טומאת אוכלין


טומאת אוכלין: אוכל, מזון ופירות, והגדרתם לעניין טומאת עצמם ולעניין טומאת אחרים.

נאמר בתורה, שאוכל מקבל טומאה כאשר הוא בא במגע עם מקור טומאה, כגון שרץ או נבלה, ככתוב: "מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים - יטמא, וכל משקה אשר ישתה בכל כלי – יטמא", כלומר, המזון אשר באו עליו מים, ייטמא משרץ מת או שאר טומאה שנפלו עליו[1]. המושג 'אוכל' הוא דבר המיועד לאכילת אדם דווקא, כגון, פרי, לחם, בשר וכד'. אולם אם בדרך כלל אין מקובל לאוכלו, כגון, בשר חי, או מאכל בהמה - תירס חי וכד' - אינו מקבל טומאה כלל, אלא אם כן התכונן אדם זה לאוכלו כמות שהוא[2].

ההכשר במים מהותו ושיעורו: המשפט האומר - "אשר יבוא עליו מים", מלמד, על תנאי מיוחד שנאמר באשר לטומאת אוכל ומזון, שאינם יכולים להיטמא אלא אם כן עבר האוכל תהליך נוסף, דהיינו, הורטב במים ובכך הוכשר לטומאה. חכמים מנו רשימה של שבעה משקים המכשירים את האוכל לטומאה, והם: מים, יין, דם, שמן, חלב, טל ודבש. ההכשר במים הוא כעין 'גמר מלאכה' של הפרי[3]. לאחר שהורטב הפרי, אפילו אם התייבש המשקה – עדיין האוכל בגדר ראוי להיטמא. באשר לשיעור האוכל, הרי הוא מקבל טומאה ב'כל שהוא', כלומר, בין אם מדובר בפרי זעיר בגודלו או פרי גדול[4]. כך גם באשר לכמות המים שירדו על הפרי, די בכמות זעירה[5]. לעומת זאת, אין הפרי מטמא אוכל אחר ומשקה אחר, אלא אם כן יהיה בפרי - או במזון - המטמא שיעור כביצה[6].


טומאת שרץ

לטאה שמתה מטמאה אוכלין ומשקין, שכן היא אחד משמונה שרצים שנימנו בתורה כבריות המטמאות טומאת שרץ.

דרגות הטומאה בטומאת אוכלין: אוכל טמא אינו אלא 'ראשון לטומאה', ולעולם אין הוא מגיע להיות 'אב הטומאה'[7]. אפילו נגע האוכל במת - אינו אלא 'ראשון לטומאה'. לעומת זאת, אם הפרי נטמא מ'ראשון לטומאה' - הרי הוא 'שני לטומאה'. לאור האמור, אדם או כלים אינם מקבלים טומאה מאוכל, שכן, הכלל הוא, שהם נטמאים רק מאב הטומאה. עוד מצינו, שאוכל יכול לטמא אוכל אחר או משקה, ואלו יהיו 'שני לטומאה'. כלל אמרו חכמים: "אין טומאה עושה כיוצא בה", שכן, דין תורה הוא, שאין אוכל מטמא אוכל, אלא אוכל מטמא משקה בלבד, עם זאת גזרו חכמים, שאוכל גם הוא יטמא אוכל מדברי סופרים[8]. עוד אמרו חכמים, שהתרומה חמורה משאר המאכלים והמשקים, וכגון, פרי תרומה, שנגע בו אוכל שהוא 'שני לטומאה' - הרי פרי זה שנטמא אינו אלא שלישי לטומאה. יתר על כן, אוכל של קודש, כגון בשר שלמים, דרגת קדושתו גבוהה מתרומה, לפיכך אם נטמא בשר הקרבן מבשר קרבן אחר שהוא שלישי לטומאה – הבשר שנטמא הרי הוא בגדר רביעי לטומאה[9].


פירות שהוכשרו לטומאה

בתמונה נראים שני מיני פירות - אגס ואפרסק. פירות אלה הרי הם בגדר טהרה, זאת בתנאי, שלא באה עליהם רטיבות של מים או שאר שבעת המשקין, אזי אפילו נפל עליהם שרץ – הרי הם בטהרתם ואינם מקבלים טומאה. עתה שהם מונחים בתוך מים - הרי הם 'מוכשרים לטומאה', ואם נפל עליהם שרץ טמא - הרי הם טמאים.

מהלכות טומאת אוכלין: אנשים וחפצים נטהרים במקוה, לא כן האוכל, לאחר שנטמא אינו נטהר על ידי טבילה במקוה[10]. ופרי שנטמא, טומאתו נשארת עליו עד שיהיה הפרי בלתי ראוי לאכילת כלב[11]. אין בטומאה זו כדי לאסור על האדם את אכילת הפרי הטמא, ואם אכל אדם פרי שנטמא, אינו נטמא מן התורה. עם זאת, גזרו חכמים, שאדם האוכל אוכל טמא בכמות של 'חצי פרס' - נטמא טומאה קלה, והרי הוא כשני לטומאה, ולפיכך, אינו רשאי לאכול תרומה עד שיטבול[12]. דין מיוחד מצאנו בנבלה של עוף טהור, שדין אכילה זו שהיא מטמאת כאב הטומאה אם מישהו בלע אותה. נבלת העוף נחשבת כאוכל טמא עוד לפני בליעתה, וזאת, אפילו אם לא הוכשרה במים ואף לא נטמאה משרץ וכיוצא בו[13]. דין זה נקרא - "סופו לטמא טומאה חמורה", וקיימת מחלוקת תנאים על קיומו של דין זה בסוגים אחרים של טומאות חמורות, כגון פרה אדומה, פרים הנשרפים ושעיר המשתלח[14].

מעולם המחשבה

'הכשר לטומאה' בטומאת אוכלין - וטעמה

בטעמו של 'הכשר לטומאה' כתבו הראשונים: "שהתורה לא תחשוב שום דבר להיות ראוי לדינים [שיחולו עליו] - עד שעת גמר מלאכתו. כמו שידוע בדיני הפירות לענין תרומות ומעשרות [ששם צריך מירוח הכרי כדי שיתחייבו]. וכן דין הפרשת חלה, שאין עונתה עד שתתגלגל [העיסה] והקמח, שהמפריש חלתו [כשהיא] קמח - אינה חלה, וגזל היא ביד הכהן. ועל כן גם בענין הטומאה נאמר, שאין דיני טומאת הפירות וטהרתן - עד גמר מלאכתן. ולפי שדרך בני אדם בקצת הפירות וירקות להדיחן מעפרן [ולשטוף אותם במים] טרם שיאכלו אותן, היה הענין לומר על כולן דרך כלל - שלא יהיו נקראין 'אוכל' עד שיוכשרו [וישטפו תחילה] במים. ומן הטעם הזה אמרו [חכמים] שהכשירן הוא כשהודחו [במים מדעת הבעלים] וברצון הבעלים".

[1] ויקרא יא, לד.

[2] משנה, עוקצין ג, א. רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין ג, ג.

[3] בבלי, חולין קיח, א.

[4] ספרא, שמיני פרק ט, א.

[5] ראה בבא מציעא כב, א; שאפילו מעט טל מכשירה את הפרי כולו.

[6] בבלי, יומא פ, א. רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין ד, א. בראשונים קיימת מחלוקת האם קבלת הטומאה בכל שהוא היא מן התורה או מדרבנן (פסחים לג, ב רש"י ד"ה בכביצה נמי ותוספות ד"ה לאימת), ויש אומרים שאף מדרבנן אין האוכל מקבל טומאה אלא אם כן יש בו כביצה (רשב"א שבת צא, א).

[7] בבלי, חולין קכט, א. רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות י, ט.

[8] בבלי, פסחים יד, א, ושם מחלוקת אמוראים האם בתרומה וקדשים אוכל עשוי לטמא גם אוכל מן התורה. הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות ז, א פסק שאוכל אינו מטמא אוכל מן התורה בשום אופן. לגבי משקה דעתו שם אינה ברורה לגמרי, האם אוכל מטמא משקה מן התורה או מדרבנן.

[9] משנה, חגיגה ג, ב.

[10] תוספתא, טהרות א, ה. רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין ב, יח.

[11] משנה, טהרות ח, ו. רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין ב, יח.

[12] משנה, זבים ה, יב. בבלי, שבת יד, א. רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות ח, י-יא. לדעת הרמב"ם שם "פרס" הוא שלוש ביצים, ו"חצי פרס" - ביצה וחצי, ואילו לדעת רש"י (יומא פ, ב ד"ה חצי פרס) "פרס" הוא ארבע ביצים, ו"חצי פרס" - שתי ביצים.

[13] משנה, טהרות א, א. בבלי, נידה נא, א. רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין ג, ג.

[14] בבלי, זבחים קה, א. לסיכום הדעות עיין שערי היכל למסכת זבחים, מערכה רעה.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il