מילואים


מילואים: ההכנה לחנוכת המשכן נמשכה שבעה ימים, בהם התחנכו הכהנים לתפקידם בעבודת המשכן והקרבנות.

בטרם נחנך המשכן ותחילת העבודה בו, התחנכו והתקדשו הכהנים לתפקידם, ולמדו מפי משה את סדרי העבודה על המזבח ובתוך אהל המשכן. בכלל זה למדו את הקרבת הקרבנות, הקטרת הקטורת, הדלקת המנורה והבאת לחם הפנים. כן למדו את הדברים הקשורים וכרוכים בעבודה, וכגון: לבישת בגדי הכהונה הנזכרת במפורט בתורה, ועוד. עבודה זו כיפרה על הכהנים – כפרה המתחייבת כדי להכשירם לעבודה בשם כל ישראל, ככתוב: 'כאשר עשה ביום הזה ציוה ה'... לכפר עליכם"[1].

ימי המילואים – לעיני ישראל: משה רבינו שימש בימי המילואים ככהן גדול, אך לא לבש בגדי כהונה אלא שימש בחלוק לבן[2]. משה הוא שהדריך את הכהנים ולימדם את העבודה. התורה מאריכה ומתארת בפסוקים רבים את ימי המילואים וקידוש המשכן וכליו לעבודה, וכן את חנוכת המשכן ותחילת העבודה בו[3]. שבעה ימים נמשכו ימי המילואים, ובכל הימים הללו נקהלו ישראל אל פתח אוהל מועד. התורה מדגישה שכל הנעשה בימי המילואים נעשה לעיני כל ישראל, ומשה רבינו מראה כל דבר לעם ואומר להם, שכך נצטווה מפי ה', ככתוב: "ויאמר משה אל העדה: זה הדבר אשר ציוה ה' לעשות"[4]. מעשה החינוך לעיני כל ישראל נועד למנוע מחשבה, שמא המעשים נעשו לכבודו של אהרן, ומבואר במדרש שמטרת שיתוף העם היתה כדי שלא יחלקו ישראל על הכהונה[5]. עוד מבואר במדרש, שמאחר שהשטח הפנוי בחצר המשכן צר מהכיל את כל ישראל, התקיים באותו מעמד הכלל: "זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה"[6].

הלבשת הכהנים ומשיחתם בשמן המשחה: בתחילה, טבלו הכהנים במקוה ככתוב: "ואת אהרן ואת בניו תקריב... ורחצת אתם במים"[7]. משה רבינו הוא זה שנצטווה להלביש את אהרן ובניו בבגדי הכהונה, ולמשוח אותם בשמן המשחה, ככתוב: "והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו איתו, ומשחת אתם ומלאת את ידם, וקדשת אותם וכהנו לי". בתחילה לבש אהרן הכהן את מכנסיו[8], ולאחר מכן הלביש אותו משה בכתונת התשבץ. לאחר לבישת בגדי הלבן המשיך משה והלביש את אהרן בבגדי הזהב המיוחדים לכהן הגדול. תחילה הלבישו במעיל התכלת, עליו הלביש את האפוד, אשר נחגר כנגד ליבו בחשב האפוד. על האפוד נתן משה את החושן ואת האורים והתומים. לבסוף צנף משה את אהרן במצנפת ונתן על מצחו את הציץ. עם סיום לבישת הבגדים, משח משה את אהרן בשמן המשחה, ובכך קידשו לעבודה[9]. לאחר מכן הלביש משה את בני אהרן, ומשח גם אותם בשמן המשחה. נחלקו חכמים בשאלה, האם חגירת האבנט של אהרן היתה שלב בתוך הלבשתו הכללית בעת שהלביש עליו את בגדי הכהן הגדול כולם, או שמא תחילה חגר משה את אהרן ואת בניו יחדיו כל אחד ואבנטו, ורק לאחר מכן הלביש לאהרן את שאר בגדיו, וחזר להשלים את הלבשת הבנים[10].


אהרן ובניו בימי המילואים וחנוכת המשכן

בציור נראים אהרן ובניו בימי המילואים, כשהם מתחנכים לעבודת המשכן. בראש המזבח נראה אחד מבני אהרן, כשהוא מכין את אש המערכה להקרבת הקרבנות המיוחדים למילואים. משמאל נראה אחד מבני אהרן כשהוא נכנס עם מחתה של קטורת וכלי הקטרת לאוהל המשכן. במרכז נראה אהרן - הכהן הגדול הנכנס לתפקידו כאחראי על עבודת המשכן כולו.

קידוש כלי המשכן: המשכן וכליו התקדשו גם הם לעבודתם באמצעות משיחתם בשמן המשחה. פעולה זו נעשתה גם היא על ידי משה רבינו. כלי המשכן נמשחו כולם בשמן המשחה, ואילו המזבח היזה עליו משה מהשמן באופן מיוחד - שבע פעמים. משיחת הכלים בשמן המשחה היא פעולת הקדשה מיוחדת למשכן, מה שאין כן בבית ראשון ובית שני, שהכלים התקדשו על ידי העבודה בהם, וכדברי חז"ל – 'עבודתם מחנכתם'[11].

קרבנות המילואים: הקרבנות שהוקרבו בימי המילואים הם כדלהלן: פר אחד לחטאת, ושני אילים לעולה ולשלמים[12]. בנוסף, הובאו סל מצות הכולל בתוכו - עשר חלות מצה, עשר רבוכה, ועשר רקיקין[13]. להלן פרטי העבודה בהם:

הפר: אהרן ובניו סמכו ידיהם על ראש פר החטאת, ומשה שחט, ונתן את הדם על קרנות המזבח החיצון, כשהוא מקיף באצבעו, ונותן את הדם סביב המזבח. לאחר מכן שפך משה את שיירי הדם על יסוד מזבח החיצון. עם סיום שפיכת הדם, לקח משה את החלב, את יותרת הכבד ואת שתי הכליות - והעלם אל המזבח. את יתר הפר שרף בבית הדשן אשר מחוץ למחנה[14].

האיל: אהרן ובניו סמכו ידיהם על ראש האיל, ומשה שחטו. לאחר מכן זרק משה את הדם על גבי המזבח, ניתח את האיל לנתחיו, הקטיר את ראשו, את נתחיו ואת הפדר. את הקרב והכרעיים רחץ משה במים והקטיר על מזבח העולה[15].


פירוק המשכן והקמתו בשבעת ימי המילואים

אחד הנושאים שהיה צריך לבדוק בימי המילואים הוא עניין העמדת המשכן ופירוקו. שכן, נועד המשכן למסעות במדבר, ושבט לוי למשפחותיו היו צריכים ללמוד את הפירוק וההרכבה במהירות. המשכן היה מורכב מחלקים וכלים לרוב, וכל אחד מן הלויים היה צריך ללמוד את תפקידו בהרכבה, כדי שבעת חניית המחנה במסע, יהיה המשכן מוכן מיידית לעבודת הכהנים. לפיכך פירקו והרכיבו את המשכן כל יום מימי שבעת ימי המילואים, כדי שידעו להרכיבו במיומנות ובזריזות. בציור משמאל נראה איתמר בן אהרן הכהן כשהוא מפקח על העמדת המשכן על פי התוכנית שבידיו.

איל המילואים: אהרן ובניו סמכו את ידיהם על ראש האיל, והאיל נשחט על ידי משה, לאחר מכן לקח משה מדמו ונתן על תנוך אוזן* אהרן הימנית, ועל בהונות* ידו ורגלו הימנית. לאחר מכן נכנסו בני אהרן, ונתן עליהם כסדר אשר נתן משה על אהרן[16]. לאחר מכן נתן על כפי אהרן ועל כפי בניו, את החלב* ואת האליה*, ואת כל החלב אשר על הקרב*, ואת יותרת הכבד*, ואת שתי הכליות* ואת חלביהן, ואת שוק הימין. ומסל המצות לקח חלת מצה* אחת ורקיק* אחד ורבוכה* אחת, והניפו אותם תנופה* לפני ה', ומשה לקח הכל מעל כפיהם והקטירם למזבח[17]. לאחר מכן לקח את החזה* והניפו לפני ה' ומשה אכלו[18]. את יתר הקרבן אכלו הכהנים וגם את יתר סל המצות, והנותר* עד בוקר שרפו באש[19]. לאחר סיום העבודה פירקו את המשכן והקימו את המשכן למחרת[20]. כסדר הזה עשו יום יום במשך שבעה ימים, עד חנוכת המשכן* שהתקיימה ביום השמיני בסוף ימי המילואים. באשר לחנוכת הבית וימי המילואים בימי בית ראשון, שני ושלישי, עיין ערך 'חנוכת בית ראשון', וערך 'חנוכת בית שני', כן ראה ערך 'חנוכת בית שלישי'.

מן המדרש

ימי המילואים ושמחת אהרן ובניו על קיום המצוות שבמשכן

"'ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים': מיכן אמרו: בעשרים ושלשה באדר קרבו מילואים... הרי שלשים. באחד בניסן שלמו מילואים... כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן כל בוקר ובוקר, מקריב קרבנותיו עליו, ומפרקו. בשמיני העמידו ולא פירקו... כל שבעת הימים 'צוה ה' לעשות לכפר עליכם' אמר להם: כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים... 'ויעש אהרן ובניו' - ששים ושמחים כששומעים דברים לקבל מפי משה - כשומעים מפי הקדוש ברוך הוא... 'אשר ציוה ה' ביד משה' - כדאי השליח לשולחיו! כדאי המצוה למי שנצטווה!" (ספרא צו - מכילתא דמילואים פרשה א).

מעולם המחשבה

הזאת הדם בחנוכת המשכן על אוזן ימין ובהונות ימין

משה נצטווה להזות מן הדם על אוזן ימין של אהרן ובניו, ועל בוהן היד והרגל מימין, זאת, על שום מה? וכתבו האחרונים, שההזאה על האוזן באה להורות על חובת הציות, כי אין לך עבודה מורכבת ומדויקת מעבודת הכהנים במקדש, ובאה הזאה זו לומר: את אשר שמעת באזנך - עשה בידיך וברגלך. שכן, הידים והרגליים הן העושות את הציווי האלוהי. כמו כן, הימין היא הצד החזק והפעיל שבאדם, לפיכך על הכהן לשעבד את כוחותיו להוצאה לפועל של רצון ה', האוזן שומעת והיד והרגל ממלאות את צו ה'. מעשה זה היה נדרש במיוחד לאהרן, אשר נתן את ידו לישראל בחטא העגל, שם פעלו ישראל בלא משמעת לצווי שמימי. לפיכך באה עבודת המשכן המדויקת לומר, שהכל במשכן נעשה דווקא על פי צו, כעבד המציית למלכו, בבחינת - 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי ואי אתה רשאי להרהר אחריה' (פסיקתא דרב כהנא ד' פרה אדומה, וראה רמב"ם סוף הלכות מעילה. כן ראה בספר הכוזרי שהאריך בדבר). כך, אפוא, התקדשו הכהנים לעבודתם במקדש, ומעתה הם 'שלוחי דרחמנא' לעשות רצון ה' במקדשו, והרי הם זכאים להכנס להיכל לעבודה, וכך רשאי כהן גדול - כעבד למלך מלכי המלכים - להכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים.

[1] ויקרא ח, לד. וראה בפרשנים שם המשווים ימים אלו לשבעת הימים שמפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין.

[2] תענית יא, ב.

[3] ויקרא ט.

[4] ויקרא ח, ה.

[5] תנחומא ישן סימן י.

[6] ויקרא רבה פרשה י ד"ה את פר.

[7] שמות כט, ד.

[8] יומא כג, ב. אמנם בפסוקים זה לא מופיע כלל, אך קי"ל שהמכנסיים קודמים לכל הבגדים.

[9] הגמרא במסכת הוריות יב, א; אומרת, שהמשיחה היתה בצורת 'כי', ועיין רש"י שכתב ד"ה 'כמין כי', שהמשיחה מתחילה בין ריסי עיניו של הכהן, עוברת דרך העורף ומגיעה, עד לעין השנייה כמין אות 'ח'.

[10] יומא ו, א.

[11] יומא יב, א; וראה ערך 'כלי שרת'.

[12] עיין בויקרא רבה (פרשתא י) שכתב: פר באמצע ושני אלים מימין ומשמאל.

[13] מנחות עח, א.

[14] ויקרא ח, יד - יז. ועיין רש"י פסוק ט"ו שפירש 'חיטאו' – קידשו וטהרו.

[15] ויקרא ח, יח - כא.

[16] במדרש הגדול מובא, שהיו עשרים ושתים מתנות דם.

[17] ויקרא ח, כב - לא.

[18] נתינת החזה למשה בלי השוק הייתה לשעתה לימי המילואים בלבד, אבל לדורות, הכוהנים מקבלים חזה ושוק.

[19] ויקרא ח, לב.

[20] רש"י על התורה ויקרא ט, כג. ד"ה 'ויצאו ויברכו'.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il