מהרה יבנה המקדש


מהרה יבנה המקדש: מימרה, שטבע רבן יוחנן בן זכאי, המבוססת על האמונה, שבניין המקדש זו מצוה מחוייבת בכל שעה, ועתידים ישראל לבנותו במהרה.

מצינו בתלמוד, שחכמים פעלו להחדיר בעם את האמונה, שעתידים ישראל לבנות את המקדש מחורבנו במהרה. לפיכך, מיד עם החורבן תיקנו חכמים תקנות, להבטיח, שלכשיבנה המקדש יהיו הכהנים והעם מוכנים לחידוש העבודה. כן תיקנו חכמים תקנות למנוע מצב, שלכשיקום המקדש במהרה, כבר ינהג העם מנהג קבע בהתאם למציאות ההלכתית של תקופת החורבן והגלות, ויתקשה העם לחזור לסדרי ההלכה של תקופת המקדש, ונמצאת ההלכה במקדש מקופחת ומעוותת. לפיכך, תקנו חכמים תקנות, שגם בזמן החורבן ינהגו ישראל באופן התואם את זמן המקדש לכשיבנה, למנוע מכשול בעתיד בעת בניין הבית השלישי.

להלן כמה הלכות שנקבעו על פי כלל זה:

איסור על הכהנים לשתות יין: חכמים גזרו איסור על כהנים לשתות יין בזמן הזה, משום ש"מהרה יבנה בית המקדש", ויזדקקו ישראל לכהן הראוי לעבודה בעזרה, וכיון שכהן שתוי יין פסול לעבודה - כהן זה לא יוכל לעבוד, ונמצאת העבודה במקדש מתעכבת[1].

איסור להטיל מום בבהמה הראויה לקרבן: אסרו חכמים על האדם בזמן החורבן, להטיל מום בבהמות שבעדרו, כדי להיפטר ממעשר בהמה[2], זאת, בגלל האמונה, ש'מהרה יבנה בית המקדש', ויזדקקו הכהנים לבהמות הראויות להקרבה, וכיון שיטילו ישראל מום בכל הבהמות - לא ימצאו בהמות להקרבה[3]. נמצא שלמרות שהדבר מעורר קשיים בגידול הבהמות, עם זאת, משום בניין המקדש גזרו איסור להטיל מום בבהמה.


מתקנות החורבן: תקיעה בשבת בבית דין כבמקדש

רבי יוחנן בן זכאי חשש שמא תישכח ההלכה הנוהגת במקדש לתקוע בשופר בראש השנה גם כשהוא חל בשבת. לפיכך תיקן לתקוע בשבת ביבנה ובכל עיר שיש בה בית דין. בציור נראית התקיעה בשבת בפני חברי בית הדין לאחר החורבן.

איסור לאכול מן ה'חדש' כל היום: בגמרא דנו בשאלת אכילת 'חדש' למחרת הפסח בעת החורבן, שכן, הלכה היא, שבהעדר מקדש אין מקריבים את קרבן העומר*, ממילא רשאים הכל לאכול מן התבואה החדשה מיד בבוקר ששה עשר בניסן. מול מציאות הלכתית זו, חשש רבן יוחנן בן זכאי, שמא יתרגל הציבור לאכול מן החדש בששה עשר בניסן מיד עם שחר, שכן, 'מהרה ייבנה המקדש' וישראל יפעלו במהירות לגמור את מלאכת בניין המקדש[4] בערב פסח, ותחזור מצות הקרבת העומר בזמנה למחרת יום טוב ראשון, אזי יש לחשוש, שישראל ימשיכו במנהג הגלות והחורבן, ויאכלו מן התבואה החדשה מיד עם שחר - גם לאחר בניין המקדש - ולא ימתינו להקרבת העומר. לפיכך תיקן רבי יוחנן בן זכאי, וגזר איסור כללי, שאין לאכול מן החדש כל היום, לבל ייקבע מנהג הגלות, ויאמרו, שכשם שבשנה שעברה אכלנו מן החדש בתחילת יום ט"ז בניסן - כך גם השנה נאכל מן החדש. ומפני שכחת הגלות לא יידעו את ההלכה, שבשנה שעברה בגלל החורבן לא הקריבו עומר והחדש מותר מיד, ואילו השנה מקריבים עומר, ומשנבנה המקדש חל איסור לאכול מן החדש עד הקרבת העומר[5].

ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה: תקנה שתיקנו חכמים במקדש בימי בית שני בעניין ראש השנה, יש לה השלכות גם לאחר החורבן. שכן, בזמן שבית המקדש היה קיים, תיקנו חכמים שלא לקבל את העדים המעידים על קידוש החודש משעת המנחה ולמעלה, משום שפעם נשתהו העדים מלבוא ולא ידעו הלויים מה לשיר, ולכן אם באו עדים משעת המנחה ולמעלה, נוהגים קדושה שני ימים - באותו יום וביום שלמחרתו. מציאות זו עוררה בעיה הלכתית, שכן, מאותה שעה, שני ימים טובים של ראש השנה קדושים קדושה אחת. לאור האמור, אם נולדה ביצה ביום ראשון של ראש השנה - היא אסורה ביום השני, משום שנולדה ביום טוב. לאחר החורבן, שלא היה עוד חשש שישתבשו הלויים בשיר, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיקבלו את עדי קידוש החודש כל היום, מעתה, שני ימי ראש השנה אינם קדושים קדושה אחת, אלא שניהם קדושים מספק, שאם היום הראשון קדוש - השני אינו קדוש, ואם השני קדוש - הראשון אינו קדוש. לפיכך היה מן הראוי לומר, שביצה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה מותרת בשני. למרות זאת קבעו האמוראים, שגם לאחר החורבן ביצה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה אסורה ביום השני, משום ש'מהרה יבנה המקדש', ויאמרו: כשם שבשנה שעברה אכלנו ביום השני ביצה שנולדה בראשון, גם עכשיו נאכל בשני ביצה שנולדה בראשון, ולא ידעו שבשנה שעברה לא היה בית המקדש, ועכשיו שנבנה המקדש - חזרו שני הימים להיות קדושים קדושה אחת[6].

תקיעת שופר בשבת בבית דין: תקנה אחרת שהתקין רבן יוחנן בן זכאי מובאת בתלמוד, לקיים מצות תקיעת שופר במועדה, גם כאשר ראש השנה חל בשבת. זאת, מחשש, שמא תישכח המצוה - כפי שהתקיימה בזמן הבית, לתקוע בשופר במקדש גם בשבת. לפיכך התקין רבי יוחנן בן זכאי לאחר החורבן, לתקוע בשופר בשבת בכל עיר שיש בה בית דין. בקיום תקנת חכמים זו מקיימים מצות תקיעת שופר מן התורה. תקנתו זו באה להציל את מצות שופר מביטול, חלילה, כתוצאה מן החורבן. אף כאן פעל רבי יוחנן בן זכאי על פי הכלל – 'מהרה ייבנה המקדש', שכן חשש, שהציבור יתרגל למציאות שתקיעת שופר בשבת בטילה מן התורה, אזי תישכח המצוה, ויבואו לבטל את מצות שופר גם כשיקום המקדש, באומרם: הרי כך נהגנו אשתקד שלא תקענו בשבת, ממילא אסור לתקוע במקדש בשבת, ולא יידעו שהביטול היה כתוצאה מן החורבן. חשש זה הביא את רבן יוחנן בן זכאי לתקן, שתקיעת שופר תתקיים גם בשבת בכל עיר בישראל שיש בה בית דין[7]. הלכה זו מובאת בראשונים אלא שנחלקו בשאלה, האם תקנת רבי יוחנן בן זכאי נוהגת רק בבית דין של 'סמוכים', או בכל עיר בתפוצות ישראל שיש בה בית דין[8].

'זכר למקדש' – 'ומהרה יבנה המקדש': רבי יוחנן בן זכאי התקין שני סוגי תקנות בקשר למקדש; סוג אחד: 'זכר מקדש', כלומר, תקנות לשמירת ההלכות שנהגו במקדש לבל ישתכחו. כגון, התקנה ליטול לולב שבעה ימים בכל תפוצות ישראל, לבל תישכח מצות לולב כפי שנהגה במקדש – כל שבעה[9]. סוג הלכות זה נתקן על פי הפסוק בירמיהו - "ציון היא - דורש אין לה"[10], ולמדו חכמים מפסוק זה שמצוה לדרוש ולהתקין תקנות לזכרון המקדש[11]. סוג שני: לעומת האמור, התקין רבי יוחנן בן זכאי תקנות לכשיבנה המקדש - שלא יווצר מצב, שהמצוות שבמקדש ישתבשו כתוצאה מן החורבן והגלות – כנ"ל. תקנות אלו מוגדרות במסגרת המימרא: 'מהרה יבנה המקדש', לוודא, שהמצוות שבמקדש, ישובו לכמות שהיו בעת בניינו.


תקנת רבי יוחנן בן זכאי ביבנה – 'מהרה יבנה המקדש' בידי אדם

בציור נראה רבי יוחנן בן זכאי כשהוא מתקן תקנות בסנהדרין שבכרם ביבנה לאחר החורבן. רבי יוחנן יושב יחד עם חבריו לסנהדרין וקובע הלכות המתחייבות כתוצאה מן החורבן, והן: 'זכר למקדש' ו'מהרה יבנה המקדש'. וכגון, בעניין אכילת תבואה חדשה למחרת הפסח, כשבמציאות של חורבן מצות העומר אינה מתקיימת, קבעו תקנה לאסור אכילת 'חדש' כל היום, כדי שלכשיבנה המקדש השלישי במהרה בידי ישראל, לא תישכח ההלכה הנהוגה בזמן הבית, לאכול מן ה'חדש' רק לאחר הקרבת העומר.

[1] תענית יז, א - ב. סנהדרין כב, ב. אבל דעת רבי שם ש"תקנתו קלקלתו", כלומר: בשל הקלקלה שבית המקדש לא נבנה כבר שנים רבות, אין חוששים, שלפתע ייבנה בית המקדש במהרה, ובזה יש לכהנים תקנה שהם רשאים לשתות יין. ראה רש"י תענית שם ד"ה 'רבי אומר'.

[2] שכן אם יעשר את עדרו אי אפשר יהיה להקריב את הבהמה עקב החורבן.

[3] בכורות נג, ב.

[4] סוכה מא, א; רש"י ד"ה 'דאיבני אימת'.

[5] ראש השנה ל, א. סוכה מא, א. מנחות סח, ב. למעשה, מסקנת הגמרא (ר"ה שם, סוכה שם ומנחות שם) שבזמן שאין מקדש, חל איסור מן התורה לאכול מן החדש בט"ז בניסן כל היום. כן גם פסק הרמב"ם להלכה בהל' מאכלות אסורות י, ב.

[6] ביצה ה, ב. וראה בסוגיה שם דעות של אמוראים אחרים.

[7] ראש השנה כט, ב.

[8] זה לשון הרמב"ם הלכות שופר ב, ט: "בזמן הזה שחרב המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע, והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת". הנושא נדון בהרחבה בספר 'סנהדרין הגדולה' שער שלישי, מאת הרב ישראל אריאל, שם מתברר שמרבית הראשונים סבורים שיש לתקוע בכל עיר שיש בה בית דין - אפילו אינם סמוכים, עיין שם.

[9] עיין ערך 'זכר למקדש'.

[10] ירמיהו ל, יז.

[11] ראש השנה, ל, א; סוכה מא, א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש