טהרת טמא מת


טהרת טמא מת: סדר הטהרה לאדם שנטמא בטומאת מת.

סדר הטהרה לאדם שנטמא למת, אמור בתורה, ככתוב: "אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל... יטמא שבעת ימים... ולקח אזוב וטבל במים... והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי... ורחץ במים וטהר בערב"[1]. כלומר, אדם שנטמא למת, הטומאה נמשכת שבעה ימים, ולאחר הזאת מי אפר פרה על הטמא ביום השלישי והשביעי, האדם טובל במקוה ועם הערב שמש* נטהר לגמרי מטומאתו. הדברים אמורים לא רק לגבי אדם אלא גם לעניין הכלים והבגדים שנטמאו למת.

מצות הטהרה: מצוה על טמא המת להיטהר קודם כניסתו למקדש או קודם אכילת קדשים, ואם לא נטהר ונכנס לעזרה או אכל בשר קדשים - חייב כרת[2]. יש מי שכתב, כי אם עבר וביטל הזאה שהיה צריך לה, ביטל מצות עשה זו, שכן כתוב: "הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר"[3]. ויש מן הראשונים, שאינם מונים מצוה זו כמצות עשה המוטלת על האדם שנטמא, אלא מדובר במצוה כללית על ישראל והכהנים לנהוג בדיני מי הנידה* כהלכתם[4] לפי הצורך. לעומת זאת, יש מן הראשונים האומר, שאין למנות את הטהרות והטומאות כלל במנין המצוות[5].

אופן ההזאה: כתבו הראשונים: "כיצד מטהרים טמא מת במי נדה? - לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב[6], ואוגדן אגודה אחת, ובכל בד ובד גבעול אחד, וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי. ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה... ואחר שיזה עליו ביום השביעי - טובל ביום, ומעריב שמשו, והרי הוא טהור לערב"[7]. שלא כמו במצורע, שיש להזות עליו שבע פעמים לטהרתו, לא כן טמא מת, אין מזים עליו בשלישי ובשביעי אלא פעם אחת בלבד[8].


הזאת מי אפר פרה אדומה על טמא מת

בציור נראה כהן המזה מי אפר פרה מתוך כלי אבן. לצורך הטהרה נטל הכהן אפר פרה מתוך ה'קלל' - כלי אבן [בחזית הציור] שם איכסנו את האפר. הכלי השני המונח לפניו – כמין צלוחית עשויה אבן, המכילה בתוכה 'מים חיים' – מי מעין. הכהן מזה על האב ובנו שבאו להטהר, כשהוא מתכוון להזות עליהם ועל בגדיהם. משנעשתה ההזאה ביום השביעי, טובלים הטמאים במקוה, ובבוא השמש הם טהורים, ורשאים להכנס למקדש.

זמן ההזאה: מצות ההזאה היא להזות על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו, זאת, דווקא ביום לאחר הנץ החמה. בדיעבד אם ההזאה נעשתה לאחר עמוד השחר - כשרה[9]. יש מי שסובר שההזאה בזמנה היא מצוה, ועל כן עליו להיטהר דווקא ביומו השלישי[10]; אולם הדעה המקובלת להלכה היא, כי ההזאה בזמנה אינה מצוה, ועל כן אף לכתחילה ניתן לבוא ולהטהר לאחר היום השלישי[11]. כאשר בא לפנינו אדם הרוצה להיטהר, ואומר שכבר עברו עליו שלשה ימים: אם מדובר ב'חבר' הנאמן על הטומאה, מזים עליו מיד, אולם אם מדובר בעם הארץ, חוששים שמא נטמא היום, והוא רוצה לזרז את הטהרה, לפיכך, ימתין בפנינו עד ליומו השלישי והשביעי[12].


הזאה בקלחי אזוב

בציור נראית צורת ההזאה; הכהן נוטל בידו שלשה קלחים של אזוב, טובל את ראשי הקלחים בצלוחית ובה מי מעין ועליהם מעט מאפר הפרה, ומזה על הטמאים.

החסירו הזאה: טמא שהיזו עליו פעם אחת ביום השלישי, אינו נטהר מטומאתו ללא ההזאה השניה של היום השביעי. הגיע היום השמיני ולא היזו עליו, ההזאות מעכבות[13], כלומר, יש להקפיד שכל הזאה תהיה ביומה הנכון. לשיטה זו אם היו יותר משלושה ימים בין ההזאות, לא עלתה לו הטהרה, ויש להתחיל את תהליך הטהרה מחדש[14]. לעומת זאת יש מי שסובר, שלמרות שלא היזו עליו ביום השביעי, אין זמן ההזאה מעכב, ובלבד שיהיו שלשה ימים בין הזאה להזאה, ולאור האמור, ניתן להזות עליו את ההזאה השניה גם בימים הבאים לאחר מכן[15].

חיוב הטבילה: לאחר שנטהר הטמא בהזאה השניה ביום השביעי, עליו לטבול במקוה, כאמור בתורה: "וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב"[16]. בניגוד להזאה באזוב, שצריכה להיות כולה ביום, ואף את הטבלת האזוב במים יש לעשות רק ביום, לא כן טבילת האדם, זו יכולה להתקיים בלילה[17]. יש המעמידים הלכה זו דווקא במקרה שלא היזו עליו ביום השביעי, ולשם טהרתו יזו עליו ביום השמיני והלאה, אזי יכול להקדים את טבילתו, וכגון, שיטבול ביום השמיני או בליל תשיעי, ואילו הזאת מי אפר הפרה תהיה בתשיעי ודווקא ביום[18].

העצים והדשאים שותפים לקיום המצוות שבתורה

"מה ברא [הקב"ה] ביום השלישי? - דשאים ואילנות. ומצינו שהדשאין מקלסין להקב"ה, שנאמר (תהלים סה, יג): "ירעפו נאות מדבר... ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו". ומנין אף האילנות? - שנאמר (דברי הימים א' טז, לג): 'אז ירננו עצי היער מלפני ה'' [שהדשאים והאילנות משתוקקים שיקיימו בהם את מצוות ה']. אתה מוצא שציוה הקב"ה מן האילנות לעשות מהן מצוות: בפרה אדומה ציוה להשליך בשריפתה עץ ארז ואזוב, והזאת מי נדה ציוה לעשות באזוב, וטהרת המצורע ציוה לעשות בעץ ארז ואזוב, וכן במצרים ציוה להגיע הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות באזוב, שנאמר: 'ולקחתם אגודת אזוב'", נמצא, שעצי היער והעשבים שותפים אף הם לקיום מצוות ה' (שמות רבה פרשה יז).

[1] במדבר פרק יט, יד.

[2] במדבר יט, יג.

[3] במדבר פרק יט, יב. חינוך מצוה שצט. ומהרמב"ם בספר המצוות (עשה קח) משמע שהמצוה היא רק לנהוג בדיני הטומאה והטהרה במי הנידה*.

[4] רמב"ם ספר המצוות עשה קח.

[5] רמב"ן בהשגה לספר המצוות מצוה צו.

[6] עיין ערך 'אזוב'.

[7] רמב"ם הלכות פרה אדומה יא, א.

[8] תורת כהנים מצורע פרשה ב אות ב.

[9] משנה מגילה ב, ד; רמב"ם שם.

[10] דעת רבי מאיר ביומא ח,א.

[11] דעות רבי יוסי ורבי חנינא בן אנטיגנוס ביומא שם; ומהרמב"ם שם ב, ד עולה שנקט כרחב"א.

[12] חגיגה כב, ב; רמב"ם שם יא, ב.

[13] קידושין סב, א.

[14] כך משמע מהגמרא בקידושין שם, וכפי שמבארים שם רש"י והמאירי, וכן הוא בהשגת הראב"ד על הרמב"ם שם.

[15] ספרי זוטא יט, יב, וכן משמע בספרי חוקת פסקה קכט; רמב"ם שם.

[16] במדבר יט, יט.

[17] משנה בפרה יב, יא.

[18] רמב"ם בפירוש המשנה שם ובהלכותיו שם, וכן הוא ברע"ב שם.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il