נדבה


נדבה: בהמה או חפץ ממשי הנידב לבית המקדש.

מצות עשה, לאדם שנדבה רוחו אותו להביא דבר אל בית ה' - שלא ישוב בו מרצונו הטוב, אלא יביא את נדבת לבו מיד ברגל הראשון אשר יפגע בו תחילה[1]. דין נדבה חל באחד משני האופנים: א. נדבה למזבח, והוא קרבן מן הבהמה, או יין, שמן, לבונה, או עצים למערכה[2]. ב. קרבן לבדק הבית, והוא כלים ובהמות שנפל בהן מום[3].

נדבת הלב – אף לה יש לה גדר נדבה: הנדבה באה מרצונו הטוב[4] של האדם להביא נדבה אל בית ה', ועל כן יתחייב האדם בהבאת הנדבה, כבר מעת שגמר בליבו לנדב, ואפילו לא הוציא בשפתיו לשון נדבה. הדבר נלמד מן הפסוק העוסק בתרומות לבניית המשכן - "כל נדיב לבו יביאה"[5] – בנדיבת הלב יתחייב להביא[6]. צורת הקדשת הנדבה, חייבת להיעשות כשאדם מייחד את החפץ, כגון שיאמר בפיו או יגמור בלבו, כי בהמה זו תהיה לנדבה מסוימת, וכגון שיאמר 'הרי בהמה זו לעולה או לשלמים' וכדומה, אך אם אמר סתם 'אתן בהמה לעולה', אין זה משם נדבה, אלא משם נדר[7]. יתר על כן, צריך שיהיה פיו ולבו שוין, כגון, שיאמר: 'בהמה זו לעולה' וליבו שווה עמו, אך אם אמר – 'הרי זו לעולה' ובלבו חישב להביאה שלמים, הרי פיו מבטל את מחשבת ליבו[8], ואין הבהמה מתקדשת, וכאילו לא אמר כלום[9]. לאור האמור, אם אבדה הבהמה, נגנבה או מתה, אינו חייב באחריותה, ופטור מלהביא בהמה אחרת תחתיה[10], ואינו מביא אלא בהמה זו אשר קרא עליה את שם הנדבה. כמו כן, יש להביא את הנדבה מן המובחר, וכדברי חז"ל: "'ונדריכם ונדבותיכם' - לרבות נדרים ונדבות שלא יביא אלא מן המובחר. מנין לכל הקרבנות שלא יביא אלא מן המובחר? – תלמוד לומר: 'וכל מבחר נדריכם'"[11].


בהמה זו - הרי היא נדבה

נדבת האדם צריכה להיות על בהמה מסוימת בעדרו. בציור נראה האב ובנו נכנסים לדיר לבחור עז לקרבן נדבה. משנבחרה הבהמה והאב אומר - 'הרי זו נדבה' הרי היא 'הקדש', והמצוה היא להעלותה ברגל הראשון אל המקדש בירושלים.

נדבת המזבח – סוגי הקרבנות: הנודב, יכול להביא בנדבת ליבו, קרבן עולה או שלמים, או אחד מחמשת המנחות, אך לא חטאת או אשם[12]. וכן יכול לנדב, יין, או לבונה. כך גם ניתן להביא נדבה או עצים למערכה, שכן מצאנו שעצים נקראו 'קרבן', שנאמר בספר נחמיה[13], עת התנדבו העם עצים "קרבן העצים"[14]. לגבי נדבת שמן, נחלקו תנאים במשנה במנחות; יש מי שאומר, שאפשר לנדב שמן, שכן מצאנו שנודבים יין, לעומתו יש מי שאומר כי אין לדמות שמן ליין, שכן יין הבא בקרבן חובה - בנסכי קרבנות - בא בפני עצמו, ומתנסך על גבי המזבח כמות שהוא. לא כן שמן הבא חובה, שמביאים אותו כשהוא בלול במנחה ואינו בא בפני עצמו[15]. להלכה נפסק כדעה זו שאדם רשאי לנדב שמן כקרבן[16].

חובת ההבאה: בין שנדב האדם אחד מסוגי הנדבות הניתנים למזבח, בין שנדב אחד מהדברים הניתנים לבדק הבית, חייב להביאו אל בית הבחירה ברגל הראשון שפגע בו, וזו מצות עשה מן התורה. חובה זו למדו חכמים מן הסמיכות בפסוק - "לשכנו תדרשו ובאת שמה - והבאתם שמה... תרומת ידכם... ונדבותיכם"[17] ''כלומר, בעת שתבוא לחוג [במקדש] תביא כל מה שאתה חייב בו, ותתן כל חוב שעליך''[18]. יתר על כן, למדו חכמים מן הפסוק "לא תאחר לשלמו"[19], כי אם עברו שלושה רגלים מיום שהקדיש וטרם הביאו, עובר האדם בכל יום ויום בלא תעשה[20]. לאור האמור היה ראוי שהנודב המאחר להביא את נדבותיו יביאם אפילו בשבת, שכן, חייב להביאם ביום הראותו בבית הבחירה[21], עם זאת, כיון שדין נדבתו כקרבן יחיד שלא קבוע לו זמן, ויכול להביאו למחר, לפיכך, אינו מביאם בשבתות וימים טובים, אלא יביאם בחולו של מועד[22].

שותפות בנדבה: כשם שיכול אדם אחד להביא נדבת ליבו אל בית הבחירה, כך יכולים שניים להביא קרבנם בשותפות - עולה או שלמים - נדבה אל בית המקדש. כך למדו חכמים מן הפסוק "לכל נדריהם ולכל נדבותם"[23] בלשון רבים - ואפילו הם שותפים. עם זאת, אינם יכולים להביא מנחה כנדבת שותפים, שכן מודגש בפסוק "קרבנו"[24], ולמדו חכמים ממילה זו, כי היא באה למעט שותפות בקרבן מנחה לעולם[25]. באשר ליין, שמן, לבונה ועצים, נחלקו התנאים האם אפשר להביאם בשותפות; זה לשון הגמרא: ''הכל בא בשותפות, לא מיעט הכתוב אלא מנחה''[26]. מאידך, בתורת כהנים נאמר: "כשם שאין שנים מביאין מנחה נדבה -, כך אין מביאין - לא יין ולא לבונה ולא עצים"[27], שכן בתורת כהנים לומדים נדבת נסכים, מהמילה "קרבן" האמורה במנחה[28], וכלל הוא, הלמד מדבר - למד ממנו להכל[29], וכשם שאין מביאין מנחה בשותפות כך אין מביאין נסכים בשותפות. וכתבו האחרונים שאין הלכה זו, אלא לדעת התורת כהנים, שכן, שם לומדים נדבת נסכים מקרבן, מאידך בגמרא יש לומדים נדבת נסכים מהמילה "האזרח" האמורה בפרשת נסכים[30], ונראה כי לדעה זו ניתן להביא נסכים בשותפות[31].


נדבת קרבן עצים

בציור נראה אדם מישראל המביא קרבן עצים אשר נדב למקדש. העצים נועדו למערכת האש שעל המזבח, ונקראים אף הם 'קרבן'. משפחות מישראל שהביאו קרבן עצים ביום הקבוע להם במהלך השנה והיה להם יום זה כמין יום טוב הביאו עמו גם קרבן עולה (רמב"ם כלי מקדש ו, ט).

נדבת גוי: נחלקו התנאים בתלמוד בענין גוי המבקש להביא נדבה למקדש, יש מי שאומר כי דינו כישראל לעניין נדבה - לבד מנזירות. לעומתו יש מי שאומר כי אין גוי יכול לנדב אלא עולות. הטעם לדבר נלמד מן האמור בפסוק: '''אשר יקריבו לה' לעולה'[32] - אין לי [נדבת גוי] אלא עולה בלבד". טעם נוסף לדבר, מצינו בעניין זה כי גוי הנודב – "ליבו לשמים", כוונת הדברים שרצונו שיהו קרבנותיו כליל לשמים [בלבד] - ולא שייאכלו על ידי בשר ודם[33]. להלכה נפסק כי שגוי מביא עולה, אך אם גוי הביא שלמים – "מקריבין אותן עולות''. כמו כן אין מקבלים מהם נסכים - כדין עולת ישראל, אלא נסכיהם באין משל ציבור[34].

ששה שופרות הנדבה: ששה שופרות* של נדבה היו בבית המקדש, ואיש אשר נדבה רוחו אותו לנדב מעות, כגון, לשם לבונה, או לעצים למערכה, או לשם קרבן עולה למזבח, או שנותרו לו מעות מקרבנות אחרים, היה נותן המעות אל השופר המתאים, והיו עושים עמו את הדבר כרצון הנודב. שופרות אלו, מקורם בימי יהוידע הכהן, אשר באותה העת ביקש יואש המלך להגדיל ולפאר את בית המקדש, ועשה ארון וחור בדלתו לאצור כספי נדבה, לשם חיזוק בדק הבית, מכאן למדו את צורת ההתרמה במקדש[35].

טעם המצוה

נדבה צריכה להיות בזריזות ובמהירות

"משרשי המצוה, לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה. כידוע בין בני אדם שזהירים הרבה במה שיש להם לעשות במצות מלכי ארץ, כל שכן מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד [למקדש] פן יימנעו בני אדם מנדרים ונדבות, אבל ברגל שיש להם לעלות שם, יזהירם לשלם נדרם". ספר החינוך מצוה תלח.

הנדבה בתורת הח"ן

"'כל נדיב לבו יביאה': בוא וראה בשעה שאדם מעורר את רצונו לעבודת בוראו, תחילה עולה הדבר על ליבו שהלב הוא קיום הגוף כולו. משם מתפשט הרצון הטוב על כל אברי הגוף, והכל מתחבר ביחד, והאברים מושכים עליהם את זוהר השכינה לדור עמם. ואותו אדם הופך להיות חלקו של הקדוש ברוך הוא... ואם תאמר, שאין זה ברשותו של אדם להגיע לדרגה זו? - בוא וראה מה שכתוב: 'כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה''... שאפילו אם השכינה שרויה למעלה, הרי במעשה הנדבה הוא 'מביאה' ומושך אותה לדור עמו בעולם למטה, ולהביא עליו ברכות לרוב". על פי זוהר כרך ב ויקהל קצח, ב.

[1] רמב"ם מעשה הקורבנות יד, יב - יג;

[2] רמב"ם מעשה הקורבנות יד, א;

[3] פרשת אמור כב,כג רש"י שם; תורת כהנים אמור ז, ז; גמרא תמורה ז, ב.

[4] רש"י שמות כה, ב;

[5] שמות לה, ה;

[6] גמ' שבועות כו, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יב;

[7] משנה קנים א, ב; גמרא ראש השנה ו, א; רמב"ם מעשה הקרבנות יד, ד;

[8] מהר"י קורקוס מעשה הקרבנות יד, יב;

[9] משנה תרומות ג, ח; רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יב;

[10] משנה קנים א, ב; גמרא ראש השנה ו, א; רמב"ם מעשה הקרבנות יד, ה;

[11] פסיקתא זוטרתא דברים פרשת ראה.

[12] מנחות צא, א; רמב"ם מעשה הקרבנות ב, ג.

[13] ספר נחמיה יג, לא.

[14] גמרא מנחות קו, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד, א;

[15] משנה מנחות פרק יב, זבחים צא משנה וגמרא, שם החולק על רבי טרפון, הוא רבי שמעון תלמידו של רבי עקיבא.

[16] רמב"ם מעשה הקרבנות יד, א.

[17] דברים יב, ה - ו.

[18] רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יג; ספר המצוות עשה פג.

[19] דברים כג, כב.

[20] גמ' ראש השנה ד,ב ו, ב; רמב"ם מעשה הקורבנות יד, יג; ספר המצוות לא תעשה קנה.

[21] רמב"ם מעשה הקורבנות יד, יג.

[22] גמרא תמורה יד, א; רמב"ם ביאת המקדש ד, ט.

[23] ויקרא כב, יח.

[24] ויקרא ב, א.

[25] משנה וגמ' מנחות קד, ב (וראה מסורת הש”ס); תוס' זבחים ה, ב; תורת כהנים ויקרא י, ה.

[26] גמרא מנחות קד, ב.

[27] תורת כהנים ויקרא י, ו.

[28] תורת כהנים שם; זבחים צא, א.

[29] זבחים צא, ב.

[30] גמרא מנחות קד, א.

[31] מלבי"ם ויקרא אות צז; שפת אמת מנחות קד, ב.

[32] ויקרא כב, יח.

[33] גמרא מנחות עג, ב.

[34] רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ב - ה.

[35] ירושלמי שקלים ו, ד.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il