מוראת העוף


מוראת העוף: קרביים של עולת העוף, שאינם קרבים על המזבח, נקראים בתורה - 'מוראה'.

סדר הקרבת עולת העוף יש בו שלבים אחדים. תחילה המליקה, לאחר מכן הפרדת הראש מן הגוף, ולבסוף מיצוי הדם על קיר המזבח[1]. השלב הבא לקראת הקרבה הוא הסרת מוראת העוף מן הגוף, ככתוב: "והסיר את מֻוראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה, אל מקום הדשן"[2].

מוראת העוף – מהי? מוראת העוף כוללת אברים אחדים במערכת העיכול של העוף; לאחר שהמזון נכנס בוושט בגרונו של העוף, מגיע המזון לזפק. הזפק הוא כיס בצואר שקיים בעופות הניזונים מזרעים. תפקיד הכיס לרכך את הזרעים הקשים השרויים בו לקראת הטחינה בהמשך, באברי העיכול. מן הזפק עוברים הגרגרים אל הקורקבן, איבר שרירי ומחוספס, ובו נטחן המזון לקראת עיכולו הסופי במעיים.


מוראת העוף - הזפק הקורקבן ובני המעיים

בתמונה נראים - הזפק, הקורקבן, ובני המעיים, לאחר שהוצאו מקרב העוף (יונה או תור). על פניהם נראית ה'נוצה' (בראש הציור בצבע לבן) כלומר, עור הצוואר ובו נוצות אחדות.

מוראה ונוצה – המחלוקת בהגדרתם: נחלקו תנאים בתורת כהנים ובברייתא, מהי המוראה ומהי הנוצה: לדעת חכמים המוראה היא הזפק, והנוצה היא הנוצה על העור בסמוך לו. אבא יוסי בן חנן אומר "נוטלה ונוטל קורקבנה עמה"[3]. ונחלקו הפרשנים בהסבר דבריהם: יש אומרים שלדעת חכמים המוראה היא הזפק, והנוצה היא הנוצות הסמוכות לו על הצואר[4], ואילו לדעת אבא יוסי בן חנן המוראה היא הזפק, ואילו 'הנוצה' היא הקורקבן, ולא הנוצות החיצוניות[5]. כדברי אבא יוסי בן חנן משתמע בתרגום אונקלוס שתרגם: "מוראתו בנוצתה - זפקיה באוכליה"[6], הרי שלדבריו הנוצה היא האוכל שבמעיים. ויש אומרים שלדעת כולם הנוצה היא הנוצה שעל העור, ונחלקו בהגדרת 'מוראה': לדעת חכמים מוראה הוא הזפק בלבד, ולדעת אבא יוסי בן חנן מוראה היא הזפק והקורקבן[7]. מלשון המשנה נראה כדברי אבא יוסי בן חנן, שם נאמר: "והסיר [הכהן] את המוראה [זפק] ואת הנוצה, ואת בני המעיים היוצאין עמם, והשליכן לבית הדשן"[8]. עוד נחלקו תנאים, האם יש להסיר גם את העור שעל הזפק, או לא[9]. וכתבו הראשונים להלכה, שיש להסיר את הזפק ואת העור שעליו עם הנוצה, וכן את הקורקבן ובני המעיים הנמשכים עמו, ומשליך הכל לבית הדשן[10].

אופן הסרת הזפק: יש מן הראשונים שכתבו שהתנאים נחלקו בשאלה, כאשר מסיר הכהן את המוראה יחד עם הנוצה, האם יסיר אותם בסכין דווקא, או שאפשר אפילו ביד[11]. להלכה נקבע, שרשאי הכהן ליטול את המוראה בידו, אף אם יימשך מעט עור שלא כנגד הזפק[12]. עוד מובא בהלכה, שגם אם לא הסיר - לא את המוראה, ולא את הנוצה ולא את בני המעיים - הקרבן כשר בדיעבד, שאין דבר פוסל בעולת העוף לאחר מיצוי הדם[13].


המוראה מושלכת אל בית הדשן סמוך למזבח

בציור נראה כהן המביא את המוראה והנוצה אל בית הדשן. לכתחילה ראוי להשליך את המוראה מן המזבח ישירות אל בית הדשן, ככתוב: "והשליך אותה אצל המזבח קדמה, אל מקום הדשן". עם זאת, מצינו בלשון חז"ל, שהדבר נעשה גם בנתינה בנחת, שכן, בית הדשן נקרא – "מקום שנותנין [שם] מוראה ונוצה", כי לא כל כהן היה יכול להשליך מרחוק את המוראה למקום הדשן.

הנאה ממוראת העוף: הלכה היא, שאסור ליהנות ממוראת העוף ונוצתה, אפילו לאחר מיצוי הדם של הקרבן, עם זאת, אם נהנה אדם מהן, אינו חייב קרבן מעילה[14]. יש אומרים, שאיסור זה של הנאה ממוראת העוף ונוצתה - נאמר גם בחטאת העוף[15].

מן הניסים שבמקדש: אמרו חז"ל בתלמוד: "מוראה ונוצה... נבלעין במקומן". כלומר, לאחר שהשליכו אותם אל מקום הדשן במזרח הכבש, היו נבלעים במקומם[16].

מעולם ההלכה והאגדה

כמה גדול כוחן של כהנים

"אמר רבי יוחנן: בוא וראה כמה גדול כוחן של כהנים, שאין לך קל בעופות יותר ממוראה ונוצה [עם זאת] פעמים שהכהן זורקן [את המוראה והנוצה] יותר מבשלשים אמה" (זבחים סד, א). שכן מקום עמידתו של הכהן על המזבח רחוק מבית הדשן כשלושים אמה. וראה תוספות מעילה יא, ב; שכתב, ש"אין השלכה פחות מעשרים אמה", נמצא, שהכהן עומד על הסובב, הרחוק מבית הדשן עשרים אמה, וזורק. הדבר מלמד על כוחו של הכהן, וכן על יכולת הדיוק של הכהן הזורק אל בית הדשן - 'לא יחטיא'. עם זאת, נראה שאין הדבר מעכב, ואם ירד הכהן לבית הדשן, ונתן שם את המוראה והנוצה - קיים את מצות הקרבן, וכלשון הגמרא זבחים שם: "מקום שנותנין [בנחת] מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה" (וראה 'שערי היכל' לזבחים סד, מערכה קנו).

[1] ראה משנה זבחים סד, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ו, כ.

[2] ויקרא א, טז.

[3] זבחים סה, א; תורת כהנים, ויקרא נדבה, פרשתא ז, ט.

[4] אין הכוונה לכלל נוצות העוף שאם כן לא היה הכתוב אומר "בנוצתה" שמשמע הנוצה של המוראה (וראה פירוש הראב"ד על תורת כהנים שם).

[5] רש"י זבחים שם; רש"י על התורה ויקרא א, טז. ובפירושו לתורה משמע שנוקט כדברי אבא יוסי בן חנן.

[6] ויקרא שם.

[7] רמב"ן על התורה ויקרא שם. וכן משמע שהיא דעת הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם. הזפק והקורקבן כוללים את בני המעיים הנמשכים עמם.

[8] משנה זבחים סד, ב. המזרחי מבאר בדעת רש"י שהמשנה היא כחכמים ולדעתם מוראה כוללת את הזפק ובני המעיים כולם. וראה ברמב"ן כיצד מבאר את דברי אונקלוס לשיטתו.

[9] אפשרות אחת לביאור מחלוקת חכמים בברייתא עם תנא דבי ר' ישמעאל המובא בגמרא זבחים סה, א (ראב"ד בפירושו לתורת כהנים).

[10] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ו, כא. וכדעת המשנה. וראה במפרשים שיש סוברים שפסק כאבא יוסי בן חנן וכהסבר הרמב"ן (מהר"י קורקוס), ויש סוברים שנקט כחכמים וכהסבר רש"י והמזרחי (לחם משנה).

[11] אפשרות אחרת לביאור מחלוקת חכמים בברייתא עם תנא דבי ר' ישמעאל המובא בגמרא זבחים סה, א (ראב"ד בפירושו לתורת כהנים).

[12] רמב"ם מעשה הקרבנות שם. וראה ראב"ד תורת כהנים שם.

[13] משנה זבחים סד, ב; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות ו, כב.

[14] תמורה לד, א.

[15] כך משמע מהרמב"ם הלכות מעילה ב, ו. וכן כתב בקריית ספר ובאבן האזל שם. אך ראה כסף משנה, מהר"י קורקוס, הר המוריה ועוד אחרונים וצ"ע.

[16] יומא כא, א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il