משכורות במקדש


משכורות במקדש: גזברי המקדש העסיקו עובדים בתפקידים שונים תמורת שכר.

המקדש העסיק עובדים רבים, בתפקידים שונים, בנוסף על הכהנים העובדים בו. תפקידם של הלויים נזכר בתורה ובדברי חז"ל, ככתוב: "'וגם את אחיך, מטה לוי... הקרב אתך'... בלויים הכתוב מדבר... 'וילוו עליך וישרתוך' – בעבודתם, ומנה מהם גזברים ואמרכלים"[1]. עובדים אלו קיבלו שכר קבוע מלשכה מיוחדת, ובה כסף מחצית השקל* הנקרא 'תרומת הלשכה'*. למקדש יש הוצאות נוספות קבועות לאחזקת המקום, ולקיום מצוות מן התורה הנוהגות מחוץ למקדש, הקשורות לעיר ירושלים, כעיר המקבלת את המוני עולי הרגל ודואגת לצרכיהם השונים, ומכאן הצורך לשלם שכר לעובדי המקדש השונים.

שכר אומנים הבא מ'תרומת הלשכה': רבים מנושאי התפקידים במקדש שכרם שולם מתרומת הלשכה*[2]. כגון, שכר עושי הקטורת. מבואר בתלמוד, שבימי בית שני העסיקו במקדש את משפחת בית אבטינס*, אשר התמחתה באיסוף צמחי וסממני הקטורת, השבחתם, והכנתם לקיום המצווה[3]. כן העסיקו במקדש באותם ימים את משפחת בית גרמו*. משפחה זו התמחתה באפיית הלחם, באופן שהלחם שמר על טריותו זמן ממושך ולא התעפש[4]. הלחם נאכל על ידי כהני המשמרת בתום תשעה ימים מיום הכנתו, כשהוא מונח בימים אלה על שולחן לחם הפנים ומשפחה זו ידעה לאפות אותו בצורתו המיוחדת לשולחן, כמו כן, בשיטת אפייה מיוחדת ובחימום מיוחד. אלה קיבלו את שכרם מתרומת הלשכה.

שכר תלמידי חכמים: הלכה היא, שהכהנים והלויים לומדים את הלכות העבודה, כגון, הקטרת הקטורת, הטבת הנרות והדלקתם, השחיטה, ההפשט, וכו' במשך חמש שנים. כך הם דברי הראשונים: "אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחילה"[5]. לשם כך הועסקו במקדש תלמידי חכמים, שתפקידם ללמד את הכהנים את הלכות העבודה. בדברי חז"ל נזכר שתלמידי חכמים אלו לימדו את הכהנים הלכות שחיטה, קמיצה וזריקת הדם[6]. אין אלו אלא דוגמאות בלבד, שכן הכהנים היו לומדים ומתרגלים את כל הלכות העבודה לפרטיה. אף כהן גדול היה מקדיש זמן ללימוד חוזר, וכלשון המשנה: "כל שבעת הימים הוא זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת, ומטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל"[7]. עוד כתבו הראשונים, שהיו לוקחים את הכהן הגדול - "לעליית בית אבטינס ללמדו חפינת הקטורת"[8], הכל כדי שתיעשה העבודה באופן מדוקדק על פי ההלכה. הוראת ההלכות לכהנים וללויים לתפקידים השונים, חייבה את קיומם של בתי מדרש להלכות המיוחדות ולהתמחות המיוחדת לכהנים וללויים.


אמת המים שבירושלים

אמות מים אחדות הביאו מים לירושלים ממעיינות שמסביב לעיר. המים נדרשו לא רק לצורך אנשי העיר ולצורכי המקדש, אלא גם לצורכי עולי הרגל הרבים, למשפחותיהם ולבהמות שהביאו עמם. שכר בניית אמות המים בעיר שולם על ידי גזברי המקדש. שרידי תעלות ואמות מים נחשפים מדי פעם בחפירות הארכיאולוגיות בירושלים, בתמונה נראית תעלת מים על גבי קשתות כפי שנבנתה בארץ ישראל בימי בית שני.

שכר נשים המגדלות את בניהן בטהרה: חכמים הנהיגו מעלה יתרה[9] באשר להכנת אפר הפרה האדומה בטהרה, מחשש טומאת מת. לשם כך נמצאו נשים ממשפחות הכהונה, שהיו יולדות ומגדלות את בניהן במקום שנמצא על סלע ותחתיו חלל, זאת, למנוע מצב של טומאת מת במקום זה[10]. גידול ילדים בתנאים אלה כרוך בהוצאות רבות שאינן קיימות במקום אחר, לפיכך קיבלו נשים אלו שכר באופן קבוע על מאמציהן, ועל ההוצאות הרבות שלהן בגידול ילדיהן במקום זה, זאת, מתרומת הלשכה[11].

שכר מגיהי ספרים בירושלים: מתרומת הלשכה היו משלמים את שכר מגיהי ספרי התורה שבירושלים[12], ופירשו הראשונים: "ספרים של כל אדם. שאסור להשהות ספר שאינו מוגה [בבית] משום: 'אל תשכן באהליך עוולה'. וראו בית דין שהיו מתעצלין בדבר", ולפיכך שילמו למגיהים מתרומת הלשכה[13]. אולם יש מי שפירש, "שהיו כהנים לומדים מהם - וצורך עבודה הן"[14], כלומר, בבתי המדרש בירושלים למדו כהנים ולויים, והיו הספרים נדרשים להם לדרישת הפסוקים על פי התורה שבכתב ושבעל פה. כך גם עולי הרגל היו באים לשמוע וללמוד הלכות הקשורות להבאת הקרבנות ולענייני טומאה וטהרה. ומובא בדברי חז"ל, ש"ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד - בית ספר למקרא, ובית תלמוד למשנה"[15]. והיו הספרים מתבלים מן הלימוד והאותיות נמחקות, משום כך שילמו הגזברים את שכר המגיהים מתרומת הלשכה.


מגיהי ספרים בירושלים

בציור נראים תלמידי חכמים העוסקים בתורה בבית המדרש בירושלים. במרכז נראה מגיה ספרי תורה המתקן אותיות שנמחקו, זאת, לאפשר ללומדים לעיין בספר, ולדקדק בפסוקים ובאותיות, על פי דרשות חז"ל והמידות שהתורה נדרשת בהן.

שכר דיינים הדנים גזלנים בירושלים: שכר נוסף ששולם על ידי גזברי המקדש הוא של הדיינים שהיו דנים את הגזלנים שבירושלים[16]. ופירשו האחרונים, שהצורך להעמיד דיינים מיוחדים לעניין זה, נוצר מן העלייה לרגל וממביאי הקרבנות במהלך השנה. שכן, דרכם של גזלנים לנצל התקהלות המונית לגניבת חפצים וכספים. לפיכך, כדי למנוע עוגמת נפש מעולי הרגל שימצאו את עצמם בירושלים חסרי כל מחמת גניבה, ויימנעו מלעלות בעתיד, מינו בירושלים דיינים מיוחדים בשכר, כדי להראות לכל שקונסים את הגזלנים מיד. בכך נשמר כבודה ושמה הטוב של ירושלים, ו"לא ימנעו העם מלהביא קרבנותיהם לירושלים"[17]. עוד מובא בגמרא, בעניין זה, שאם השכר השנתי של דיינים אלו לא הספיק, היו הגזברים בתרומת הלשכה מוסיפים על שכרם כדי צורכם, גם אם הם עצמם לא רצו בתוספת זו[18].

שכר נשים האורגות את הפרוכות: 'לשכת פרוכות' היתה במקדש, שם הועסקו נשים בהכנת פרוכות ובגדי כהונה לכהנים. נשים אלו התמחו באומנויות האריגה והרקמה, כגון 'מעשה רוקם'* ו'מעשה חושב'*. כן הכינו בלשכה זו את צבעי התכלת, הארגמן ותולעת השני, אשר שימשו לצביעת חוטי הצמר שהיו בבגדי הכהונה והפרוכות. פרוכות אלה הוחלפו לחדשות במהלך השנה, כמובא בראשונים: "שתי פרוכות היו עושין בכל שנה להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים". כן היו עוד שלש עשרה פרוכות במקדש לשערי העזרה, לפתח האולם, לפתח ההיכל ועוד[19]. נשים שעבדו בלשכה זו, קיבלו שכר קבוע מגזברי המקדש. עם זאת, הנשים שארגו את הפרוכות עבור שערי העזרה קיבלו את משכורתן מתרומת הלשכה, ואילו הנשים שהכינו את הפרוכות התלויות בהיכל עצמו, קיבלו את משכורתן מתרומת 'בדק הבית', מאחר שפרוכות אלו נידונות כבניין, והרי הן כדין שאר התיקונים ועבודות הבניין ששכרם משולם מכספי 'בדק הבית'[20].

שכר מבקרי מומים: מצוה לבדוק כל בהמה ממום שעלול להיות בה שמא תיפסל מלעלות על המזבח, ובדיקה זו נעשתה על ידי מומחים לדבר. בדברי חז"ל מובא, שמקצוע זה חייב לימוד ומומחיות, וכדברי רב אשר העיד על עצמו: "שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר"[21]. מסיבה זו גם ניתנה לחכם 'סמיכה' מיוחדת לעניין בדיקת מומים ולהוראת הלכה בעניין זה[22]. באשר לשכרם מובא בגמרא, ש"מבקרי מומין שבירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה"[23], תקנה זו נועדה למנוע מצב, שאדם שהביא את קרבנו לירושלים ואין בידו לשלם למבקר מומים, יכשל בהבאת קרבן בעל מום למקדש.


בודקי מומים בירושלים

בציור נראים בודקי מומים בשווקי הבהמות בירושלים אשר עמדו לשרות קהל עולי הרגל. שכר מורי הלכה אלו שולם על ידי גזברי המקדש, והם שהכשירו את הבהמות להקרבה או פסלו אותם בהתאם לעניין.

שכר שומרי ספיחים בשביעית: בימי בית שני, נהגה שמיטה מדרבנן. חכמים גזרו על התבואה הגדלה מאליה (ספיחין) בשנה השביעית, ולמרות שהספיחין מותרים מן התורה, חכמים אסרום. הספיחים הגדלים ב'תחום עולי מצרים' מותרים באכילה בשנה השביעית, ולפיכך העניים באים ולוקטים אותם מן השדה. ספיחים אלו נדרשים בשנה השביעית גם לקיום מצוות העומר ושתי הלחם, שכן, התבואה לעומר באה מן ה'חדש', וכך התבואה ל'שתי הלחם', ועלול להיווצר מצב שהעניים ילקטו את כל החדש ולא תישאר תבואה לקיום מצוות אלו במקדש. לפיכך מעמיד בית הדין שומרים שישמרו על מקצת מן התבואה הדרושה לקרבן מפני העניים, כדי שמצוות העומר ושתי הלחם לא יתבטלו חלילה. שכרם של שומרים אלו היה בא מתרומת הלשכה. השומרים לא יכלו להתנדב לשמירה זו כשומרי חנם אלא בית הדין חייב אותם לקחת שכר על שמירתם, זאת, כדי למנוע מצב, שבגלל שאינם מקבלים שכר, יתרשלו בשמירתם, ובעלי זרוע יבואו וייטלו מהם את הספיחים בכח[24].

שכר שלוחי בית דין היוצאים על הכלאיים: באחד באדר היה בית הדין מכריז, שכל מי שיש בשדהו כלאיים – חייב לעוקרו. בחמישה עשר באדר היו שלוחי בית דין יוצאים לשדות כדי לעקור כלאיים, זאת, מאחר שבית הדין לא הסתפק בהכרזה בעלמא, אלא היה דואג שהדבר יבוצע הלכה למעשה. יציאת השליחים לשדות היתה על התבואה שכבר הבשילה, באשר לתבואה שטרם הבשילה בחודש אדר, וכן ירקות שטרם צמחו, לאלו היו שלוחי בית הדין יוצאים לשדות רק בחול המועד פסח. שכר פועלים אלו העובדים בחול המועד שולם לשליחים מתרומת הלשכה[25].

גובה שכר העובדים במקדש: חלק מן המקצועות והעבודות המתוארות לעיל, דורשות מומחיות רבה, לפיכך שכרו גזברי המקדש את האומנים בהתאם לכישוריהם. פעמים שנאלצו לשלם שכר גבוה עקב הצורך החיוני של מקצועות אלו לצרכי המקדש, זאת, על פי הכלל: "אין עניות במקום עשירות"*[26]. כך אירע עם משפחות בית אבטינס* ובית גרמו*, שהיו מומחים יחידים בהכנת לחם הפנים והקטורת, ובני משפחות אלו שבתו ממלאכתם עד שגזברי המקדש הכפילו את שכרם[27].

שכר אומנים הבא מ'שיירי הלשכה': גזברי המקדש שילמו שכר לפועלים העובדים בתחומים נוספים, הנוגעים לצרכי המקדש ולמביאי הקרבנות, וכן עבור שאר צרכי העיר בה מתאכסנים המוני עולי הרגל הבאים לירושלים. שכר זה בא מ'שיירי הלשכה'*. וכתבו הראשונים בעניין זה: "כבש היו בונין מהר הבית להר המשחה שעליו מוציאין פרה אדומה, וכן היו עושין כבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח, ושניהם נעשין מ'שיירי הלשכה'. וכן מזבח העולה, וההיכל והעזרות, נעשין מ'שיירי הלשכה'. אמת המים שבירושלם וחומת ירושלם וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר באין מ'שיירי הלשכה'"[28]. נמצא, שאוצר המקדש שילם שכר רב לעובדים, כדי שסדרי המקדש יישמרו כהלכה, וכדי שהעיר ירושלים תוכל לקלוט את כל הבאים בשעריה, בתחושת נוחות רבה ככל האפשר.


כבש פרה אדומה ושעיר המשתלח

בציור נראה גשר המחבר בין חצרות המקדש להר המשחה. גשר זה נבנה למנוע טומאה מן העוסקים בהכנת אפר פרה אדומה, שכן הוא בנוי 'כיפין על גבי כיפין' – כיפות על גבי כיפות, ובכך אין הטומאה שבקרקע העמק מטמאת את ההולכים על פני הגשר. שכר בניינו של גשר זה שולם על ידי גזברי המקדש. גשר זה שימש גם מעבר לכהנים וליקירי ירושלים המלוים את השעיר לעזאזל בדרכו אל הצוק במדבר.

מן המדרש

ספרים בבתי המדרש בירושלים – ללימוד עולי הרגל

הצורך בספרים מוגהים בירושלים יסודו בעובדה, שרבים מעולי הרגל שהו בירושלים לתקופת לימודים ברגלים, או בעת שהעלו מעשר שני ורבעי לירושלים. וכך מבואר ב'ספרי' ובראשונים: "'למען תלמד ליראה' (דברים יד, טו): 'גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד' (ספרי שם). כיצד? ישראל באים לרגל בחג המצות - אינם עומדים שם אלא יום אחד [ושבים לביתם] מפני שטרודים בקציר שעורים. וכן בעצרת - מפני קציר חטים... ובעבור שילמדו ליראה את ה' אלהינו, נצטוו לאכול מעשר שני בירושלים, כדי שיתעכבו שם. ויראו את הכהנים עובדים את עבודת ה' בקרבנות וקטורת, ולויים משוררים, וסנהדרי גדולה חותכת דיני ישראל: אחת - בירושלים ואחת - בהר הבית, ושלישית בלשכת הגזית. ובעלות ישראל [לאכול מעשר שני] אז יבינו יראת ה', כי יתעכבו שם [וילמדו בבתי המדרש וישמעו את הסנהדרין] עד שאוכלים [כל] מעשר שני שלהם". הדר זקנים דברים יד, טו.

[1] ספרי במדבר יח, ב.

[2] כתובות קו, א.

[3] שקלים ד, א. רמב"ם שקלים ד, א.

[4] יומא לח, א.

[5] רמב"ם כלי המקדש ג, ז.

[6] כתובות קו, א. רמב"ם שקלים ד, ד.

[7] משנה יומא א, ב.

[8] פירוש המשנה לרמב"ם יומא א, ב.

[9] עיין ערך מעלה יתירה

[10] משנה פרה ג, ב; זבחים קיג, א.

[11] כתובות קו, א. רמב"ם שקלים ד, ד.

[12] כתובות קו, א. רמב"ם שקלים ד, ז.

[13] רש"י שם.

[14] שיטה מקובצת שם; מקדש דוד קדשים סימן לה.

[15] ירושלמי מגילה ג, א.

[16] כתובות קה, א. רמב"ם שקלים ד, ז.

[17] שיירי קרבן שקלים ד, ב.

[18] כתובות שם; רמב"ם שקלים שם.

[19] רמב"ם כלי המקדש פרק ז, טז.

[20] כתובות קו, א. ועיין שם דעת רב ששכרן מגיע מתרומת בדק הבית.

[21] סנהדרין שם.

[22] סנהדרין ה, ב.

[23] כתובות קו, א.

[24] שקלים ד, א; רמב"ם שקלים ד, ה - ו.

[25] מועד קטן ו, א.

[26] מנחות פט,א, ועוד.

[27] יומא לח,א.

[28] רמב"ם שקלים ד, ח.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש