מעיינות הזב


מעיינות הזב: נוזלים היוצאים מגוף הזב* שדינם כאב הטומאה.

המושג 'מעיין' בדברי חז"ל, עניינו, מקור נוזלים בגוף האדם[1]. בהתאם לכך מסבירים חז"ל את המעיינות השונים המטמאים, כפי שהדבר נלמד מן הפסוק שבתורה, ככתוב: "וכי ירוק הזב בטהור - וכיבס בגדיו, ורחץ במים וטמא עד הערב"[2], ואמרו חז"ל, שרוקו של הזב*, ושכבת זרעו, ומי רגליו - כל אחד מהם הוא אב הטומאה* מן התורה, ומטמא במגע ובמשא[3].

הטמאים שמעיינותיהם מטמאים: לא רק מעיינות הזב מטמאים, אלא אף מעיינותיהם של הזבה, הנידה והיולדת מטמאים[4]; והוא הדין למעיינות המצורע והמצורעת[5]. הדבר נלמד מריבוי הפסוק "לזכר ולנקבה"[6], – ודרשו חז"ל - לרבות את מעיינותיהם. יש מי שנראה מדבריו, כי מעיינות המצורעים אינם נחשבים לאב הטומאה, אלא דינם כראשון לטומאה, כמשקים שנגעו במצורעים[7].

המשקים המטמאים: כאמור, שלושת המשקים המטמאים טומאה חמורה, הם: רוקו, שכבת זרעו ומימי רגליו. כך גם כיחו וניעו ומי האף - גם כן מטמאים, שכן, הם בכלל 'רוקו'[8]. באשר ל'מעיינות' אחרים, כגון, דמעת עינו, 'דם מגפתו', דהיינו, דם שיצא מן האדם לאחר שנפצע, וכן חלב אשה, אלו אינם מטמאים כמו מעיינות הזב, אלא דינם כאדם שנגע בזב, והם ראשון לטומאה. באשר לזיעה, לחה סרוחה ורעי – אלו טהורים לגמרי[9].


מעיינות הזב

מבין מעיינות הזב, יש המטמאים את האדם, כגון: רוקו, כיחו וניעו ומי רגליו, ויש שאינם מטמאים, כגון, דם פצע או דמעת העין. בציור נראות דמעות העין ואלו אינן מטמאות.

הטומאה: שיעור כמות הטומאה האמורה, המטמאת במעיינות אלו - הוא בכל שהוא[10]. כל הנוגע או נושא אחד ממעיינותיו של הזב, נטמא, ומטמא את בגדיו וכליו שעליו[11]. דברים הנישאים או מוסטים על ידי מעיינות אלו - ללא מגע, אינם נטמאים[12].

משקים יבשים: הטומאה האמורה במעיינות הזב, היא דווקא כאשר המשקים לחים, אך לא כשהם יבשים[13]. יש אומרים, כי כל זמן שהמשקה לא התייבש עד כדי כך, שכאשר ישרו אותו במים פושרים במשך עשרים וארבע שעות הוא יחזור לכמו שהיה, הוא מטמא[14]. ויש אומרים, כי שיעור זה לא נאמר בעניין זה, אלא רק לגבי שרץ ונבילה[15].

[1] ראה תנחומא תזריע ח; "שכל שער ושער שבאדם ברא לו [הקב"ה] מעיין בפני עצמו".

[2] ויקרא טו, ח.

[3] נידה נה, ב; רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב א, יד.

[4] נידה שם; רמב"ם שם א, טו.

[5] נידה כח, ב, לה, א ועוד: "לזכר ולנקבה" לרבות את המצורע למעיינותיו ואת המצורעת למעיינותיה, וכן מובא ברש"י שם ובתוספות לב, א; ד"ה ולנקבה, ובעוד ראשונים.

[6] ויקרא טו, לג.

[7] הרמב"ם השמיט, ובפירושו לזבים ה, ו; לומד מריבוי "לזכר ולנקבה" לרבות את המצורעים לטומאת משכב ומושב כמו הזבים (ובניגוד לראשונים הסוברים שאין בהם משכב ומושב, ראה בפסחים סז, ב רש"י ותוספות); ואולי היתה לו גרסה אחרת (כבהגהות הגר"א שם), ולפיה הדבר שנוי במחלוקת.

[8] נידה נה, ב; רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב א, טז (ולגבי מי האף כדעת רבי יוחנן ולא כרב).

[9] שם.

[10] נידה שם; רמב"ם שם א, יד.

[11] רש"י ויקרא טו, י, וראה בתורת כהנים פרשת זבים פרשה ב ד, ד; רמב"ם שם ו, ב.

[12] תוספתא זבים ה, ד; שדווקא בדבר שיש בו רוח חיים שייך היסט.

[13] משנה נידה נד, ב; רמב"ם שם ב, א.

[14] רמב"ם שם.

[15] ראב"ד בהשגה שם.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il