יוחנן בן זכאי


יוחנן בן זכאי: מגדולי החכמים בתקופת ימי בית שני ובעת החורבן, ונשיא הסנהדרין ביבנה.

רבן יוחנן בן זכאי היה מגדולי חכמי ישראל בשלהי ימי הבית השני ובעת חורבן הבית. נמנה על תלמידי הלל הזקן, אשר אמר עליו, שיהיה: "אב לחכמה ואב לדורות"[1]. רבן יוחנן בן זכאי היה כהן ושירת במקדש[2]. חכמים דרשו על בית מדרשו בירושלים את הפסוק: "ואת כל בית גדול שרף באש" – "זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ולמה קורא אותו 'בית גדול'? - ששם מגדלין תורה ותפילה, ושם מגדילים שבחו של הקדוש ברוך הוא"[3]. רבן יוחנן בן זכאי היה מקהיל קהילות ברבים בחצרות המקדש, ודורש "בצילו של ההיכל[4]. ריב"ז צפה את חורבן המקדש, והיה עד לחורבנו. כן התקין תקנות רבות, וכגון - 'טומאת ידים', כלומר, גזר טומאה על הידים במגען עם כתבי הקודש[5]. כן תיקן תקנות הקשורות למקדש ולעבודה בו, חלקן נתקנו בזמן הבית, וחלקן לאחר חורבנו, כשמטרתן לשמר את זכר המקדש ולזרז את בניינו מחדש. אחת מפעולותיו לאחר החורבן היתה חיזוק הסנהדרין ובית מדרש הגדול לתורה ביבנה.

גדלותו בתורה וביראת שמים: "אמרו על ריב"ז שלא הניח מקרא, משנה, גמרא, הלכות ואגדות... דבר גדול - מעשה מרכבה - ודבר קטן"[6]. כגדול בתורה בדורו, אף שלא היה שייך לשושלת הנשיאים, זכה ריב"ז לתואר 'רבן'[7]. אמרו על ריב"ז שחי מאה ועשרים שנה; בארבעים שנותיו הראשונות עסק בסחורה, בארבעים שנה שלאחריהם למד תורה, ובארבעים שנותיו האחרונות לימד תורה[8]. ריב"ז היה בעל יראת שמים מופלגת: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין... ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי.... ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא... ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש, חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים"[9].


נתקלקלו הלויים בשיר

בציור נראים הלויים מתכוננים לפתוח בשיר של יום בעת הקרבת קרבן בין הערביים בראש השנה. מאחר שמדובר בראש חודש, ממתינים במקדש לבואם של עדי קידוש החודש. וכבר אירע, שכיון שלא הגיעו לעת המנחה, הקריב הכהן את קרבן בין הערביים כביום חול, והלויים נמנעו מלקיים את מצות השיר על הקרבן. לפיכך תיקנו חכמים, שגם אם יבואו עדים - יידחו למחר, וראש חודש יחול למחרת וכן ראש השנה. לאחר החורבן החזיר רבן יוחנן בן זכאי את ההלכה למקומה, לקבל עדים עד הלילה.

תקנות הנוגעות למקדש שתיקן ריב"ז בהיות המקדש על מכונו:

לשון של זהורית: לדעה אחת בגמרא[10], אחת מהתקנות שתיקן ריב"ז היתה בעניין לשון של זהורית: "בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין... התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח"[11]. תקנה זו של רבן יוחנן בן זכאי נועדה למנוע עוגמת נפש מן העם בחושבו שאין סיכוי לכפרת ומחילת עוונותיו.

הפסקת השימוש במים המאררים: השקיית הסוטה במים המאררים מתקיימת במקדש, ומבואר בדברי חז"ל - "משרבו המנאפים בגלוי בבית שני ביטלו הסנהדרין את מי המרים"[12] – "ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן"[13].


'יום הנף' בחוצות ירושלים

בזמן שבית המקדש היה קיים המתינו הכל להקרבת העומר והנפתו במקדש, כי עד לאותה שעה נאסר לאכול מן התבואה החדשה. אולם משהובא העומר על גבי המזבח, הותרה אכילת התבואה החדשה בכל מקום. בציור נראים מוכרי התבואה בירושלים כשהם מציעים את מרכולתם בפני עולי הרגל הרבים הבאים למקדש, ומזון זה היה חיוני להמונים המתכנסים לירושלים. עם החורבן, פירסם רבן יוחנן בן זכאי את ההלכה, שבהעדר קרבן העומר, יש להמתין על הלילה, ורק אז ניתן להתחיל לאכול מן התבואה החדשה. להלכה קראו חכמים 'תקנת רבן יוחנן בן זכאי'.

תקנות הנוגעות למקדש שתיקן ריב"ז אחר החורבן:

עם החורבן הוטל על ריב"ז לעמוד בראש הסנהדרין ביבנה, וכאחראי על המשך ובניין החיים היהודיים על פי תורה, תיקן תקנות הנוגעות למקדש, כשהסיבה לחלק מהתקנות היא להעמיק בציבור את זכרון המקדש להלכותיו וחובת בניינו מחדש.

א. תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת: כשהמקדש עומד על תילו וראש השנה חל בשבת –היו תוקעים במקדש בשופר, אך לא ב'מדינה', כלומר, לא בשאר ערי ישראל. משחרב המקדש – התקין ריב"ז שיהיו תוקעים בשופר בשבת בכל מקום שיש בו בית דין. הטעם לתקנה זו לבל תישכח מצות תקיעת שופר בשבת במקדש.

ב. נטילת ארבעה מינים כבמקדש: מעיקר הדין, מצות נטילת ארבעת המינים נוהגת שבעה ימים במקדש בלבד, ככתוב: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". ב'מדינה' לעומת זאת, נוהגת המצוה ביום הראשון בלבד. משחרב הבית, התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל בכל ערי ישראל שבעה ימים – כבמקדש, וזאת, 'זכר למקדש', לבל תישכח נטילת הלולב הנוהגת במקדש.

ג. זמן קבלת עדי קידוש החודש: בתחילה היו מקבלים את העדים שבאים להעיד על החודש כל היום כולו. פעם אחת, לא הגיעו עדים עד זמן מנחה, והלויים נתקלקלו בשיר על הקרבן, כלומר, לא ידעו אם צריכים לומר שיר של חול או של יום טוב, כלומר, של ראש השנה. ולכן לא אמרו שיר כלל. לפיכך תיקנו חכמים, שיהיו מקבלים את עדי החודש רק עד זמן המנחה. לאחר חורבן הבית, החזיר רבי יוחנן את המצב לכפי שהיה בתחילה - שיהיו מקבלים את עדי קידוש החודש כל היום כולו[14].

ד. מקום קבלת עדי קידוש החודש: תקנה נוספת התקין רבן יוחנן בן זכאי בעניין מקום קידוש החודש, זאת בעניין המקום. שכן, קידוש החודש תלוי בראש הסנהדרין האומר 'מקודש מקודש', ויש מקום לומר שעדי קידוש החודש ילכו להעיד את עדותם דווקא למקום בו נמצא ראש הסנהדרין. לפיכך תיקן רבי יוחנן, שאין להטריח את העדים לחפש את ראש בית הדין, אלא העדים יעידו את עדותם במקום בו הסנהדרין יושבים, כלומר, בלשכת הגזית, גם אם ראש הסנהדרין אינו שם, ובית הדין יקדש את החודש בלי ראש הסנהדרין. הטעם לתקנה זו הוא, כדי שלא להכשיל את העדים מלבוא ולהעיד בעתיד[15].

מן המחקר

רבן יוחנן בן זכאי – האם היה כהן?

בדברי הרמב"ם מצינו, שרבן יוחנן בן זכאי היה כהן, אך לא ברור מהיכן למד זאת. אולם ניתן להביא שלשה מקורות לדבריו.

  1. במשנה שקלים א, ד; נאמר: "אמר רבי יהודה... כל כהן ששוקל אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי! אלא כל כהן שאינו שוקל - חוטא!" לדעת הרמב"ם אמר זאת ככהן המוכיח את אחיו הכהנים לנהוג כמותו ולתת מחצית השקל. כן אמר זאת, כנשיא הסנהדרין ובעל סמכות. וראה תוספות מנחות כא, ב; שהבינו ממקור זה אחרת - שלא היה כהן.

  2. מובא בברכות כח, ב: "בשעת פטירתו [של רבן יוחנן בן זכאי] אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה". היה זה לאחר החורבן, כשהטהרה לא היתה הכרחית למקדש, ועם זאת, רבי יוחנן ככהן, חס על בני ביתו שלא ייטמאו כליהם בגדיהם ומאכלם, ויינזקו מפטירתו. ניתן להוסיף כמין ראיה, שתלמידיו מכנים אותו בעת פטירתו: "עמוד הימני" כשהכוונה היא לאחד העמודים 'יכין ובועז'* בחזית המקדש, ורצונם לומר: עליך נשען המקדש.

  3. מובא בספרי במדבר (פיסקא קכג): "'זאת חוקת התורה'... שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: באילו כלים [בגדים] פרה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב! אמרו לו: והלא לימדתנו רבינו - בבגדי לבן? אמר להם: אם מה שראו עיני ומה ששירתו ידי [בכהונתי] שכחתי – קל וחומר למה שלמדתי [והצדק עמכם, שראיתי ושכחתי]. וכל כך למה [הטעה אותם]? - כדי לחזק [ולחדד] את התלמידים". כך הבין רש"י (שבת לד, א) את הספרי, וכתב: רבן יוחנן בן זכאי "כהן היה". וראה בתוספות (מנחות כא, ב) מה שכתבו בעניין זה. וראה עוד בספר יוחסין מאת ר' אברהם זכות, הכותב שרבן יוחנן בן זכאי כהן היה.

ה. זמן אכילת התבואה החדשה: תקנה נוספת תיקן רבי יוחנן בעניין הקרבת העומר. שכן, בהיות הבית על מכונו, משעה שהקריבו הכהנים את העומר בששה עשר בניסן, מאותה שעה הותר לציבור לאכול מן התבואה החדשה. משחרב המקדש, התקין ריב"ז שיהא 'יום הנף' – ט"ז בניסן - כולו אסור עד השקיעה. ומבואר בגמרא, שתקנה זו נתקנה על יסוד ההנחה הברורה, כי עתידים ישראל לבנות את המקדש, ובלשון רבן יוחנן בן זכאי - 'מהרה יבנה המקדש!' מעתה, אם התבואה תהיה מותרת לאכילה מן הבוקר, כך ינהגו גם בעת שיבנו ישראל את המקדש מחדש. לפיכך התקין לאכול מן התבואה החדשה רק בערב. למסקנה אומרת הגמרא, ש'יום הנף' כולו אסור באכילה גם מדין תורה, והחידוש של רבן יוחנן בן זכאי היה שהוא "דרש והתקין", כלומר, פירסם את דין התורה לדורות, שכל עוד לא נבנה המקדש התבואה אסורה עד הלילה. אולם כשישראל יבנו מקדש, תהיה התבואה מותרת מיד עם הבאת העומר על גבי המזבח[16].


השקאת סוטה במקדש

בציור נראית אשה שבעלה קינא לה והביא אותה למקדש להשקותה במים המאררים. בשער ניקנור נראה הכהן כשהוא מדבר אליה ומציע שתודה על אשמתה. ואמרו חז"ל (סוטה כז, ב): "משרבו המנאפים בגלוי בבית שני ביטלו הסנהדרין את מי המרים... ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן".

ו. קרבן גר: תקנה נוספת התקין רבי יוחנן בעניין קרבן הגר*. שכן, גר שמתגייר בזמן שבית המקדש עומד על מכונו, חייב להביא קרבן עולה - תורים או בני יונה. ריב"ז תיקן[17], שגם גר שנתגייר בזמן הזה, כלומר בזמן החורבן, צריך להפריש רבע שקל לקינו, ולשומרו בצד, כי 'מהרה יבנה המקדש' ויזכה להביא את קרבנו בחצרות בית ה'. מאידך, קיימת דעה בגמרא, שריב"ז ביטל תקנה זו מפני התקלה – שמא הגר ישתמש בכסף הקדש זה לשימוש של חולין. כך גם מובא להלכה, שהגר אינו מפריש כסף לקרבן, כדי שלא יבוא לכלל מעילה: "ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה, וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן"[18]. בתקנות אלו ואחרות ניתן לראות את אמונתו העזה של רבן יוחנן בן זכאי, כי יזכה לבנות את בית המקדש בימיו.

החורבן - והקמת הסנהדרין ביבנה: ר' יוחנן צפה את חורבן המקדש, ארבעים שנה קודם חורבנו, כמובא בדברי חז"ל: "ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין... והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן [סימן לאויבים לבוא ולהיכנס. רש"י] עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי [אמר]... יודע אני בך [בהיכל] שסופך עתיד ליחרב"[19]. רבן יוחנן בן זכאי, שראה את הגלות העומדת לבוא על עם ישראל, ביקש מאספסיאנוס שני דברים החשובים לעתיד העם: א. יבנה וחכמיה. ב. 'שושילתא דרבן גמליאל'[20], כלומר, לדאוג למשפחת נשיא הסנהדרין כדי שהנשיא ימשיך את זרע בית דוד. לאחר שניתנה לו הרשות, יסד ריב"ז ישיבה וסנהדרין בעיר יבנה. משנתבססה הנשיאות ביבנה, העביר ריב"ז את הנשיאות לידי רבן גמליאל השני, שהיה מזרע המלך דוד, והוא עצמו עבר לכפר ברור חיל[21].

מגן על כבוד התורה: בדברי חז"ל מתוארים ויכוחים רבים שהיו לריב"ז עם גויים, ועם הצדוקים והבייתוסים, כשהוא מוכיח לכל את טעותם, ומגן על כבוד התורה[22].

אחרית ימיו: בערוב ימיו עבר ריב"ז לברור חיל בדרום. תלמידיו ליווהו עד שעת פטירתו, וכך מסופר על רגעים אלו: "כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימני פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? ... אמר להם: 'יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם'... משמת ריב"ז בטל זיו חכמה"[23].

מעולם המדרש

פגישת רבי יוחנן עם אספסיאנוס - וחורבן המקדש

רבי יוחנן בן זכאי היה המנהיג הרוחני של ירושלים בעת המצור והחורבן. בית מדרשו שימש מרכז לגדולי החכמים בדורו, ביניהם רבים מחברי הסנהדרין. מצינו הבדלי סגנון, בין התלמוד הבבלי לבין המדרשים בארץ ישראל, בשאלת המאמץ שעשה רבי יוחנן בן זכאי למען השארת המקדש וירושלים בבניינם. במסכת גיטין (נו, ב) מתואר, כאילו התייאש מן האפשרות שבניין המקדש ימשיך לעמוד, ולא תבע מאספסיאנוס דבר בעניין זה, והסתפק בבקשות צנועות. משום כך קראו עליו חכמי בבל: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". אולם באבות דרבי נתן (ו) מסכת המבוססת על חכמי ארץ ישראל, שם מתואר, כי רבי יוחנן בן זכאי ביקש מאספסיאנוס, שיסלק את המצור מעל ירושלים ויניח את העיר והמקדש בשלמותם. אספסיאנוס נתן את הסכמתו, בתנאי, שהמורדים יתייצבו לפניו עם קשת שבורה לכניעה, אולם המורדים סירבו להכנע.

שאלה שעוסקים בה הפרשנים היא: האם רבי יוחנן בן זכאי היה נוכח בירושלים בעת החורבן? מתברר, שהיו שני שלבים למצור; ההכנות למצור התחילו על ידי אספסיאנוס, אולם בשלב מסוים נקרא אספסיאנוס לרומא לקבל את השלטון, ומבואר בגמרא בגיטין, שמינה את טיטוס בנו כמצביא במקומו. טיטוס, הוא שהטיל את המצור על ירושלים, והביא בסופו של דבר לחורבן. מדברי המדרש עולה, שרבי יוחנן בן זכאי חזר מפגישתו עם אספסיאנוס לעיר, לחזק את אנשי העיר בעת צרתם. ואכן מבואר באבות דרבי נתן (ז): "כיון שראה רבי יוחנן בן זכאי שחרב בית המקדש ונשרף ההיכל, עמד וקרע את בגדיו, וחלץ את תפיליו והיה יושב ובוכה, ותלמידיו עמו". באשר ליציאתו מירושלים ליבנה, מתברר, שאחת הבקשות שביקש רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס היתה, שבסיום המצור ישאירו הכובשים את השער המערבי של העיר פתוח לשעות אחדות לכל הרוצה להמלט. אספסיאנוס נתן את הסכמתו, והדבר איפשר לרבים להמלט, וביניהם חכמי ישראל אשר הגיעו לכרם ביבנה, שם יסדו מחדש את הסנהדרין הגדולה, במטרה להחזיר עטרה ליושנה בירושלים (מדרש איכה פרשה א).

[1] ירושלמי נדרים ספ"ה.

[2] ראה להלן.

[3] מגילה כז, א; איכה רבה פתיחתות יב ד"ה רבי חנינא.

[4] פסחים כו,א. רש"י שם מסביר שכיוון שגובהו של ההיכל הוא מאה אמה, יוצא שצילו של ההיכל הולך למרחוק עד הרחוב הסמוך להר הבית.

[5] תוספתא ידים ב, יט.

[6] סוכה כח, א.

[7] סנהדרין מא, ב.

[8] ראש השנה לב, א.

[9] סוכה כח, א.

[10] ראש השנה לא,ב.

[11] שם.

[12] רמב"ם הלכות סוטה ג, יט.

[13] סוטה כז,ב.

[14] משנה ראש השנה ד, ד.

[15] ראש השנה לא,ב

[16] ראש השנה ל,א; סוכה מא,א.

[17] ראש השנה לא,ב.

[18] רמב"ם הלכות איסורי ביאה יג, ה.

[19] יומא לט,ב.

[20] גיטין נו ב.

[21] סנהדרין לב, ב.

[22] ראה במדבר רבה פרשה יט. וכן מגילת תענית... שמונה בניסן, ועוד.

[23] סוטה מט, א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש