טעמי הקרבנות


טעמי הקרבנות: טעמים שנתנו חכמי ישראל למצוות הקרבנות שבמקדש.

מבין המחברים השונים הרבה הרמב"ם לתת טעמים לתרי"ג מצוות התורה, ומתברר, שבבואו לתת טעם לעניין הקרבנות, נזהר מלתת טעם, באומרו, שהקרבנות הם 'חוקים' שאין להם טעם, ויש להזהר בחוקי התורה שאינם מובנים לאדם, ככתוב: "כי גבהו שמים מארץ - כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם"[1]. פעמים שאדם מנסה להכנס אל הקודש במחשבותיו כדי לתת טעם למצוה, ובמקום לבנות להאדיר את התורה, נמצא הורס את התורה במחשבותיו האנושיות, וגורם חורבן במקום לבנות[2]. עם זאת כותב הרמב"ם: "אף על פי שכל חוקי התורה גזירות [וחוקים] הם... ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם - תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה... כל אלו הדברים [הקרבנות והעבודה במקדש מטרתם] כדי לכוף את יצרו [של אדם] ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים"[3].

הקרבנות – 'חוק' שעליו עומד העולם: מתברר, שלמרות שהקרבנות הם בגדר חוקים, חכמינו ז"ל נתנו לקרבנות מעמד עליון בתוך המצוות, באמרם, שהעולם עומד על העבודה שבמקדש[4]. בעקבות חכמים מבדיל הרמב"ם בין ה'חוקים' ל'משפטים'. באשר ל'משפטי' התורה, כגון, "לא תרצח" ו"לא תגנוב", ראוי לאדם להתעמק בטעם המצוה, כי כך הוא מתחנך לקיום רצון ה', וכדברי הרמב"ם: "ה'משפטים' - הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון: איסור גזל, ושפיכות דמים, וכיבוד אב ואם". יתרים עליהם ה'חוקים', שהרמב"ם מעמיד אותם בדרגה גבוהה יותר, וכלשונו: "החוקים - הן המצוות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים: 'חוקים חקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן'... כגון, איסור בשר חזיר... ופרה אדומה ושעיר המשתלח... וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. [עם זאת] אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד [למרות שאין טעם הקרבנות ידוע וסודם ידוע לבורא עולם בלבד] שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה [בפסוק] ציווי על החוקים, שנאמר: 'ושמרתם את חוקותי [ואחר כך] ואת משפטי - אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'"[5]. ללמדך, ששמירת חוקי הקרבנות עם כל מה שטעמם גבוה ונסתר, עם זאת, שכר קיום חוקי הקרבנות גדול משמירת המשפטים שטעמם ידוע, וכדברי חז"ל שקיומו של עולם תלוי בעבודת הקרבנות במקדש.


שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים

בציור נראה השעיר המשתלח, כשהוא משולח על ידי איש עיתי מראש הצוק למטה. ומבואר בראשונים, שהמטרה של שילוח השעיר, היא לעורר את ישראל לתשובה בעיצומו של יום הכיפורים. שילוח השעיר וכן לשון הזהורית שעליו גרמו לישראל לזרז את עצמם בתשובה, כדי שהלשון של זהורית הקשורה לשעיר ולסלע (ראה בציור מאחורי הכהן) תהפוך מאדום ללבן וכך יווכחו הכל, שהקב"ה מכפר לישראל על עוונותיהם.

טעמי הקרבנות - לסבר את האוזן: כאמור, מזהיר הרמב"ם מלתת טעמים לחוקי הקרבנות, עם זאת, כדי לסבר את האוזן לאנשים המבקשים טעם וסברא לפסוקי התורה ומצוותיה, נתן הרמב"ם טעמים לחלק מן הקרבנות. "ורצה לתת קצת טעם בהן עד שאפילו ההמון ידע להשיב בהם", ואפילו אפיקורס תהיה לו תשובה שכלית לפי דרגתו[6]. אחד הטעמים המובאים ברמב"ם, שהקרבנות נועדו להביא את בני ישראל בדרך מהירה להשגת ה', וכדי לעזור לישראל לצאת מטומאת מצרים שם ראו סביבם צורות רבות של עבודה זרה. וכיון שבאותם זמנים דרך הפולחן הרגילה בעולם היתה באמצעות עבודת הקרבנות, ציוה הקב"ה לעבוד אותו בדרך זו, שכן, עם ישראל היה צריך לעבור תהליך הדרגתי מן המציאות של עבודה זרה למציאות רוחנית של אמונה באל אחד[7]. הרמב"ם דן גם בביאור פרטים שונים מדיני הקרבנות, וכגון בשאלה, מדוע ציותה התורה להביא קרבנות מן הבקר ומן הצאן? ומשיב, שהמטרה היתה להאבק בדעותיהם ומנהגיהם של עובדי עבודה זרה, וכיון שבהמות אלה היו מקודשות בעיניהם בארצות שונות בימי קדם, כגון במצרים ובהודו, אולם הציווי לשחוט בהמות אלו, ולהקריבם על המזבח קיום המצוה כהלכתה - מסייע לעקור ולשרש את דעותיהם[8].

טעם שעיר המשתלח לדעת הרמב"ם: כאמור טעמים רבים ניתנו לקרבנות השונים במקדש, כאן נביא אחת הדוגמאות לצורת ההסברה של הקרבנות שנועדה לסבר את האוזן. ומסביר הרמב"ם בעניין שעיר המשתלח ביום הכיפורים - "אשר היה שעיר המשתלח [נשלח למדבר] לכפרת חטאים גדולים... וכאילו הוא נושא [על גבו את] כל החטאים. מפני זה לא נרצה [השעיר] לזביחה [על המזבח] ולא לשריפה [מחוץ לעיר] ולא להקבר כלל, אלא הרחיקו תכלית ההרחקה [למדבר] ויושלך ב'ארץ גזרה', רצונו לומר [ארץ שממה] שאין בה יישוב. ואין ספק לאדם, שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם משלים [ודוגמאות להמחשה] להביא מורא בנפש [של המתכנסים במקדש ביום הכיפורים] עד שתתפעל לתשובה. כלומר: שכל מה שקדם ממעשינו [ומחטאינו] ניקינו מהם, והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה"[9]. נמצא לפי הסבר זה, שהמתכנסים בעזרה המשתחוים ומתוודים לפני ה' ביום הכיפורים, זקוקים למעשה גדול המעורר אותם לעשות תשובה שלימה, ושילוח השעיר אל התהום מסייע בידם להתעורר לתשובה וכך מתכפר לעם ישראל.

טעם שעיר המשתלח לדעת ספר החינוך: לעומתו כותב בעל ספר החינוך[10] טעם אחר למצוה זו, כשיטת ההסברה האופיינית לו במהלך ספרו: "בקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החורבן והכליון, נאמר בפשט העניין: לבל ידמה החוטא הגמור [כדוגמת ירבעם בן נבט] שאחר שתקבל נפשו עונש על חטאיה [למרות זאת] תשוב לעמוד במקום הטובים [והצדיקים בגן עדן] או תהיה לה השארות וטובה קצת [כלומר, לרשע יהיה לפחות חלק קטן בגן עדן]. ואפילו יהיה [האדם רשע] כירבעם בן נבט וחבריו [גם אז יזכה לחלקו בגן עדן]... על כן בשעיר החי הנושא כל העוונות, יראו רמז, כי החוטא שעוונותיו מרובין, כמו האפיקורוסין ושכפרו בתורה ובתחיית המתים, וכל המצירים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם, 'ותולעתם לא תמות ואישם לא תכבה' [בגיהנום]. [דוגמא לדבר] - מעשה השעיר, בנושאו ריבוי עוונות כל ישראל, יושלך לגמרי אל ארץ גזירה, לא יימצא [ממנו מאומה] בית השם, לא לשחיטה, ולא לזריקה, זכרו יאבד מיני ארץ". מול המראה הנורא של השעיר המושלך אל התהום, יתן האדם אל ליבו לבל ידרדר אל שאול החטאים – כדוגמת השעיר, כי יאבד זכרו מן העולם.

הבאת הקרבן ככפרה וכתחליף לנפש האדם: למרות שהמצוות שנאמרו בקשר לקרבנות כולן 'חוקים' כנזכר לעיל, עם זאת מצינו בדברי הפרשנים טעמים לרוב. להלן יובאו דברים עיקריים מכתבי המחברים השונים בעניין הקרבנות. יש מן הפרשנים, שנתנו טעם להבאת קרבן לפני ה' מן הבהמה, שכן מעשה ההקרבה הוא כעין תחליף לגופו ונפשו של האדם, ובהבאת הקרבן, ממחיש האדם לעצמו, מה היה ראוי לעשות בגופו ובנפשו, כדי לכפר על חטאיו. וכתב הרמב"ן בעניין זה: "בעבור שמעשי בני אדם נגמרים [בשלשה שלבים]: במחשבה, ובדבור, ובמעשה, ציוה השם, כי כאשר יחטא [האדם] יביא קרבן. [אזי] יסמוך ידיו עליו - כנגד המעשה, ויתודה בפיו - כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות - שהם כלי המחשבה והתאוה... ויזרוק הדם על המזבח - כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו [למסור את נפשו] שישפך דמו, וישרף גופו. לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר [על ידי] הקרבן הזה, שיהא דמו [של הקרבן] תחת דמו [של האדם] – 'נפש תחת נפש'"[11].


הקרבת הקרבנות מתקיימת על גבי המזבח בו עקד אברהם את יצחק – מדוע?

כתבו הראשונים בין טעמי הקרבנות, שאדם המביא קרבן, צריך להרגיש כאילו הוא עצמו היה צריך לעלות כקרבן על המזבח לכפר על עוונותיו. ומבואר באחרונים, שבכך מתבאר ומתגלה עניין הנסיון של עקידת יצחק. שכן, רק אברהם ויצחק חשו על בשרם את המשמעות של הקרבה עצמית, והנכונות לעלות כקרבן על המזבח. זו למעשה מטרת ניסיון העקדה, להמחיש בדוגמה חיה, הקרבה עצמית לפני ה'. מסיבה זו קובעת ההלכה שהמזבח חייב לקום על יסודות המזבח שהוקם על ידי אברהם ויצחק. מאותה שעה, אדם הבא למקדש להקריב קרבן, רואה לנגד עיניו את העקידה, ומבין, שהקרבן שהביא, הרי הוא תחליף להקרבה העצמית, שהיה הוא עצמו צריך להקריב את חלבו ודמו על גבי המזבח.

הקרבנות מטרתם להגביר באדם את שליטת השכל על הגוף: אחד הראשונים שהרבה לתת טעמים למצוות התורה הוא בעל ספר החינוך[12], וכתב בעניין הקרבנות: "בניין בית לשם יתברך, ועשותינו בו תפילות וקרבנות אליו - הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בין אנשים ולבוא בצל קורותם... כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו... אף כי הבית אשר בנו בני האדם... והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו, ועל כן ציונו לקבוע מקום, שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות, לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו... ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלינו אל הדבקות... הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן, כי יחטא איש, לא יטוהר לבו יפה בדבר שפתיים לבד, שיאמר בינו ולכותל: 'חטאתי - לא אוסיף עוד!' אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים, ולטרוח להביאם [לירושלים] אל הבית הנכון אל הכהן... מתוך כל המעשה הגדול ההוא ייקבע בנפשו רוע החטא, ויימנע ממנו פעם אחרת... ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון... כי בהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת [שהאדם] נכנס בעת ההיא בגדר הבהמות... ועל כן נצטווה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל, ולשורפו שם, ולהשכיח זכרו [של הגוף] כליל יהיה... כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל - אבד ובטל לגמרי. [בכך] ישמח [האדם] בחלקו [שזכה] בנפש המשכלת, שחננו האל, שהיא קיימת לעולם... ובקבעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו".

המקדש והקרבנות – לצורך עבודת האדם לבוראו כדי שיהיה ראוי לחסדי ה' וברכתו: רבנו סעדיה גאון מראשוני הוגי הדעות במחשבת היהדות, כותב: שמא ישאל אדם "מה לבורא [עולם שיחפוץ ויצוה] לאוהל ולמסך, ולנרות מודלקות, ולקול נשמע לניגון, וללחם אפוי, ולריח טוב, ולמנחת סולת, ויין, ושמן, ופירות, והדומה לזה?" וכי מי שכל העולם שלו זקוק למעט יין של ניסוך היין, או למעט אור בנרות המנורה?! ותשובתו - כי זו הדרך הנכונה והטבעית של האדם לעבוד את בוראו, שעשה עמו חסד והביאו לעולם, ובירך את בית האדם בשפע של פירות ופרנסה בריווח. כיצד יעבוד אדם את בוראו, אם לא יביא לו מעט ממה שחנן אותו ה'. כך עשו קין והבל, שהרגישו צורך להביא משהו מכל מה שחנן ה' אותם כתשורה וכקרבן לבורא עולם. "וכיוון [הקב"ה] שיעבדוהו עבדיו מן הטוב שיש להם... [מן] הבשר, והיין, והסולת, והקטורת, והשמן והדברים הערבים, ויביאו מהם דבר מועט, כפי יכולתם [ובזכות התשורה המועטת הזו] יגמלם הוא בדבר רב כפי יכולתו, כמו שאמר: 'כבד את ה' מהונך [אזי] - וימלאו אסמיך שבע'[13]... ויכבדו משכן האור ההוא, שנקרא שכינה, מממונם, בזהב וכסף ובאבנים היקרים ושאר הדברים הנכבדים - ויגמלם על זה, שייראה להם הנבואה מן המשכן ההוא... וכן [בזכות עבודה זו] ישוב מקום [המקדש להיות בית תפילה] לשמוע תפילת האומה וכל צרה שתמצאם"[14].

מן המדרש

הקרבנות במשכן – הצלה מאכילת נבילות וטרפות

"משל לבן מלכים שגס ליבו עליו, והיה למוד לאכול בשר נבלות וטרפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור [מעבירה]. כך, לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים, והיו מביאין קרבניהם לשעירים, ואין שעירים אלא שדים... והיו ישראל מקריבין קרבנותיהן באיסור במה, ופורענויות באות עליהן. אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד, והן נפרשים מעבודה זרה והם ניצולים" (ויקרא רבה פרשה כב).

[1] ישעיהו נה, ט.

[2] הלכות מעילה ח, ח.

[3] רמב"ם הלכות תמורה ד, יג.

[4] אבות א, ב.

[5] רמב"םזזזז הלכות מעילה ח, ח.

[6] הריטב"א בספר הזיכרון. וראה מה שכתב הראי"ה קוק במאמרו "טללי אורות", בתוך 'מאמרי הראיה', עמוד 18, בנוגע לתפיסת הרמב"ם בעניין טעמי המצוות, ששיטה זו מתמקדת בערכן של המצוות בעבר, בעוד שאת עיקר עניינן של המצוות יש לחפש בהשפעתן על העתיד.

[7] מורה נבוכים ג, לב.

[8] מורה נבוכים ג, מו. הרמב"ן (ויקרא א, ט) תוקף דברים אלו בחריפות: "והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם", ומשמע מדבריו שהוא מבין שלדעת הרמב"ם זה הוא עיקר טעם מצוות הקרבנות; אך הריטב"א (ספר הזיכרון, פרשת ויקרא) העיר שאין כוונת הרמב"ם לומר שכל תכלית הקרבנות היא להוציא מלבם של עובדי עבודה זרה, אלא כוונתו בטעם זה לנמק הלכה מסוימת בלבד לגבי מיני בעלי החיים שמהם מביאים את הקרבנות. יש לציין שהרמב"ם (שם) כותב טעם נוסף לכך שמביאים קרבנות דווקא ממינים אלו – משום שמינים אלו הם בעלי חיים ביתיים שקל להשיגם.

[9] ספר מורה הנבוכים ג, מו.

[10] מצוה צה.

[11] רמב"ן ויקרא א, ט.

[12] מצוה צה.

[13] משלי ג, ט.

[14] ספר האמונות והדעות מאמר ג.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il