מזבח מקדש את הראוי לו


מזבח מקדש את הראוי לו: קרבנות שנפל בהם פסול במהלך העבודה, אם הועלו למזבח – יוקטרו על אש המערכה.

הלכה היא, שקרבן פסול שעלה על מזבח העולה להקרבה – לא ירד, כיון שהמזבח מקדש אותו. דין זה לא נאמר אלא בקרבן שראוי לו שיעלה על המזבח, אך אם מלכתחילה קרבן זה לא אמור לעלות על המזבח כלל, דינו שיורידו אותו מן המזבח ואין המזבח מקדשו. שונה המזבח הפנימי – מזבח הקטורת - שמקדש גם קרבן פסול, בין אם ראוי לו, ובין שאינו ראוי לו[1]. להלן יתברר גדרו ופרטיו של דין זה.

מקור הדין וטעמו: נחלקו תנאים בדבר המקור לדין זה: יש מי שסובר, שדין זה נלמד מן הפסוק - "והיה המזבח קדש קדשים, כל הנוגע במזבח יקדש"[2], כשגדרי הדין וגבוליו נלמדים מפרשת התמיד הסמוכה לו. במשנה לעומת זאת נאמר, שדין זה נלמד מן הפסוק: "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו"[3], שם לומדים תנאים מפסוק זה את פרטי הדין וגבוליו[4]. הטעם לדין הוא, שכיון שהקרבן כבר עלה למזבח והוברר ל'חלק גבוה', נעשה בכך 'לחמו' של הקב"ה, לפיכך, אי אפשר לשנות את מעמדו, וצריך להקטירו למרות שהוא פסול[5]. וכתבו הראשונים: "זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח, מפשיטן ומנתחן במקומן... ומפני מה לא יוריד הכל [לשטיפה] אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאישים, אם עלה לראש המזבח - לא ירד, שנאמר: 'כל הנוגע במזבח יקדש'... מה עולה שהיא ראויה לאישים - אם עלתה לא תרד, אף כל הראוי לאישים - אם עלה לא ירד"[6].

קרבנות שעלו על גבי המזבח – ויש מהם ירדו: כאמור, יש קרבנות שגם אם עלו למזבח – ירדו. דוגמאות לכך נדונו בראשונים: "אלו [הקרבנות] אם יעלו – ירדו - כל שאינו ראוי לאישים [להקטרה על גבי המזבח, והם]: בשר קדשי קדשים [הנאכל לכהנים] ובשר קדשים קלים [הנאכל לישראל] מותר העומר, ושיירי מנחות, ושתי הלחם, ולחם הפנים [שכולם נאכלים לכהנים] והקטורת" – אלה, אפילו אם עלו על המזבח החיצון – ירדו, כיון שלא נועדו מעולם לעלות על אש מזבח העולה[7]. עוד כתבו, שיש חלקים בבהמה שאינם בשר, לפיכך, אם אינם מחוברים לבשר הבהמה ירדו, כגון: "צמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן התיישים, והעצמות והגידים, והקרניים והטלפיים [כל אלו] בזמן שאינן מחוברים - אם עלו - ירדו"[8]. לגבי החלקים המחוברים לבשר, כגון עצמות וקרניים, רבו הדינים וכדלהלן: א. עצמות המחוברות לבשר – יעלו למזבח ויוקטרו. ב. עצמות שפירשו מהבשר בקרקע – לא יעלו. ג. פירשו בקרקע והועלו למזבח שלא כדין - ירדו[9].


'אויר מזבח כמזבח' – והקרבן מתקדש באוירו

בציור נראה אחד מאברי קרבן שנפסל, והעלוהו הכהנים להקרבה על גבי המזבח, ונמצא תלוי באוירו; בכגון זה הלכה היא, שבשר זה נתקדש באוירו של מזבח, ו'כיון שעלה - לא ירד', ומקטירים אותו על אש המערכה.

פסולי הקרבנות: ככלל, רק קרבנות ש'פסולן בקודש', כלומר שנפסלו בעזרה, במהלך ההקרבה – אם עלו למזבח – לא ירדו. אולם, קרבנות שנפסלו להקרבה עוד בטרם הביאום לעזרה, ואחר שהביאום לעזרה העלו אותם למזבח, אלה - אכן ירדו[10]. יש מן התנאים האומר, שדין 'אם עלו לא ירדו' נוהג גם בחלק מקרבן בעלי מום[11]. הראשונים לא פסקו כמותו להלכה[12], אולם יש מן האחרונים שהכריעו כמותו, מאחר שלדעתם יש משניות שמהן עולה כדעתו[13].

האם הכבש, היסוד, והסובב - דינם כמזבח? גדר 'מזבח' האמור לעניין זה, כולל את כל גג המזבח ולא רק את המערכה הגדולה. לא זו אף זו, אפילו הכבש נחשב כמזבח לעניין זה – ומקדש את הראוי לעלות על גבי המזבח. וכתבו הראשונים: "כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש... משיגיע לכבש קרבן או דבר הראוי לו - לא ירד, ואף על פי שנפסל"[14]. באשר לסובב וליסוד נחלקו ראשונים ואחרונים, האם דינם כמזבח: לרוב הדעות דינם כמזבח, ובפרט הסובב[15]. לגבי אויר המזבח, הגמרא מסתפקת, האם דינו כמזבח, ומכריעה, שאם הכהן עומד על גבי המזבח ומחזיק את הקרבן בידיו - אזי – 'אויר המזבח כמזבח'. עם זאת, נשאר עדיין ספק, במקרה שהכהן עומד על רצפת העזרה ומחזיק את הקרבן בקנה מעל גבי המזבח, האם יוקרב על גבי האש? יש הפוסקים ש'אויר המזבח כמזבח', והכל בכלל דין זה, ויש מן האחרונים שהסבירו שהלכה זו נאמרה מספק, ולחומרא. להלכה נפסק שמקטירים את הקרבן שעלה באופן זה על המזבח ואין להורידו[16].


אברי קרבן שעלו – ודינם לרדת מראש המזבח

בציור נראים אברי קרבנות שעלו על גבי המזבח, אולם לא נועדו להקרבה על אש המזבח, אלא לאכילת כהנים, שכן הם קדשי קדשים. כן יש אברים שהם קדשים קלים, כגון אברי קרבן שלמים המיועדים לאכילה בירושלים, אברים אלה, אם עלו לראש המזבח – ירדו וייאכלו על ידי בעליהם.

דין קרבן פסול שעלה על גבי המזבח: ההלכה האומרת ש'אם עלה לא ירד', מחייבת את הקטרתו של הקרבן על המזבח[17], כמו כן חל איסור להשאירו על המזבח מבלי לעשות דבר. עם זאת, שונה קרבן זה מקרבן כשר, ומכיוון שקרבן זה נפסל - אין להפשיט ולנתח את איבריו בראש המזבח, אלא נשרף באש המערכה כמות שהוא. אם למרות האמור הורד הקרבן מהמזבח – שלא כדין – אין להעלותו עליו מחדש[18].

כפרת הבעלים: הקטרת קרבן פסול אינה מכשירה אותו כקרבן המרצה את בעליו, לפיכך צריכים הבעלים להביא את קרבנם מחדש[19].

מעילה: לדעת רוב הראשונים, בקרבן פסול עדיין יש דיני מעילה, כי פסולו לא מבטל את קדושתו. כל שכן במקרה שהקרבן כבר עלה למזבח, וחל עליו הדין של 'אם עלה לא ירד', שעדיין יש עליו דין מעילה[20]. מצינו עם זאת דעה אחרת, האומרת, שבכל פסולי המוקדשין אין מעילה מן התורה, גם אם עלו למזבח – כיוון שאינם יותר 'מקדשי ה''[21].

קרבנות כשרים: באשר לקרבנות כשרים שעלו למזבח טרם זמנם, כגון, אימורים שעלו לפני זריקת דמם, גם בהם נאמר הדין של 'אם עלו לא ירדו'. אלא שנחלקו ראשונים בפרטי דינם: יש מן הראשונים שכתב, שאמנם אין חובה להורידם, אך ניתן לעשות זאת אם רוצים, כיוון שלאחר מכן ניתן להעלותם מחדש[22]. להלכה כתבו הראשונים, שמפשיטם ומנתח אותם בראש המזבח, את העור והבשר מוריד מראש המזבח ונותנם לבעלים, כמו כן, לכתחילה אין להורידם, אך מוריד את האברים לשטיפה במים ומחזירם[23].

ההבדל בין המזבח הפנימי לחיצון: כאמור, נחלקו תנאים בעניין הקרבנות; אלו מהם מקדש המזבח החיצון, כשהמשותף לכולם הוא, שהמזבח החיצון מקדש רק קרבן שראוי לעלות עליו לכתחילה, לא כן קרבנות שאינם ראויים לעלות עליו, כגון קטורת, לפיכך אינו מקדש אותה[24]. לעומת זאת דינו של המזבח הפנימי שונה, ומקדש כל דבר שעולה עליו, גם אם אלו קרבנות ונסכים שצריכים לעלות על מזבח העולה בחוץ. בביאור ההבדל בין דינם של שני המזבחות אומרת הגמרא: "האי [המזבח החיצון בגדר] – 'רצפה', והאי [המזבח הפנימי בגדר] – 'כלי שרת'"[25]. דברי הגמרא מוסברים בשני אופנים: א. קדושתו של המזבח החיצון אינה כשל המזבח הפנימי שנמשח בשמן המשחה, ולפיכך יש דברים שהמזבח הפנימי מקדש ואילו המזבח החיצון - שלא נמשח - אינו מקדש[26]. ב. המזבח הפנימי יש לו שתי מעלות, שכן, נקרא 'מזבח' ובנוסף לכך יש לו דין כלי שרת, ולכן כוחו גדול יותר לקדש קרבנות מאשר המזבח החיצון שאינו אלא מזבח בלבד[27]. האחרונים התקשו בהסברים דלעיל, שכן המזבח הפנימי בימי שלמה וכן המזבח בימי בית שני – שניהם לא נמשחו, ובכל זאת מקדשים יותר ממזבח החיצון[28]! עוד קשה, שגם כלי שרת אינו יכול לקדש אלא את הראוי לו[29]. לאור האמור, יש מן האחרונים שהסביר בטעם הדבר מדוע כוחו של המזבח החיצון פחות משל הפנימי, שכן נאמרה בו גזירת הכתוב: שנאמר: "היא העולה" – מלמד שאינו מקדש אלא את הראוי לו כעולה, מה שאין כן לגבי המזבח הפנימי, שנאמר בו: "כל הנוגע בהם יקדש" – לרבות הכל[30], לפיכך מזבח הזהב שהוא גם כלי- שרת מקדש כל דבר שעולה עליו[31].


קרבן עולה שהעלוהו לראש המזבח – להלכותיו

קרבן עולה שהעלה הכהן לראש המזבח, דין הקרבן להורידו, והשחיטה תהא על קרקע העזרה. אם שחט את העולה בראש המזבח, השחיטה כשרה בדיעבד, כי כל המזבח ראוי לשחיטה. במקרה זה מפשיט את העולה ומנתח אותה במקומה, ובאשר לקרביים - מוריד אותם מן המזבח לעזרה, שוטפם שם ומחזירם להקרבה בראש המזבח (רמב"ם פסולי המוקדשין ג, א–ב, ה).

[1] משנה זבחים ט, א. זבחים כז, ב. רמב"ם הלכות פסולי המוקדשים ג, יח.

[2] רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא על פי האמור בשמות כט, לז; זבחים פג, ב.

[3] ויקרא ו, ב.

[4] רבן גמליאל ורבי יהושע בזבחים ט, א.

[5] רש"י על המשנה שם.

[6] רמב"ם פסולי המוקדשין ג, ג.

[7] רמב"ם פסולי המוקדשין ג, טז.

[8] רמב"ם פסולי המוקדשין ג, טז.

[9] זו דעת רוב הראשונים והאחרונים כגון רש"י, רמב"ם, אחרונים בדעת תוס', ועוד. השטמ"ק לעומת זאת סובר שאם עלו לא ירדו.

[10] משנה בזבחים פה, ב. ישנם מקרים בהם חלק מהראשונים סוברים שגם אם הפסול אירע בעזרה – הקרבן ירד מהמזבח. להרחבה בעניין ראה ספר 'שערי היכל' לזבחים מערכה ר').

[11] רבי עקיבא שם.

[12] רמב"ם פסולי המוקדשין ג, ה; מאירי למשנה שם; רע"ב למשנה שם; הטעם לפסוק נגד רבי עקיבא הוא, ש'הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מחביריו', כמקובל אצל הראשונים.

[13] רש"ש בספר הליקוטים; הגר"י פרלעא בפירושו לספר המצוות לרס"ג (ח"א עשה קה).

[14] רמב"ם פסולי המוקדשין ג, יח.

[15] זבחים נח, א; עולת שלמה פז, ב; זבח תודה שם.

[16] רמב"ם פסולי המוקדשין ג, יא - יב; כסף משנה שם.

[17] רמב"ם שם.

[18] עיין רש"י ותוספות זבחים פה, א.

[19] משנה בזבחים פב, א ורשי (שם) ד"ה ואין.

[20] כגון תוס' מעילה ו, ב ד"ה שלא כתיקונה.

[21] רמב"ם מעילה ג, א; קרן אורה שם.

[22] רש"י לזבחים פה, א ד"ה סיפא.

[23] פסולי המוקדשין ג, ב - ג.

[24] דעת ר' גמליאל משנה זבחים ט, א.

[25] זבחים כז, ב.

[26] רש"י (שם) ד"ה האי רצפה.

[27] שיטה מקובצת שם, אות ג.

[28] צאן קדשים וחשק שלמה על הגמרא שם.

[29] זבחים פו, א ובראשונים שם.

[30] ערוך השולחן סי' קל סעיפים ב, ז.

[31] זבחים כז, ב. רמב"ם פסולי המקודשים ג, יח.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש