טומאות דרבנן


טומאות דרבנן: טומאות שאינן כתובות בתורה שבכתב ואינן נלמדות ממנה, אלא נקבעו על ידי חכמים.

חז"ל תקנו במהלך הדורות, הרחבה לדיני הטומאות שנאמרו בתורה, וקבעו טומאה לדברים שהתורה לא טימאה, או החמירו בדרגת הטומאה של דברים הטמאים מן התורה. תקנות אלו נתקנו בעיקר בימי בית המקדש השני[1].

הטומאות שחידשו חכמים לסוגיהן: עשרים ותשעה אבות הטומאות גזרו חכמים, והראשונים חילקו אותם לסוגים שונים[2]. להלן כמה דוגמאות בולטות: א. בטומאת מת – 'טומאת ארץ העמים', לפיה יציאה ל'חוץ לארץ', כלומר מחוץ לתחום עולי בבל – מצפון לעכו ומדרום לאשקלון - מטמאת את היוצא כאילו נטמא במת[3]. 'טומאת בית הפרס', שדה שהיה בה קבר ונחרש, ומחמת הספק שמא היא מלאה שברי עצמות הנכנס לתוכה נטמא[4]. ב. בטומאת זיבה. חידשו חכמים גזירה, שלמרות שגוי אינו נטמא ואינו מטמא כלל בחייו מן התורה, עם זאת גזרו חכמים שיטמא כזב[5]. ג. בטומאת נידה – 'טומאת מעת לעת', לפיה אשה הרואה דם ונעשית נידה נחשבת כטמאה למפרע במשך עשרים וארבע שעות לפני כן, מחשש שהדם יצא מן הרחם כבר אז, אלא אם כן האשה בדקה את עצמה במהלך אותן עשרים וארבע שעות ומצאה את עצמה טהורה, ואז הטומאה למפרע תחול משעת הבדיקה ואילך[6]. גם כתם דם שנראה על גוף האשה או בגדיה, וככל הנראה, יצא ממנה אבל לא הרגישה ביציאתו, טמא מדרבנן[7]. ד. טומאת עבודה זרה: עוד גזרו חכמים, שחפצי עבודה זרה מטמאים כשרץ[8].

טומאות מדברי חכמים שאינן אב הטומאה: טומאות נוספות קבעו חכמים, שאינם אב הטומאה. כמה דוגמאות בולטות: א. ידי האדם נחשבות כ'שניות לטומאה', ופוסלות תרומה שיגע בה, אפילו אם לא ידוע שנגע בטומאה כלשהי, אלא אם כן נטל ידיו ולא הסיח דעתו מאז הנטילה[9]. ב. אדם שאכל אוכל בדרגת ראשון או שני לטומאה, או שתה משקים טמאים - נעשה טמא בטומאה קלה כשני לטומאה, למרות שמן התורה רק אב הטומאה מטמא אדם[10]. ג. משקה טמא מטמא כלי שנוגע בו, למרות שמן התורה רק אב הטומאה מטמא כלי[11]. ד. משקה שנטמא אפילו מ'שני לטומאה' נעשה 'ראשון לטומאה', ולא כדין הרגיל שהנטמא מקבל דרגת טומאה נמוכה יותר מזו של המטמא[12]. ה. כלי זכוכית אינם מקבלים טומאה מן התורה, עם זאת קבעו חכמים שכלי זכוכים מקבלים טומאה[13]. ו. כלי מתכת שנשברו ותוקנו - חזרו לטומאתם הקודמת – 'טומאה ישנה'[14]. ז. ספרי התנ"ך – 'כתבי הקודש' - שנכתבו על קלף, מטמאים את הידים[15]. ז. הרוחץ במים שאובים, שאינם כשרים לטבילה, נטמא טומאה קלה כ'שני לטומאה'[16]. ח. עם הארץ נחשב כטמא, מחשש שנטמא ואינו יודע על כך כי אינו בקי בהלכה[17].


מפת הגבולות של 'טומאת ארץ העמים' הובאה מתוך הספר 'אוצר ארץ ישראל' פרק יד עיין שם.

הסיבה לגזרות חכמים בענייני טומאה: רוב הטומאות נגזרו מחשש לטומאה מן התורה, אולם חלק מהן נועדו להשיג תוצאות מעשיות מסוימות בהשפעת הגזירה: טומאת זיבה בגויים - כדי להרחיק מהם[18]; טומאת כתבי הקודש - כדי למנוע את הנחתם ליד מזון[19]; טומאת ארץ העמים - כדי למנוע יציאה לחוץ לארץ ולתחום ישיבתם של גויים בארץ ישראל[20]. הרוחץ במים שאובים - כדי שלא יטעו לטבול בהם לשם טהרה[21]. יש מן הפרשנים שכתב, שטומאות דרבנן מלמדות על מציאות רוחנית פגומה מסוימת, ברמה חלשה, שהתורה לא הקפידה עליה, וחכמים ראו לנכון להקפיד עליה[22].

דיני טומאה דרבנן: הנטמא בטומאה מדרבנן, אם נכנס לבית המקדש בטומאתו - אינו חייב קרבן על כך[23]. חכמים הקלו בטומאה דרבנן בכמה פרטים: בדרך כלל אין שורפים תרומה או קודש שנגעו בה, אלא מניחים אותם כמות שהם עד שיתרחש בהם פסול אחר המחייב שריפה[24]. לפעמים אף הקלו חכמים בטומאות דרבנן בפרטים שונים, כדי לפרסם שזוהי טומאה דרבנן ולא יטעו לשרוף עליה את התרומה[25]. כאשר יש ספק האם דבר מסוים נטמא בטומאה דרבנן, בדרך כלל מקילים בספק זה[26]. בחלק מן הטומאות מדרבנן אין צורך ב'הערב שמש', והטובל נטהר מיד[27].

מעולם המחשבה

מה הקשר בין התקנות שתיקן שלמה – עירובין ונטילת ידים?

חז"ל אומרים במדרש כי שלמה המלך הוא שקבע שלידים יש טומאה קלה, והן טעונות נטילה לפני אכילת דבר קודש. "אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'... דרש רבא: מאי דכתיב: 'ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם ואיזן וחיקר תיקן משלים הרבה'?... בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים"[28]. ושאלו האחרונים מה ראתה הבת קול להביע שמחה על תקנת שלמה? והשיבו, כי תקנת העירובין באה לערב ולאחד את ישראל, שיהיו הכל מעורבין זה בזה, ומסייעים זה לזה. מאידך יש לחשוש, שיהיו מעורבים ומחוברים יתר על המידה, והרי אמרו חז"ל: "הרחק משכן רע"? לפיכך תיקו גם נטילת ידים, שבאה להרחיק את האדם ממגע חופשי בכל דבר.


טיהור בית הפרס

בציור נראים עולי הרגל בדרכם לירושלים שנקלעו לשדה שיש בו חשש שמא היה בו קבר ונחרש. לפי המבואר בתלמוד, אחת הדרכים לטהר את 'בית הפרס' היא על ידי אדם שנושף בעפר תחוח (ראה ציור) להווכח אם יש איזו עצם ובכך נוצר שביל טהור. בכך העולים יכולים להמשיך את דרכם לירושלים בשביל שנוצר.

[1] בבלי, שבת יג, ב. על גזירת "י"ח דבר". שם, יד, ב, על גזירות יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, שמעון בן שטח, שמאי והלל.

[2] הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות.

[3] משנה, אהלות ב, ג. בבלי, שבת טו, א. רמב"ם, טומאת מת ב, טז.

[4] משנה, אהלות פרקים יז - יח. בבלי, כתובות כח, ב: "בית הפרס דרבנן". רמב"ם, טומאת מת ב, טז.

[5] בבלי, שבת יז, ב. רמב"ם, מטמאי משכב ומושב ב, י.

[6] משנה, נידה א, א. רמב"ם, איסורי ביאה ט, ג.

[7] בבלי, נידה נז, ב. רמב"ם, איסורי ביאה ט, א - ב.

[8] משנה, שבת ט, א, ושם דעת רבי עקיבא שמטמאה כנידה. בבלי, שבת פג, ב, דעת חכמים שמטמאה כשרץ, ושם: "טומאת עבודה זרה דרבנן היא". רמב"ם, שאר אבות הטומאות פרק ו, א - ח.

[9] משנה, זבים ה, יב. בבלי, שבת יד, א. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ח, ח.

[10] משנה, זבים ה, יב. בבלי, שבת יד, א. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ח, י.

[11] משנה, זבים ה, יב. בבלי, שבת יד, ב. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ז, ב.

[12]משנה, פרה ח, ז. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ז, ה.

[13] בבלי, שבת טו, א. רמב"ם, כלים א, ה.

[14] בבלי, שבת טז, ב. רמב"ם, כלים יב, ב.

[15] משנה, ידים פרק ג משניות ג - ה ופרק ד, ו. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ט, ה.

[16]משנה, זבים ה, יב. רמב"ם, שאר אבות הטומאות ט, א.

[17]משנה, טהרות פרקים ז - ח. בבלי בכורות כג, ב: "טומאת עם הארץ דרבנן". רמב"ם, מטמאי משכב ומושב י, א.

[18] בבלי, שבת יז, ב. רמב"ם, מטמאי משכב ומושב ב, י.

[19] בבלי, שבת יד, ב.

[20] תוספות, נזיר נד, ב ד"ה ארץ העמים.

[21] בבלי, שבת יד, א.

[22] רבי עובדיה ספורנו, 'כוונות התורה', פרק יג. לדבריו שם הטומאה היא מציאות רוחנית מסוימת הקשורה לשדים, ובימי בית שני התרבו השדים והטומאות גברו ולכן חז"ל היו צריכים להתייחס אליהן.

[23] משנה, פרה יא, ה.

[24] בבלי, שבת טז, א ורש"י ד"ה עבדי רבנן היכרא; אך התוספות שם טו, ב ד"ה על ששה ספקות סוברים שהיקף השריפה בטומאות דרבנן רחב יותר.

[25]בבלי, שבת טז, א ומח, ב, בכורות לח, א. ומה, א. נידה לד, א.

[26] משנה, טהרות ד, ז.

[27] משנה פרה יא, ה. תוספות, זבחים צח, ב ד"ה טבול יום.

[28] בבלי ערובין כא, ב.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש