכמבואר בהמשך המדרש שם: "כיון ששמע דוד כן – נתיירא, ואמר: הרי נפסלתי לבנות בית המקדש?!... אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תירא דוד! חייך! כל דמים ששפכת היו לפני היו כקרבנות... אמר לו דוד: אם כן למה איני בונה אותו? - אמר לו הקדוש ברוך הוא: שאם אתה בונה אותו הווי [המקדש] קיים ואינו חרב! אמר לו: והרי יפה! - אמר לו הקדוש ברוך הוא: גלוי וצפוי לפני שעתידים [ישראל] לחטוא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו, וישראל ניצולין (מדרש שמואל ופסיקתא רבתי)". מבואר, אפוא, שלא נאסר על דוד לקיים את המצוה ולבנות מקדש, אלא ניתנה לו "עצה עמוקה" להצלת ישראל, והדבר נתון להחלטתו. אכן, אומר המדרש (דברים רבה ב, כו): "דוד - אף על פי שאמר לו הקב"ה: 'רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה', היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקב"ה אתה לא תבנה לי הבית - אני יושב [והרי אמרה תורה 'לא בשמים היא', ואפסיד חלקי במצוה גדולה זו]?! מה עשה? - זירז את עצמו, והתקין כל צרכיו [של המקדש] עד שלא מת, מנין? שנאמר: 'והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף, וכסף אלף אלפים ככרים, ולנחשת ולברזל אין משקל'". עוד דרשו חז"ל על פעולת דוד במקדש: "'האתה תבנה' - שאתה מיסדו [אתה מניח את היסודות]!... אלף וחמש מאות אמות חפר דוד [ביסודות המקדש] לעמוד על משתיתה של ארץ...'לא אתה תבנה' - שאין אתה משכללו [אלא שלמה ישכלל את הבית]". כך פתרו חכמים במדרשם שאלות מהותיות בשאלת 'הנביא והמקדש'. מעתה הדבר מסור לכל מעיין לסלול את דרכו, ואמרו חכמים בעניין זה (בראשית רבה פרשה ח): "בשעה שהיה משה כותב את התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' [עצר מלכתוב, שכן, נראה, כביכול, שיש למעלה בשמים צלם ודמות]. אמר לפניו: רבון העולם! מה אתה נותן פתחון פה למינים! – אתמהא! אמר לו: כתוב! והרוצה לטעות יטעה"[99]. אף לעניין מקומה של הנבואה במקדש, המקורות מסורים מעתה למעיין לפרשם כהלכה. יתכן שיימצא מי שינסה להוכיח ממאמרי חז"ל שונים בניגוד לעיקרי האמונה, על כגון זה אמרו חכמים: "כתוב! והרוצה לטעות – יטעה".

[1] רמב"ם יסודי התורה ט, א - ב. הרמב"ם לא הזכיר אפשרות, שבענין המקדש יש מקום לנבואה, לא בהלכות יסודי התורה, ולא בהלכות בית הבחירה.

[2] ערך זה יש לו משמעות לכלל התורה, ובמיוחד לעניין המקדש, כשהוא בנוי על יסודות האמונה. מכאן חשיבותו והצורך להרחיב בו מעט, במיוחד לאור הנסיונות להשתמש בענין הנבואה לביטול מאתיים המצוות שבמקדש. עיין ערך 'עשין' ו'לאוים שבמקדש'.

[3] פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין י.

[4] איגרת תימן.

[5] הקדמת הרמב"ם למשנה.

[6] הקדמת הרמב"ם למשנה.

[7] הקדמת הרמב"ם למשנה.

[8] רמב"ם יסודי התורה ט, ד.

[9] רמב"ם יסודי התורה ט, ב.

[10] פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין י. חגיגה טו, א.

[11] רמב"ם יסודי התורה ט, ב.

[12] ספר מצוות גדול, עשין, רמזים – הקדמה.

[13] תשובות הרשב"א מוסד הרב קוק תש"נ, ח"א סי' לז ה.

[14] ישעיהו א, א.

[15] ירמיהו ב, ח.

[16] ירמיהו ג, יד.

[17] שמואל א' ב, כז.

[18] מלכים א' יג, א.

[19] יחזקאל ח, יב.

[20] יחזקאל ט, ד.

[21] חגי א, א.

[22] עיין ערך 'עזרא' וכן 'תוכחה במקדש' ועוד.

[23] דברים רבה נצבים ח.

[24] בבא מציעא נט, ב; ירושלמי מועד קטן ג, א.

[25]'הסכימה דעתו לדעת המקום' אין זה אלא לשון כבוד, והכוונה היא שמשה בירר הלכה מדעתו על פי התורה, והסכימו עמו מן השמים.

[26] יבמות סב, א. אבות דרבי נתן פרק ב. וראה מה שכתב הרמב"ן במדבר ז, יג: השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים [שהביאו קרבנות לחנוכת המשכן] וציוה: 'נשיא אחד ליום יקריבו'... ולכך עשה שלמה חנוכת הבית [כמו הנשיאים]... ותהיה ענין זו המצוה [של חנוכת הבית], כענין פרשת טמאים בפסח [שבקשו ממשה להקריב פסח וניתן לישראל בזכותם פסח שני] ופרשת בני יוסף [בנות צלפחד], שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם [מצות ירושה] לדורות".

[27] שמות יח, כד.

[28] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יח.

[29] ילקוט שמעוני יתרו רמז רעא.

[30] זבחים נד, ב.

[31] רש"י.

[32] רש"י זבחים נד, ב; ד"ה 'ועלה', ועיין ערך 'מקום המזבח'.

[33] זבחים נד, ב. וראה ערך 'עין עיטם', ו'מקום המזבח', וכן 'דוד', 'שמואל', 'לשכנו תדרשו', 'קדושה ראשונה' ועוד.

[34] ספרי ראה סב.

[35] רמב"ן דברים יז, טו.

[36] ספרי ראה סב.

[37] מדרש שמואל פרשה לא; מדרש תהלים מזמור יז.

[38] ירושלמי עבודה זרה ג, ה.

[39] ירושלמי שם.

[40] עיין בכורות כד, א. וברש"י שם, ד"ה 'מאי יבוא ויורה'.

[41] דברי הימים א' כא, יט.

[42] ירושלמי סנהדרין א, ג; עיין שם בגמרא. וראה להלן 'הרחבת העיר'.

[43] פירוש המשנה לרמב"ם מידות ג, א; על פי זבחים סב, א. צריך להעיר שזו הגירסא הנכונה בגמרא - כמובא בברכות סב, ב. ויש גירסאות: "ראו מזבח בנוי ומיכאל וכו'", והכוונה לאנשי בית שני שראו מראה זה, והדבר משבש את כל ההבנה בגמרא. וראה להלן.

[44] דברי הימים א' כא, טו.

[45] דברי הימים א' כא, כו.

[46] פירוש המשנה לרמב"ם זבחים יד, ח.

[47] לשון הרמב"ם היא: "עליה אמר הנביא [דוד]".

[48] רמב"ן במדבר טז, כא.

[49] ועיין היטב רמב"ן דברים יב, ה; ורמב"ן דברים יז, טו; ש"יבחר ה'" הכוונה היא, שה' יבחר במעשיך ויסכים עמך, כשתעשה את המצוה לרצון ה'.

[50] ויקרא כה, כ.

[51] דברים ז, יז.

[52] רמב"ם ספר המצוות עשה קפח.

[53] ספר המצוות לרמב"ם עשה קפז.

[54] ברכות י, א.

[55] שבועות יד,א; רמב"ם בית הבחירה ו, יא.

[56] רמב"ם שם הי"ב, ע"פ שבועות טז, א, ועיין רש"י שם.

[57] מאירי שבועות יד, א; כס"מ שם.

[58] פירוש המשנה לרמב"ם שבועות ב, ב.

[59] ספרא בחוקותי פרשה ח.

[60] רש"י זבחים סב, א.

[61] זבחים סב, א.

[62] פירוש המשנה לרמב"ם מידות ג, א.

[63] פירוש המשנה לרמב"ם מידות ג, א. לדעת רש"י שם, לימד הנביא הלכה, שניתן להוסיף על מידות המזבח "עד ששים אמה".

[64] רמב"ם בית הבחירה ב, ד; ורש"י כתב, שהנביא לימד הלכה, ש"קדושת הבית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא".

[65] רש"י שם.

[66] עיין ערך 'מקריבין אף על פי שאין בית'.

[67] הקדמת הרמב"ם למשנה. ברכי יוסף או"ח סימן לב סק"ד.

[68] עיין ערך 'חגי זכריה ומלאכי', על 'עדות' זו, שנביאים אלה זכו לנבואה מאוחר יותר. היה זה שנים לאחר בנין המזבח ולאחר תחילת העבודה. ראה מגילה טו, א; שנביאים אלו החלו להתנבא בימי דריוש, כלומר, שמונה עשרה שנה לאחר תחילת העבודה על המזבח.

[69] וכדברי הגמרא זבחים סב, א: "בשלמא בית מינכרא צורתו" ופירש רש"י, שגילו את "יסודות החומות".

[70] זבחים סב, א.

[71] שו"ת חתם סופר חלק ב יורה דעה רלו.

[72] סנהדרין טז, ב.

[73] רש"י שמות כה.

[74] סנהדרין טז, ב; שבועות טו א. וראה לעיל, שצריך לעשות זאת גם בנוכחות נביא, אך אין הנביא משמיע דבר נבואה, אלא שהוא מוזמן כבעל סמכות להיות נוכח במעמד.

[75] לו היה הקב"ה מתכוון לומר, שבכל מקדש עתידי הנביא הוא שיורה הוראות, היה צריך להיות כתוב: "ככל אשר אני מראה אותך [בנבואה עכשיו] – כן אעשה!" ואמשיך לשלוח נביא להדריך אתכם בענייני המקדש. ומשנאמר "וכן תעשו", הכוונה כרש"י – "וכן תמשיכו לעשות כלים כתבניתם במהלך הדורות".

[76] עיין שם בחתם סופר שכתב פירוש זה בשם עצמו: "ונראה לעניות דעתי", עיין שם.

[77] ר' דוד מקרלין בשו"ת בנין ציון סימן א; יותר מזה כתב הרב משה נחום שפירא, בספרו 'הר הקודש' עמ' קלח והלאה, ש"אסור לבנות מזבח אפילו יודעים את מקומו".

[78] מדרש שמואל פרשה לא; מדרש תהלים מזמור יז.

[79] יש להעיר שבעל 'בני ציון' התבסס על גירסא לקויה בספרי: "שלא תעשה אלא על פי נביא!" כביכול יש כאן איסור 'לא תעשה'(!) ונפלה לפניו גירסא שגויה, ובמקור נאמר: "מנין שלא עשה אלא על פי נביא".

[80] ספרי דברים ראה פיסקא סז. ראה גם תנחומא כי תצא יז: שלש מצוות נצטוו... ולבנות בית הבחירה, דכתיב: 'ועשו לי מקדש'.

[81] ראה רש"י לסנהדרין כ, ב; שכתב: "בכניסתם לארץ" שכתוב בעניין בית הבחירה – 'ירושה וישיבה'. וכך במאירי שם; וכך ביד רמ"ה. וראה רד"ק שמואל א' טו, א.

[82] הרמב"ם כותב במסכת מידות ג, א: "כאשר נתייחד להם מקום המזבח", אזי נדרש מלך ומראה נבואי - כנזכר לעיל, לא כן בעתיד. כך גם כתב במורה נבוכים ג, מה; שהמלך נדרש רק לבחירת המקום, וכך גם בהלכות מלכים א, א; ואין להאריך.

[83] עיין ספרי במדבר שלח פיסקא קטו, שהמהרהר ומפקפק ביסודות האמונה עובר על מה שאמרה תורה - "'ולא תתורו אחרי לבבכם' – זו מינות!" באשר למחבר שלפנינו שדן בעניין זה, והעלה סברא שצריך נביא לעניין המזבח, היה זה בעת הגלות, ועל דרך משא ומתן ופלפול. אולם מאז נכבש מקום המקדש בידי ישראל, וחל חיוב לבנות מזבח ולהקריב קרבנות, המחזיק בדעה "שאסור לבנות מזבח עד שיצווה ה''" סותר בכך את עיקרי האמונה. וכתב הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה מז: "הזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו - עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה. אבל נקצר מחשבתנו, ונשים לה גבול שתעמוד אצלו... והוא אומרו יתעלה: 'ולא תתורו אחרי לבבכם... זו מינות", כלומר יש גבולות למחשבה. ובהלכות עבודה זרה ב, ג; כתב: "ולאו זה... גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא". אם הרחבנו לדון בעניין, הרי זה כמצות חז"ל (אבות ב, יד) "דע מה שתשיב לאפיקורס", היינו, מצוה לעיין בדברי תורה לאמיתם, לדעת מה להשיב למתחכמים כנגד חידוש הקרבנות בזמן הזה, המשתמשים בדברי התורה עצמה כדי לבטל את קיום המצוות.

[84] שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן צב.

[85] רמב"ם יסודי התורה ט, א.

[86] משפט כהן שם.

[87] עיין לעיל. כן ראה את לשון הרמב"ם בית הבחירה ב, ד: "שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד... ואחד העיד..." וראה גם פירושו למידות ג, א: "אחד העיד... ואחד העיד..." נמצא שלדעת חז"ל והרמב"ם נביא במקדש אינו אלא ככל תלמיד חכם אחר.

[88] ראה פירוש המשנה לרמב"ם מידות ג, א; שזאת הגירסא המדוייקת שהיתה לפני הרמב"ם, וראה מנחות קי, א; ובאוצר המדרשים עשרת הדברות: "בזבול [בשמים] יש מזבח בנוי, ומיכאל שר של ישראל הוא כהן גדול, ועומד ומקריב עליו קרבן בכל יום ויום... ומקריב נשמתן של צדיקים".

[89] דומה שאין להביא ראיה לענייני הלכה מגירסא משובשת. עיין שם בגמרא שעניין שלשת הנביאים נזכר רק בהמשך הגמרא, ולא עליהם נאמר ש'ראו', ולא כאן המקום להרחיב בהסבר הפשט לפי הגירסא המדויקת הנ"ל.

[90] שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן צב.

[91] שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן צד.

[92] מלכים א', ו – ח.

[93] רמב"ם בית הבחירה א, ד.

[94] ראה רמב"ם בפירוש המשנה למידות, וכן בהלכות בית הבחירה.

[95] הקדמת הרמב"ם למשנה

[96] עיין ערכים 'יחזקאל', ו'מקדש יחזקאל', וכן 'הכל בכתב'.

[97] 'משכני עליון' לרמח"ל.

[98] ראה הרחבת דברים ב'עיטורי כהנים' תשמ"ד – 'המקדש והנבואה', מאמר - 'החכם והנביא בבניין בית המקדש', מאת הרב ישראל אריאל.

[99] בראשית רבה ח, ח.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש