מעילה


מעילה: הנאת אדם מקדשי בדק הבית* או מקדשי מזבח*.

נאמר בתורה: "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה מקדשי ה', והביא את אשמו לה'... ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו יוסף עליו..."[1] כלומר, אדם אשר נהנה מן ההקדש, מחויב להביא קרבן אשם מעילות*, ולשלם להקדש את דמי ההנאה, ואף להוסיף על כך שיעור של חמישית ממה שנהנה.

איסור מעילה: המועל במזיד – יש מי שאומר, שחייב מיתה בידי שמים, כדין זר האוכל תרומה, והדבר נלמד בגזירה שווה - "חטא" "חטא"[2]. לעומת דעה זו יש אומרים שאינו חייב מיתה אלא מלקות[3], וכך כותבים להלכה רבים מהראשונים[4]. הטעם לחייב מלקות הוא, משום שמצינו בתורה מיעוט, שנאמר לעניין תרומה: "ומתו בו" - ולא במעילה[5]. עם זאת, עצם האיסור נלמד מן האמור בתרומה[6]. יש מבארים, כי האיסור נלמד מפסוק אחר[7], שנאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך... ונדריך", לשיטה זו הכוונה היא, לאיסור לאכול את בשר העולה, והוא הדין להנאה מכל דבר המוקדש לה'[8]. כן מצינו מי שלומד את האיסור מן האמור בבת כהן הנישאת לזר[9], שנאמר בה: "היא בתרומת הקדשים לא תאכל"[10].

שיעור החיוב: כל הנהנה בשיעור שווה פרוטה מן ההקדש, מתחייב על מעילתו[11]. יש אומרים, שכל דבר שהאדם נהנה ממנו בשיעור של שווה פרוטה, מתחייב על מעילה זו[12]; ויש אומרים, כי שיעור זה נאמר רק בדבר שאין דרכו להיפגם, כמו המתקשט בחפץ הקדש, או שותה מכלי זהב, שהכלי היה ונשאר בשלימותו, מאידך, בדברים שדרכם להיפגם ולהתבלות, כמו בגדים, אינו חייב עד שיפגום בבגד כדי שווה פרוטה[13]. בדברי הראשונים נפסקה ההלכה כדעה האחרונה[14].

חיוב המעילה - רק בקדשי ה': מאחר שדין המעילה נאמר דווקא לגבי דברים המוגדרים כקדשי ה' - כלשון הפסוק, ממילא אין דין מעילה בדברים שמיועדים להנאת אדם מלכתחילה, כמו בבשר קדשים המיועד לאכילה[15]. כמו כן, יש לחלק בין קדשי קדשים*, שמתחילתם מוגדרים כקדשי ה', ועל כן, כל זמן שלא נזרק דמם יש עליהם חיוב מעילה, ואילו לאחר זריקת הדם יש חיוב מעילה רק על החלקים המוקרבים[16]. לעומת זאת קדשים קלים*, אינם מוגדרים כ'קדשי ה'' לפני זריקת הדם, ואין חייבים עליהם משום מעילה כלל. ואילו לאחר זריקת הדם ישנו חיוב מעילה על האימורים, אך לא על הבשר[17].


רבן יוחנן בן זכאי דורש בצילו של היכל

בציור נראה רבן יוחנן בן זכאי כשהוא דורש בפני חכמים בהר הבית, כמובא בגמרא (פסחים כו, א) ש"היה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו". כמה טעמים נאמרו בגמרא ובראשונים מדוע אין במעשה זה משום מעילה, שכן כל דבר שאין בו ממשות, כגון, קול מראה וריח אין בו מעילה.

בבגדי- כהונה*: אין מעילה בבגדי הכהונה, משום שהם מיועדים ללבישה, ו'לא ניתנה התורה למלאכי השרת', לדרוש מן הכהנים שלא ליהנות מהם, או לפשוט אותם פעמים רבות בין עבודה לעבודה. עם זאת, לאחר שבגדים אלו בלו ואינם מיועדים לשימוש הכהנים, אין להשתמש בהם ויש בהם משום מעילה[18].

קול ומראה וריח: מדין התורה, אין מעילה אלא בדבר שיש בו ממשות, אבל אין מעילה בדבר שאין בו ממשות, כמו הנהנה מקול ערב של שירת הלויים, או ממראהו של ההיכל, או מריח ערב של הקטורת. עם זאת, חכמים אסרו על האדם לכוון ליהנות הנאה עצמית מן הדברים הללו. לגבי הקטורת, איסור החכמים הנזכר הוא לאחר שתעלה תימרתו, שכבר נעשתה מצוותו, אולם בזמן ההקטרה עצמה, איסור ההנאה הוא חיוב מן התורה[19].

דבר שנעשתה מצוותו: בכל דבר שכבר נעשתה מצוותו אין מעילה, פרט לבגדי כהונה ולתרומת הדשן, לגביהם יש פסוקים מיוחדים המלמדים שיש בהם מעילה[20]. כמו כן, ישנה מעילה בדמים של קדשים שכבר נזרקו על המזבח, לאחר שהדם יצאו עם אמת המים שבעזרה לנחל קדרון, משום שהמים נמכרים לגננים לזבל ודמיהם להקדש[21]. ויש אומרים שמעילה זו אינה אלא מדרבנן[22]. אבל בנסכים*, אין מעילה אחרי שירדו לשיתין*[23].

במי הכיור: יש שכתבו, כי אין מעילה במי הכיור, משום שהם מיועדים להנאת הכהנים בקידוש הידים והרגלים[24]. ויש מי שכותב, שאף במים אלו אפשר שיש מעילה[25].

שליח לדבר עבירה: אף שבכל התורה כולה, הלכה היא שאין שליח לדבר עבירה, כלומר, שאין המשלח חייב על מעשה שלוחו אם שלחו לעשות עבירה, אלא החיוב כולו מוטל על השליח. לא כן במעילה, הלכה היא, שיש שליח לדבר עבירה, כלומר אדם אשר שלח את חבירו לבצע עבירה של מעילה בקדשים, מעשה המעילה מחייב את השולח[26]. דבר זה נלמד בגזירה שווה מלשון "חטא" האמורה בתרומה, שכשם שאדם רשאי לשלוח את חבירו לתרום תרומה והשליחות מועילה, כך גם אם שלח אדם את חבירו לעשות פעולת מעילה הפעולה מתייחסת לשולח[27].


דמי הקרבנות שבאמת המים – יש בהם מעילה

בציור נראית אמת המים היוצאת מן המקדש לנחל קדרון, ובה מעורב דם הקרבנות. להלכה נקבע שיש מעילה בדם הקרבן למרות שנעשתה מצוותו - כמובא במשנה יומא ה, ו; שדמי הקרבנות - "מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן", ולכן הגננים שגינותיהם מקבלות מים מן המקדש, והם נהנים מדם הקרבן צריכים לשלם להקדש.

[1] ויקרא ה, טו- טז.

[2] דעת רבי בפסחים לג, א (וע"פ הפסוק בבמדבר יח, לב "ולא תשאו עליו חטא").

[3] דעת חכמים שם.

[4] רמב"ם מעילה א, ג; מאירי שבועות כד, ב; ר"י מיגאש שבועות כג, ב.

[5] סנהדרין פד, ב.

[6] רש"י שם ד"ה בו; תוספות תמורה ג, א ד"ה מאי.

[7] רמב"ם שם; חינוך מצוה תמז; וראה בסמ"ג עשין רי מה שכתב לדחות את דברי רש"י.

[8] דברים יב, יז.

[9] השגת הראב"ד על הרמב"ם שם.

[10] ויקרא כב, יב.

[11] משנה במעילה יח, א.

[12] דעת רבי עקיבא שם.

[13] דעת חכמים שם.

[14] רמב"ם שם ו, א (וראה בגמרא שם שאף רבי עקיבא לא נחלק על חכמים אלא בלבוש "מציעאה" (שאינו צמוד לבשר ואינו כלפי חוץ) ו"מלמלא" (בגד דק של פשתן – מפרש שם), שפחות נפגמים (רבינו גרשום, וראה תוספות שם ד"ה במאי). לדברי הרמב"ם שם, כלי כסף ונחושת וברזל הם כמו בגדים, שדרכם להיפגם.

[15] משנה מעילה דף ט, א.

[16] בחטאת ובאשם חייבים רק על האימורים, ובעולה חייבים גם על הבשר אך לא על העורות.

[17] משנה שם דף ז, ב; רמב"ם שם ב, א-ב.

[18] קידושין נד, א; רמב"ם שם ה, יד.

[19] פסחים כו, א; רמב"ם שם ה, טז. לדברי רש"י שם ד"ה וריח, בריח יש ממש בסממני הקטורת, ועל כן דינו שונה מהמראה והקול, וראה בתוספות הרא"ש מה שהקשה עליו, וביאר באופן אחר.

[20] פסחים שם: תרומת הדשן "ושמו" שלא יהנה, בגדי כהונה "והניחם שם", שטעונים גניזה (אבל לדעת רבי דוסא הם ראויים לכהן הדיוט).

[21] משנה יומא נח, ב, וכן הם דברי רבי שמעון במעילה יא, א; רמב"ם שם ב, יא.

[22] השגת הראב"ד שם, על פי הגמרא שם נט, ב, וכן הוא במאירי שם (וכן עולה מתוספות ברכות לא, א ד"ה המקיז), וכן הם דברי הרמב"ם בפירושו למשנה במעילה ג, ג. אבל רבינו חננאל ביומא פירש שמעילה זו היא מן התורה.

[23] מעילה שם; רמב"ם מעילה ב, ט.

[24] משך חכמה שמות מ, יא; שו"ת זרע אברהם (לופטביר) סימן י.

[25] שיירי קרבן לירושלמי סוטה פ"ג.

[26] קידושין מב, ב; רמב"ם מעילה ז, א.

[27] קידושין שם.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש