מקשה


מקשה: דין מיוחד הקיים בחלק מכלי המקדש.

בשלושה מכלי המקדש ציותה התורה שיהיו עשויים 'מקשה': א. בכרובים שעל הכפורת נאמר: "ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם"[1]. ב. במנורת הזהב נאמר: "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה"[2]. ג. בחצוצרות הכסף נאמר: "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם"[3].

המושג 'מקשה' בדברי חז"ל: בתרגומים בדברי חז"ל ובראשונים מצינו הגדרות שונות למושג 'מקשה'. נאמר בתורה: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא"[4], ומתרגם יונתן: "ודין עובד מנרתא מינא קשיא דדהב". לפי התרגום המושג 'מקשה' בא לתאר מין קשה של זהב. כך גם במדרש על פסוק זה נאמר: "מקשה: אין 'מקשה' אלא מין קשה"[5]. ומוסיף המדרש - "מעשה אומן, מעשה קורנס", נראה, שאין מדובר בחלק מהותי של המושג 'מקשה', שכן במדרשים אחרים מצינו הסבר: "'מקשה תעשה אותם' [את החצוצרות] מן הקשה לא מן הרך"[6], שם לא נזכרת התוספת - "מעשה אומן ומעשה קורנס", ולשיטה זו די שהזהב יבוא מן הקשה. שיטה אחרת מצינו במדרש, ש'מקשה' משמעותו - זהב משוך, וכלשון המדרש: "'וזה מעשה המנורה': מניין שהמנורה מן המשוך? אמרת: 'מקשה תיעשה המנורה'[7], אין לי אלא מעשה המנורה [העמוד האמצעי]. מניין לרבות קנים ופרחים? - תלמוד לומר: 'תעשה'"[8]. המושג 'משוך' ניתן לפירושים, ונראה לפרש, שהמתכת נמתחת ומתרחבת באמצעים שונים, אך במדרש זה לא נזכר 'מעשה קורנס', נראה, אפוא, שאין זה דבר מהותי במושג 'מקשה'.

המושג מקשה בראשונים: יש מן הראשונים שהסבירו שהכל דבר אחד: מין קשה, מין משוך, מעשה אומן, מעשה קורנס, זו לשונו: "'וזה מעשה המנורה מקשה זהב' – אין 'מקשה' אלא מין קשה - מעשה אומן", כלומר, המנורה היתה קשה בעשייתה, "וצריכה אומן בקי. משום שנעשית מעשה קורנס, ואין מציירין במקום צורת מנורה ומתיכין הזהב, ומציקין אותו - אלא נעשה בקורנס"[9].


נתך שלא נעשתה בו מלאכה מעולם

נתך זהב שבתמונה לקוח כמות שהוא מן המכרה, וכך נמצא לעיתים בשלימותו בטבע.

'מקשה' – 'עשת', שלא נעשתה בה מלאכה מעולם - ולא גרוטאות: מובא בתלמוד: "מנורה באה מן העשת ומן הזהב, עשאה מן גרוטאות - פסולה"[10]. המושג 'עשת' מוסבר בראשונים "קיבוץ עב וחתיכה גדולה", כלומר, לשיטה זו עיקר העניין הוא יצירה מגוש המתכת[11]. וכן כתבו ראשונים ש'עשת', עניינו קיבוץ עבה של זהב בחתיכה אחת, ככתוב "מעיו עשת שן"[12], פירוש - "קבוץ עב קרוי 'עשת'"[13]. לעומת זאת, יש שפירשו את המושג 'עשת' שעניינו: "'מין קשה - מין משך', כדמתרגמינן: 'מקשה - נגידא', שתהא זהב של מנורה עשת, שלא נעשה בה מלאכה אחרת מעולם, ונמשך באומנות האומן על ידי קורנס... כמובא בספרי זוטא: 'ומנין שמנורה - מן המשוך? תלמוד לומר: 'מקשה תיעשה המנורה'". עיקר העניין לשיטה זו לקחת 'עשת' מן המכרה דווקא, ולמשוך ולמתוח אותה בקורנס[14]. דעה אחרת מצינו בראשונים, שהקורנס נדרש לא ליצירת הכלי גופו, אלא עיקר עניינו הכנת המתכת בתהליך הזיקוק, לשבור את העשת, כדי להוציא ממנה סיגים בין התכה להתכה. וכתבו: "'עשת', הוא מטיל ברזל בזמן יציאתו מעפר המחצב... לפני זיקוקו על ידי התכתו כמה פעמים. ומרקעין אותו עד שיפרדו ממנו גופים רבים הנתלים בו מן המחצב, כפי שהדבר ידוע אצל האומנים"[15].


מנורה מקשה – בשיטת הריקוע

מכינים תחילה את תבנית המנורה בשבלונה של גבס. לאחר מכן מכינים פח זהב גדול – כארבעה מטר. האומנים מרקעים את המנורה – חצי לימין וחצי לשמאל, ולאחר מכן מקפלים את הזהב לאמצע והמנורה שלימה. (שיטת חיים אודם – מכון המקדש). ראה דוגמאות נוספות לעשיית מקשה בספר 'מנורת זהב טהור'.

מקור המחלוקת במושג 'מקשה': המקור למחלוקת בעניין המושג 'מקשה' אלו דברי התרגום. שכן, בעניין הכרובים נאמר: "מקשה תעשה אותם", ומתרגם יונתן: "ותעביד תרין כרובין דדהב דכי, נגיד תעביד יתהון"[16]. המילה 'נגיד' מתפרשת בלשון 'משיכה'[17], לפיכך יש מי שפירש, שיש למתוח את הזהב ולמשוך אותו עד שיקבל את הצורה המבוקשת. המילה 'נגיד' מתפרשת גם בלשון 'הכאה'[18], לפיכך יש מי שפירש שעיקר העניין הוא להכות על המתכת. לאור האמור יש מן הראשונים שפירש את שיטת הכנת הכרובים, כדלהלן: "שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם כמעשה צורפים[19], אלא הטל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת, והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה וצייר הכרובים בבליטת קצותיו"[20]. עוד פירשו "'מקשה'[21] - [עשוי בהכאה]. כמו – 'דא לדא נקשן'"[22]. עוד כתבו: "'מן הכפורת' - עצמה תעשו את הכרובים, זהו פירושו של 'מקשה תעשה אותם', שלא תעשם בפני עצמם ותחברם לכפורת"[23]. בעניין המנורה כתבו: "שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים, ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין[24]... אלא כולה באה מחתיכה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך"[25]. לשיטה זו מסבירים הפרשנים, שהמלה 'מקשה' מלמדת על שיטת הפעולה, ו"מילת 'מקשה' מורה על הקשת הקורנס והקישוי [של הכלי]"[26], שכן עצם הקשת הקורנס מחזקת את המתכת, וככל שמקישים עליה יותר היא הולכת ומתקשה.

'מקשה' עניינו - השוואה: יש מן הראשונים שפירש: "'מקשה' - פירושו – שווה"[27], שכך התבטא הנביא ישעיה: "ותחת מעשה מקשה [תספורת המשווה ומיישרת את השיער] – קרחה"[28], וכוונתו לומר, שהכרובים יהיו שניהם שווים בצורתם ובגודלם, וכך גם החצוצרות, וכך קני המנורה, כולם יהיו שווים זה לזה.


מנורה מקשה בשיטת היציקה

בתרשים מוצגת שיטה ליצירת מנורה מקשה, כמוצע על ידי פרופ' ישראל סטרול. לשיטתו, מכינים שבלונה המאפשרת זרימת זהב מותך מן הבסיס אל הקנים, כשהתבנית הפוכה בעת היציקה והקנים כלפי מטה. הדבר נעשה בחום גבוה של כאלף מעלות צלזיוס.

מקשה – מתכת מלאה שאינה חלולה: הסבר אחר למושג 'מקשה' כותב רבנו סעדיה גאון, ומתרגם: "'מקשה' – מצמתה"[29]. ופירושים שונים ניתנו לדבריו, יש שרצו לומר שהמתכת צריכה להיות אטומה, דהיינו, קנים אטומים ומלאים מתכת. הדבר אינו תואם את האמור בחצוצרות שהן חלולות לצורך התקיעה בהן, אלא נראה שעיקר כוונתו, שלא יהיו חריצים ונקבים במתכת העוטפת סביב החלל[30].

זהב - 'מין קשה': מצינו בדברי חז"ל שישנם סוגי זהב שונים: "שבעה זהבים הן: זהב, וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פרוויים"[31]. אמנם לא נאמר במפורש איזה זהב משבעת הסוגים האלו הוא זהב קשה, אך ניתן לשער על פי השימוש שנעשה במיני זהב אלו במקדש. שכן, בספר מלכים נאמר, ששלמה המלך עשה כלים רבים במקדש מזהב סגור, וכן ציפה את הבית בזהב סגור. בין השאר נאמר, שאת עשרת מנורות הזהב שהוסיף בהיכל, עשה מזהב סגור, ככתוב: "ואת המנורות - חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר - זהב סגור"[32]. מסתבר שסוג זהב זה – זהב סגור – הוא המין הקשה של הזהב, שכן לולא השתמשו במין זהב קשה לעשיית המנורה - קני המנורה לא היו יציבים אלא נוטים להתעקם, ויש מן האחרונים שפירשו כן[33]. כך מפרש התרגום יונתן גם באשר לחצוצרות הכסף[34]: " תַּרְתֵּין חֲצוֹצְרַן דִכְסַף מִמִינָא קַשְׁיָא', וכן כתב הספרי - כאמור לעיל. הסבר זה נאמר גם באשר לחצוצרות הכסף, אף שם כיון שנעשה בחצוצרות שימוש רב, ממילא מובן שהן צריכות להיעשות ממין קשה. עם זאת, אם לא מצאו מין כסף קשה עושים מכסף אחר אפילו מגרוטאות[35]. בכרובים נאמר שייעשו מקשה, אך בתרגום יונתן לא נאמר 'מינא קשיא', אלא מתרגם 'נגידא', מושג שניתן לפירושים שונים כנ"ל.

המושג - 'מקשה ולא גרוטאות' – הגדרה המעכבת במנורה בלבד: לדעת רבים מן הראשונים, בכל הכלים שבמקדש המושג 'מקשה' אינו בא לעכב, ואם לא מצאו מתכת מן המכרה, אפשר לקחת מתכת של גרוטאות לייצור הכלים - חוץ ממנורה, שאם נעשתה מגוף הגרוטאות – פסולה, מאידך אם התיכו את הכלים לזהב טבעי - הרי המנורה כשרה[36]. יש מן הראשונים שפירשו בספרי: "'מה תלמוד לומר 'מקשה היא'? לפי שמצינו בכל בית עולמים, [שהלכה היא] - אין להם מין קשה - עושין מן גרוטי, שומע אני אף במנורה כן? תלמוד לומר: 'מקשה היא!' שנה עליה הכתוב לפסול'. דהיינו: לפסול מנורה עשויה מגרוטאות... שכן, המושג 'מקשה' עניינו דווקא עשת מזהב, שלא נעשית בו מלאכה מעולם![37]". אולם כאמור, אם הכלים הותכו לזהב טבעי - המנורה כשירה. כך נראה מלשון הגמרא: "מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב [המותך]. עשאה מן הגרוטאות [עצמן] – פסולה!"[38] וכך נראה מדברי הראשונים להלכה, שכתבו: "אין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות [ממש] בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות"[39].

שלשה דברים בלבד מעכבים במנורה – העיטורים, הנרות והקנים: להלכה כתבו הראשונים, כי רק שלשה דברים מעכבים במנורה: "הגביעים הפרחים והכפתורים... כולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר אחד מן השנים וארבעים [עיטורים] מעכב את כולן... שבעת קני המנורה מעכבין זה את זה, וכן שבעת נרותיה מעכבין זה את זה"[40]. לא כן 'מקשה', לא נקבע להלכה שעשייתה מעכבת. יתכן לומר, שמשום שרבו הפירושים בעניינה, משום כך אין להכריע להלכה, מהי ה'מקשה' שנאמרה לעיכובא. עם זאת, נאמר במפרש בגמרא ובספרי, שעשיית מנורה מגרוטאות – פוסלת את המנורה, ולמדו זאת מ"מקשה היא".

מעולם ההלכה

מתכת שהותכה – בטל מעליה שמה הראשון

דעת רבנו הלל פרשן הספרי היא, שלייצור המנורה, צריך להשתמש בזהב שלא נעשתה בו מלאכה מעולם. לדבריו נראה שצריך להיות דווקא זהב מן המכרה. עם זאת, נראה שאף הוא מסכים, שאם התיכו כלי זהב – גרוטאה - לנתך ומטיל חדש, הזהב המותך כשר לכלי מקדש. כך על כל פנים דעת רבים מן האחרונים, וכמובא בראשונים, ששלל מדין הותך, ולכן הותר לעשות ממנו כלים למקדש, ככתוב באנשי הצבא שבאו אל משה לתרום את שללם, והביאו - "טבעת עגיל וכומז" (במדבר לא, נ). מסביר הרמב"ן שם, ש"הביאוהו אל אהל מועד לכלי שרת... שיעשו בהם עבודת ה' לדורות". הדבר תמוה, איך יצרו מתכשיטים העשויים לדבר זימה - כלי קודש לעבודת המקדש? ובהכרח שמדובר שהתיכו אותם אזי חוזר הזהב למצבו הטבעי, ובטל ממנו שמו הראשון. אכן, הריב"א בפירושו לפסוקים אלה כותב: "כיון דניתכו [התכשיטים] ולא היה בעין, לא היה [משה] מקפיד". וכן כתב ר' מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' (במדבר לא, נא): "שהתיכו אותן לזהב", ובכך הוכשר לעשות ממנו כלי מקדש. אף ב'ספרי דבי רב' לבמדבר (ח, ד) כתב, ש"פנים חדשות באו לכאן", וכן כתב 'מחצית השקל' באורח החיים (סימן קמז, א): "על ידי היתוך אש נשתנה שינוי גמור". כך היא גם דעת בעל ה'חת"ם סופר' (חלק 'אורח חיים' מב) ש"התכה – 'פנים חדשות' הוא – ושריא". וכן כותב הנצי"ב, בפרושו ל'ספרי' (בהעלותך פיסקה ג') שעשיית המנורה מזהב שלא נעשתה בו מלאכה, אין זו אלא מצוה לכתחילה. נמצא, שעיקר האיסור לעשות כלי מקדש מגרוטאה, אין זה אלא אם כלי המקדש נעשה מגוף הגרוטאה, שהיא עצמה מהווה חומר גלם לכלי החדש.


מנורה מקשה - ועשייתה במדבר ביציקה

בציור מתוארת עשיית מנורה מקשה בשיטת היציקה, ומדברי המדרש נראה, שבשיטה זו נעשתה המנורה במדבר, כמובא בתנחומא בהעלותך ד: "נתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע... שהרבה יגע משה עד שלא נעשתה המנורה... אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה! טול ככר זהב והשליכהו לאור והוציאהו... היה מכה בפטיש ומעצמה נעשית". משתמע, שהיה ביצירת המנורה שילוב של יציקה, ולאחר מכן הכאה בקורנס להשלמת עיטורי המנורה. כך גם נראה מדברי יוסף בן מתיתיהו (קדמוניות ספר שלישי ו, ז) הכותב: "לפני השולחן... עמדה מנורה, שהותכה מזהב טהור והיתה כולה מקשה, ומשקלה מאה מנה".

מן המחקר

הכנת כלי המקדש 'מקשה' מ'עשת' קשה

לאור העובדה שבמציאות קיימים 'עשתות' גדולות של זהב או כסף במכרות פתוחים, וכן בנהרות או בסמוך להם, ופעמים אף בתוך עורקי הזהב שבהרים, במידה שיימצאו גושים כאלו, ניתן ליצר כלים מעשת מגובשת המובאת מן המכרה – כדעת רבנו הלל. עשתות אלה מעורבות באופן טבעי עם מתכות שונות, באופן שתשעים וארבעה אחוזים מהעשת הינו זהב או כסף, וששת האחוזים הנותרים מורכבים ממספר מתכות אחרות. לפיכך, סוגי זהב או כסף אלו הינם קשים – מין קשה – וניתן לעצב מהם כלים כדוגמת המנורה, הכרובים והחצוצרות, בלא חשש שיתעקמו במהלך השימוש בהם במקדש. לשיטה זו האומן שמייצר את הכלי יקפיד לעשותו בקורנס בצורה שווה, היינו שהחצוצרות יהיו שוות, וכן הכרובים או הקנים. נראה לומר, שלשיטה זו לאחר יצירת המנורה, יש להכניסה לכור האש כדי לזקק במעט את הזהב והכסף ממנו הכלים עשויים. זיקוק זה נותן לכלים אלו את הדין של 'זהב טהור', בכך שהוא מקטין את כמות המתכות הנלוות לזהב ולכסף. עם זאת אין בכך כדי לזקקם בצורה מוחלטת, ויש סבירות שבהרכב זה ישארו כלים אלו בסופו של דבר חזקים לשימוש כדי צורכם.

[1] שמות כה, יח.

[2] שמות כה, לד.

[3] במדבר י, ב.

[4] במדבר ח, ד.

[5] ספרי במדבר סא.

[6] ספרי זוטא במדבר י, ב.

[7] שמות כה, לא.

[8] ספרי זוטא במדבר ח, ד.

[9] רבנו הלל ספרי במדבר ח, ד.

[10] גירסת רבנו הלל.

[11] - ערוך ערך 'עשת'.

[12] שיר השירים ה, יד.

[13] רש"י שם.

[14] רבנו הלל ספרי במדבר ח, ד.

[15] פירוש המשנה לרמב"ם כלים יא, ג.

[16] שמות כה, יח.

[17] הפסוק - "משכו וקחו לכם" (שמות יב, כא) מתורגם – "אתנגידו".

[18] ראה יבמות נב, א; "רב מנגיד", ומפרש רש"י "מכת מרדות".

[19] שקורין שולדי"ץ, כלומר, מולחמים.

[20] רש"י שמות כה, יח.

[21] בטידי"ץ בלעז.

[22] דניאל ה, ו.

[23] רש"י שמות כה, יט.

[24] בלעז שולדיר – כלומר להלחים.

[25] רש"י שמות כה, לא.

[26] מלבי"ם שמות כה, לא.

[27] אבן עזרא הפירוש הקצר שמות כה, יח.

[28] ישעיהו ג, כד.

[29] שמות כה, לא; במדבר ח, ד; במדבר י, ב.

[30] עיין בדברי הרב קאפח במקורות דלעיל. כן ראה בספר 'מנורת זהב טהור' מאת הרב ישראל אריאל פרקים טז – יט, וכן בפרק מא; שם נדון המושג 'מקשה' בהרחבה.

[31] תלמוד בבלי מסכת יומא מד, ב; בתלמוד ירושלמי ובמדרשים נאמרה מימרא זו במספר גרסאות שונות, כשמונים במקום שני סוגי זהב אחרים

[32] מלכים א' ז, מט.

[33] כך כתב במפורש בספר שפתי כהן לשמות כז, א; ד"ה ובמדרש.

[34] תרגום יונתן לבמדבר י, ב.

[35] ראה רמב"ם כלי המקדש ג, ה: "החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף, עשה אותה מן הגרוטאות של כסף – כשירה".

[36] ראה להלן 'מעולם ההלכה'.

[37] רבנו הלל שם. ראה להלן 'מעולם ההלכה'.

[38] מנחות כח, א.

[39] רמב"ם בית הבחירה ג, ה.

[40] רמב"ם בית הבחירה פרק ג, ג – ז.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il