טומאה הותרה בציבור


טומאה הותרה בציבור: כלל הלכתי במקדש קובע, שכאשר רוב הציבור טמאים, מקריבים קרבנות שיש להם זמן קבוע.

הקרבת קרבן בטומאה נאמרה בקשר לקרבן שיש לו זמן קבוע, כגון, קרבן תמיד*, קרבן מוסף*, קרבן פסח* וכד'. גם קרבן יחיד שזמנו קבוע מביאים הכהנים בטומאה, כגון, פר כהן גדול של יום הכיפורים*, או מנחת חביתין* של כהן גדול. לעומת זאת, קרבן שאין לו זמן קבוע – אינו קרב בטומאה, ואפילו הוא קרבן ציבור, כגון, פר העלם דבר של ציבור*, ושעירי עבודה זרה*[1]. אמנם מצינו בדברי חכמים שנקטו בלשון - "טומאה הותרה בציבור", ומשתמע, לכאורה, שכל קרבן ציבור קרב בטומאה, אולם חכמים נקטו לשון זאת, משום שרבים מקרבנות הציבור יש להם זמן קבוע, ואילו רוב קרבנות היחיד אין להם זמן קבוע, ולכן אינם מובאים בטומאה[2].

מקור ההלכה בפסוקים ובעובדות: הדין שטומאה הותרה בציבור, מקורו בקרבן פסח, שנאמר: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו"[3], ודרשו חכמים: "'במועדו' – ואפילו בטומאה"[4]. שכן, הלשון "במועדו" משמעה הוראה נחרצת, כלומר, יש להקריב קרבנות אלה דווקא בזמנם, ולא לבטלם כלל, ואפילו יהיו ישראל טמאים[5]. כך מצינו בקרבן תמיד: "תשמרו להקריב לי במועדו"[6], וכך דרשו לגבי שאר קרבנות ציבור, מהפסוק: "אלה תעשו לה' במועדיכם"[7]. ויש שלמדו דין זה מהפסוק האמור בקרבן פסח: "איש איש כי יהיה טמא לנפש... ועשה פסח לה', בחודש השני"[8], ומכאן שטמא מת יחיד נדחה לפסח שני, ודרשו: "איש נדחה לפסח שני [כלומר, איש יחיד] ואין ציבור נדחים לפסח שני, אלא עושים [את פסח הראשון] בטומאה"[9]. מעתה, שהציבור עושים את הפסח בזמנו, יש ללמוד לשאר הקרבנות בגזרה שווה. יש מן הראשונים שכתב, שדחיית הטומאה בציבור מפורשת במקרא, כמתואר בעניין פסח חזקיהו[10], שהקריבו בזמנו את הפסח, אף על פי שרבים היו טמאים. יש לפנינו 'מעשה רב', שמלך ישראל והעם מתכנסים במקדש בירושלים ומקריבים את הפסח בטומאה[11].


בניין המזבח בטומאה

בציור נראים בוני הבית השני, כשהם בונים את המזבח בתוך הריסות המקדש, כדי להתחיל את העבודה. כך גם בניין ההיכל נמשך עשרים ושתים שנה. מפסוקי עזרא ונחמיה מתברר, שהכל נעשה בהעדר פרה אדומה והמזבח וההיכל ניבנו בטומאה.

גדר ההיתר: נחלקו תנאים ואמוראים לגבי היתר זה, האם טומאה 'הותרה' בציבור וכאילו איננה, או שמא היא רק 'דחויה' בציבור באופן זמני[12]. אם נאמר שטומאה בציבור 'הותרה' לגמרי – הרי שההיתר הוא היתר רחב, ומעתה, כשבאים להקריב קרבן פסח, אין צורך לטרוח ולחפש כהנים טהורים שיקריבו את הפסח בטהרה. לעומת זאת, אם טומאה רק 'דחויה' בציבור – הרי שההיתר ניתן בקושי, ואינו היתר גמור, ולכן לכתחילה, כאשר קיימת אפשרות להקריב על ידי כהנים טהורים – חובה לעשות כן[13].

כשמקריבים בטומאה - האם צריך ציץ? לדעה שטומאה 'הותרה' בציבור – ההיתר הוא חזק ועומד מכוח עצמו; לעומת זאת, לדעה שטומאה רק 'דחויה' בציבור – ההיתר הוא חלש, וכדי 'לחזק' את קיום המצוה בטומאה, יש צורך גם ב'ריצוי ציץ'*, כלומר, הקרבן אכן יוקרב בטומאה, אך זאת בתנאי שיש כהן גדול במקדש הנושא ציץ בראשו, ובכך מכפר על העובדה שההקרבה נעשית בטומאה[14]. כך מוכח מן הפסוק האומר, שיש יעד מוגדר לקיומו של הציץ בראש כהן גדול, ככתוב: "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים"[15], כלומר, תפקיד הציץ לכפר על קדשים הקרבים בטומאה[16]. בפרטי עניין זה נחלקו תנאים, האם הציץ מרצה דווקא כשהוא על מצחו של הכהן הגדול, או גם אם אינו על מצח כהן גדול[17]. לכל הדעות אם הציץ שבור – אינו מרצה[18]. להלכה נפסק כדעה שטומאה דחויה בציבור[19], משום שזו דעת רוב התנאים והאמוראים[20], וממילא צריך ציץ כדי לרצות על הטומאה. עוד עולה מפסק הלכה זה, שלכתחילה צריך לחזר אחר כהנים טהורים. אפילו אם כל כהני בית האב העובד באותו יום הם טמאים, ויש כהנים טהורים בבית אב אחר – יעבדו הכהנים הטהורים מבית האב האחר[21]. ואפילו אם כל כהני המשמרה העובדת באותו יום טמאים, ויש כהנים טהורים במשמרה אחרת – יעבדו כהנים טהורים ממשמרת אחרת, ורק אם רוב הכהנים שהתכנסו לירושלים טמאים – אזי יעשו בטומאה[22]. עוד פסקו הראשונים, שהלכה כדעה, שאין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו של הכהן הגדול[23].


חצר חצובה בסלע לגידול ילדים בטהרה

בציור נראים ילדים המקבלים שיעור בתורה בחצר החצובה בסלע בירושלים. שם גידלו ילדים בטהרה, כדי ללמדם הלכות הקשורות להכנת אפר פרה אדומה. החצר היתה בנויה בסלע, כדי שהילדים לא יבואו לכלל טומאה.

האם הציץ מעכב? כאשר אין ציץ, יש מחלוקת בין הפרשנים, יש אומרים, שלמרות העדר ציץ – ניתן להקריב קרבנות ציבור בטומאה, ואין חסרון הציץ מעכב[24]. אחרים סוברים שהעדר ציץ מעכב את העבודה[25]. גם לדעה האומרת שחסרון ציץ מעכב את העבודה, יש סוברים, שביום הכיפורים שאין אפשרות לרצות על ידי ציץ, שכן הכהן הגדול צריך ללבוש אז בגדי לבן, הטומאה נדחית גם אם אין ציץ[26]. ויש אומרים שכאשר רוצים לקיים את סדר העבודה ביום הכיפורים צריך להכין ציץ זהב טהור, עם זאת, אין צורך שיהיה על מצח הכהן הגדול, משום ש"אין דנים אפשר משאי אפשר"[27].

איזו טומאה הותרה בציבור? הטומאה שהותרה בציבור היא טומאת מת דווקא, אבל אם היו רוב הציבור טמאים בטומאת שרץ – לא יקריבו בטומאה[28]. ויש הסוברים שגם טומאת שרץ הותרה בציבור[29]. ולכל הדעות, אם היו רוב הציבור טמאים בטומאות היוצאות מגופו של אדם, כגון שהיו רוב הציבור זבים וזבות, נידות ויולדות – לא יקריבו בטומאה[30]. גם כאשר רוב הציבור טמאים בטומאת מת, ומותרים לעשות את הפסח בטומאה, ויש חלק מן הציבור הטמא בטומאות אחרות, אין מיעוט הטמאים יכולים להכנס לעזרה ולהכלל עם טמאי המת לעשות את הפסח, אלא הרוב יקריבו את קרבנם, ואילו המיעוט יקריב את קרבנו בפסח שני. לפיכך, טמא שרץ וכד' שנכנס לעזרה להקריב עם רוב הטמאים בפסח - חייב כרת[31].


הציץ - וחידוש העבודה במקדש

לדעת רבים מן התנאים, כשהציבור נמצא במצב של טומאה, הציץ הוא תנאי לקיום הקרבת קרבנות במקדש. הציץ מרצה על עוון קדשים שנטמאו, לפיכך אין הקרבן נרצה אלא אם כן היה ציץ בראש כהן גדול.

'טומאה הותרה בציבור' - והלכותיה: כתבו הראשונים, שההגדרה - 'טומאה הותרה בציבור' אמורה, לא רק באשר למנין האנשים הטמאים שנימנו מכלל הציבור, אלא אפילו "היו הקהל טהורים - והיו הכהנים המקריבין טמאים למת" - יעשו את הקרבן בטומאה, למרות שהכהנים הטמאים מיעוט של הקהל. כמו כן, אם ישראל והכהנים טהורים וכלי השרת טמאים – הלכה היא, שיעשו את הקרבן בטומאה[32]. קרבן שקרב בטומאה, ויש בו בשר קרבן המיועד לאכילה – אין אוכלים את הבשר בטומאה, אלא הבשר המיועד לאכילה דינו לצאת לשריפה. לא כן באשר לקרבן פסח, שכאשר הוא קרב בטומאה – הוא נאכל בטומאה, שכן, עיקר מצוות הפסח היא אכילתו, לפיכך, כשהותרה הקרבתו בטומאה – הותרה גם אכילתו בטומאה[33]. הלכה נוספת שאמרו חכמים, כשהותרה הטומאה, הותרה אף לטהורים, לפיכך, גם הטהורים שבקהל אינם צריכים להקפיד על הטהרה, והם יכולים להקריב את קרבנם בטומאת מת[34].

בניין הבית בטומאה: הלכה הנגזרת מדין "טומאה הותרה בציבור", מצינו לגבי בניין המקדש, שגם בניין הבית נעשה בטומאה כשאין אפשרות אחרת. כך הם דברי חז"ל: "הכל נכנסין בהיכל – לבנות, לתקן, ולהוציא את הטומאה... מצווה בטהורין; אין שם טהורין – נכנסין טמאין"[35]. וראה להלן[36], שאנשי בית שני בנו את המזבח וההיכל בהיותם טמאי מתים.

מעולם ההלכה

האם ניתן לחדש את העבודה בזמן הזה כשהציבור טמא?

שאלה: לכשיבנו ישראל את המקדש בזמן הזה, ותעמוד שאלת חידוש העבודה, תתעורר גם השאלה, שבזמננו מוגדרים הכל כטמאי מתים, שכן, אין בידינו אפר פרה אדומה - כיצד אם כן תיעשה העבודה? האם ניתן להסתמך על ההלכה, ש'טומאה הותרה בציבור' ולהתחיל את העבודה בטומאה?

תשובה: כבר היו דברים מעולם, שהעבודה במקדש נעשתה בטומאה. וכגון, בעת הקמת המשכן בימי משה, חנכו את המשכן בטומאה, כמובא בדברי חז"ל, שהכנת אפר פרה אדומה, התקיימה רק ביום השני להקמת המשכן, והתחילו ביום השלישי להזות מי אפר פרה על הכהנים והלויים ושאר כל ישראל[37].

כך גם בימי חזקיהו לאחר שהעבודה במקדש הושבתה עשרות שנים בימי המלך אחז, חידש חזקיהו את העבודה, עם זאת, חגגו ישראל את הפסח בטומאה. ככתוב: "וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני... כי רבת בקהל אשר לא התקדשו... כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו"[38], וסופם שאכלו את הפסח בטומאה.

כך גם אירע בתחילת ימי הבית השני, שעבודת הקרבנות במקדש התקיימה במשך עשרים ושתים שנה, והכהנים הקריבו תמידים ומוספים בשבתות ובמועדים, והכל בטומאה. רק עם סיום בנין הבית בשנה השישית לדריוש, חגגו את הפסח בטהרה, ככתוב: "ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון, כי הטהרו הכהנים והלויים כאחד - כולם טהורים וישחטו הפסח לכל בני הגולה"[39]. ומבואר בתוספתא[40], שכשעלו בני הגולה, לא היה להם אפר פרה, וגידלו ילדים בטהרה עד גיל שמונה עשרה, והכינו את אפר הפרה האדומה. כך היא גם דעת רבי יהודה שם, שלא היה להם אפר פרה, ועשו את העבודה במקדש בטומאה. רק בשנת העשרים ושתים מן היום בו התחילה העבודה במקדש, כשהצליחו להכין אפר פרה, ניטהרו הכהנים והקהל, וזכו לעשות הפסח כולו בקדושה וטהרה.

וכתב רבי אשתורי הפרחי, שבימיו רצו בעלי התוספות שהגיעו ארצה לחדש את העבודה במקדש, זו לשונו: "רבנו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי... לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו... אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה, שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן במסכת תמורה... שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה"[41].

שאלה אחרת: שמא צריך ציץ לכפר?

תשובה: בזמן הזה שיש ציץ זהב טהור, שכבר הוכן עבור הכהן הגדול, כמו כן ניתן למנות כהן גדול - לפחות לזמן ההקרבה, ולקיים את העבודה כהלכתה, ממילא, החיוב לחדש את העבודה – אפילו בטומאה - בעינו.

[1] יומא נ, א; וראה משנה תמורה ב, א. רמב"ם ביאת מקדש ד,ט- י, וכס"מ שם הלכה י.

[2] גבורת ארי יומא ז, א ד"ה דם.

[3] במדבר ט, ב.

[4] פסחים עז, א. ומנחות עב, ב.

[5] רש"י פסחים שם.

[6] במדבר כח, ב.

[7] במדבר כט, לט.

[8] במדבר ט, י- יא.

[9] רבי יוחנן בפסחים סו, ב.

[10] דברי הימים ב' ל, יז- יח.

[11] רמב"ם ביאת מקדש ד, יז.

[12] פסחים עז, א; יומא ו, ב; שם ז, ב.

[13] יומא ו, ב.

[14] יומא ז, ב; פסחים עז, א.

[15] שמות כח, לח.

[16] יומא ז, א.

[17] יומא ז, ב.

[18] שם.

[19] רמב"ם ביאת מקדש ד, יד - טו; סמ"ג לא תעשה שה; תשב"ץ חלק ג' סימן לז. וראה על כל זה בהרחבה ב"שערי היכל" למסכת יומא, מערכה ו.

[20] ראה כס"מ ומהר"י קורקוס שם; תשב"ץ שם.

[21] כרב ששת ביומא ו,ב.

[22] רמב"ם שם הלכה יד, וראה כס"מ שם.

[23] רמב"ם שם הלכה ח; סמ"ג שם.

[24] תוספות יומא ז, ב ד"ה מכלל; מהר"י קורקוס הלכות ביאת מקדש ד,ז, בדעת הרמב"ם.

[25] כך משמע בתוספות פסחים עז,א ד"ה דלא, ובמאירי שם.

[26] מאירי שם.

[27] רדב"ז ביאת מקדש ד, ח.

[28] רמב"ם ביאת מקדש ד, ט. ושם הלכה יב, וכן עולה מלשון הגמרא ביומא ו, ב. ושם ז, א שהדין נאמר רק לגבי טומאת מת.

[29] רבנו תם בתוספות זבחים כב, ב ד"ה אי הכי. ומכל מקום גם לדבריו טומאת שרץ לא הותרה בציבור אלא להקרבה, ולא לאכילה, ולכן פסח שקרב בטומאת שרץ – אינו נאכל, אע"פ שבדרך כלל פסח שבא בטומאה גם נאכל בטומאה (ראה להלן).

[30] פסחים צה, ב. רמב"ם ביאת מקדש ד, יב.

[31] רמב"ם ביאת מקדש ד,יב.

[32] משנה וגמרא פסחים עט,א; רמב"ם ביאת המקדש ד, יב.

[33] משנה פסחים ז, ד (ובגמרא עו, ב); רמב"ם ביאת מקדש ד,יא. והלכות קרבן פסח ז, ח.

[34] כדברי רב בפסחים עט, ב: "רובא – עבדי כולהו בטומאה [כשרוב הקהל טמאים – כולם עושים בטומאה]", וראה רש"י שם ד"ה כולהו: "אפילו הטהורין אין צריכין להזהר בשמירת טהרה".

[35] עירובין קה, א. רמב"ם בית הבחירה ז, כג.

[36] ראה 'מעולם ההלכה'.

[37] ראה מסכת גיטין ס, א - ב; וכן בספרי פרשת נשוא 'בראש חודש הוקם המשכן, בשני לו נשרפה פרה, בשלישי היזה ממנו'.

[38] דברי הימים ב' ל, טו.

[39] עזרא ו, יט.

[40] פרה פרק ג, ג- ה.

[41] כפתור ופרח פרק ו.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש