יוחנן כהן גדול


יוחנן כהן גדול: בן למשפחת החשמונאים* שהיה כהן גדול* ונשיא העם למעלה משלושים שנה[1].

יוחנן כהן גדול היה נכדו של מתתיהו החשמונאי, ובנו של שמעון. בימיו התחולל מאבק על המנהיגות בארץ ישראל. יוחנן הצליח להתגבר על המתנכלים לשלטונו, ובסופו של דבר נתמנה לכהן גדול וכנשיא היהודים. בתקופתו נערכו מלחמות עם אנטיוכוס השולט באנטיוכיה, ולאחר מות אנטיוכוס באה רגיעה לשלטונו של יוחנן. במסגרת תפקידו ככהן גדול וכנשיא היהודים תיקן תקנות בענייני המקדש, ורבי יהודה הנשיא קבע אותם במשנה, כמו כן קבע הלכות בתחומי הלכה שונים.

תולדותיו: יוחנן הורקנוס, שנקרא בלשון חכמים יוחנן כהן גדול[2], היה בנו של שמעון החשמונאי, אחרון האחים החשמונאים. כבר בחיי אביו נתמנה להיות ממפקדי הצבא, ואף זכה לניצחון בקרב נגד קנדביוס, שר צבאו של אנטיוכוס סידֵטֶס. אולם חתנו של שמעון, תלמי, שהיה אף הוא שר צבא והיה מופקד על אזור יריחו, החליט להתנקש בשמעון חותנו ובבני משפחתו, כדי להשתלט על הארץ. שמעון ובניו באו לביקור באחד המבצרים שבשליטת תלמי, תלמי טמן מלכודת לשמעון והרגו, ולקח בשבי את אשתו ושני בניו; יוחנן שלא היה שם באותה שעה – ניצל. תלמי שלח שליחים להרוג את יוחנן, ושליחים אחרים – לכבוש עבורו את ירושלים; אך יוחנן ששמע על כך – הרג את שליחי תלמי[3]. לאחר מכן עלה יוחנן לירושלים וסגר את שעריה בפני תלמי. תלמי ברח לאחד המבצרים באזור יריחו, ויוחנן צר עליו זמן רב, לבסוף הרג תלמי את אמו ואת אֶחָיו של יוחנן המוחזקים במבצר, וברח מן הארץ[4].

מלחמותיו באנטיוכוס: כתוצאה מן המאבק עם תלמי נתמנה יוחנן הורקנוס תחת אביו להיות כהן גדול ונשיא היהודים. בימיו היו מלחמות רבות עם ממלכת סוריה היוונית וכן עם העמים הקטנים בארץ ישראל. אנטיוכוס השביעי – סידֵטֶס - מלך סוריה היוונית, פתח במלחמה נגד יוחנן וצר על ירושלים, אך לבסוף השלים עם יוחנן בתנאים קשים – יוחנן התחייב לשלם לו מס עבור כמה ערים שכבשו החשמונאים מחוץ לארץ יהודה, כגון יפו, כן נתן לו תשלום כספי ובני ערובה. כאשר נודע שאנטיוכוס מת בקרב, החליט יוחנן לנצל את העדר השלטון היציב בממלכת סוריה כדי להגדיל את שטח יהודה. הוא נלחם בשומרונים, כבש את עריהם - שכם וגריזים והחריב את המקדש שבהר גריזים[5]. לחיזוק שלטונו בארץ ולדחיקת רגלי היוונים מחבלי הארץ השונים, חידש יוחנן את ברית הידידות עם הרומאים, שהיו כוח עולה באותם ימים[6].


חיילי יוחנן כהן גדול מנצחים באנטיוכיה

חיילותיו של יוחנן כהן גדול הגיעו במסעות המלחמה שלהם עד העיר אנטיוכיה בצפון. יוחנן כהן גדול מלווה את החיילים בתפילותיו ביום הכיפורים בקודש הקדשים, שם נתבשר שניצחו בקרב. בציור נראית חומת הביצורים שנועדה להגן על העיר אנטיוכיה.

גיור האדומים: יוחנן נאבק בפלישת העמים מדרום, ונלחם באדומים שחרגו מתחום ארץ אדום ופלשו לתחום הנגב והרי חברון. יוחנן הורקנוס כבש את 'אדומיאה' - חבל הארץ בו נושבו, בין הישובים שנכבשו הערים מרשה ואדורה. האדומים שעמדו בפני הברירה להיות מגורשים מעריהם או להתגייר, העדיפו להתגייר, וככל הידוע, זה אחד ממקרי הגיור ההמוניים שהתרחשו בארץ ישראל. תועלתו של גיור כפוי זה שנויה במחלוקת, שכן, מחד גיסא הפכו האדומים לחלק מעם ישראל, מאידך, שמרו מכמה בחינות על ייחודם ומוצאם. מתוכם קם הורדוס, שהפך לשליט בעם ישראל, וכך נתבררו התוצאות הקשות של הגיור, שכן אמרו חכמים, שהורדוס הכרית את זכר מלכי בית חשמונאי[7].

יוחנן כהן גדול ועבודתו במקדש: יוחנן כהן גדול זכה להגיע למדריגה רוחנית גבוהה, והיה שותף בהכנת שתי פרות אדומות לצורך שריפת אפר פרה אדומה[8]. כן מובא בגמרא, שזכה ליכולת לשמוע בת קול, ומתואר בתלמוד, שבעת שעבד במקדש ביום הכיפורים בבית קדשי הקדשים שמע בת קול, האומרת: "נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא", כלומר, נצחו הנערים שהלכו להילחם באנטוכיא. לאחר מכן התברר שאכן באותה שעה ששמע את בת הקול – ניצחו הלוחמים במלחמה[9].

תקנות יוחנן כהן גדול: יוחנן כהן גדול תיקן כמה תקנות[10], חלק מתקנות אלה שייכות למקדש ולעבודה בו[11], ואלו הן:

"העביר הודיית המעשר": כלומר, ביטל את אמירת וידוי מעשרות[12], המתקיימת בחג הפסח, שכן, בימי בית שני נהגו שלא לתת 'מעשר ראשון' ללויים, כדין התורה, אלא לכהנים. מנהג זה הונהג על ידי עזרא הסופר אשר קנס את הלויים, שלא יתנו להם את המעשר, זאת, משום שלא עלו עמו לירושלים, וגזר לתת אותו לכהנים[13]. כתוצאה מגזירה זו, אין אדם מישראל יכול לומר את הוידוי כלשונו, ככתוב: "וגם נתתיו ללוי... ככל מצותך אשר ציויתני"[14], וכך התבטלה באותה תקופה אמירת וידוי מעשר.


וידוי מעשר בעזרת ישראל

וידוי מעשר מתקיים בעזרה, שכן כתוב: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך", כלומר, במקדש. בציור נראים עולי הרגל הבאים בחג הפסח לעזרת ישראל כדי לומר 'וידוי מעשר'. בימי עזרא ונחמיה, הביאו את פירות תרומות ומעשרות אל 'בית האוצר' שבמקדש, ואחר כך עמדו לומר 'וידוי מעשר'. אולם בימי יוחנן כהן גדול ביטלו את אמירת הוידוי בעזרה, שכן, המעשר שנועד ללויים ניתן לכהנים, ולא יכלו לומר: "עשיתי ככל אשר ציויתני".

"ביטל את המעוררים": עד ימיו היו הלויים שרים על הדוכן: "עורה למה תישן ה'", ויוחנן כהן גדול ביטל שיר זה, שאמר: "וכי יש שינה לפני המקום?! [15]"

"ביטל את הנוקפים": עד ימיו היו השוחטים במקדש מכינים את העגל לשחיטה, על ידי הכאה במקל. בהתאם לאמור, משמעות המושג "נוקפים" פירושו - מכים[16], או עושים פצע[17], כדי שתיפול הבהמה ארצה. יוחנן כהן גדול הסביר לכהנים, שהם עלולים לגרום לעגל להיות טריפה הפסולה למזבח, ולכן ביטל מעשה זה. במקום זאת תיקן טבעות* בבית המטבחיים, לקשור אליהם את צוואר הבהמה או רגליה[18]. יש אומרים, ש'נוקפים' פירושו, שהיו סורטים את העגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו ולא יראה, וכך יפול ארצה, ויוחנן כהן גדול ביטל מנהג זה, משום שהעגל שנסרט נראה כבעל מום[19].

תקנות אחרות: יוחנן כהן גדול תיקן לאסור את מלאכת הנפחים בחול המועד, ואפילו לצורך דבר האבד[20]. כן תיקן את תקנת ה'דמאי', שהלוקח פירות מעם הארץ – חייב לעשר[21].

התחברותו לצדוקים: יוחנן הורקנוס נמנה בתחילה על הפרושים והתחבב מאד על חכמי ישראל[22]. עם זאת, בעקבות שמועה שנפוצה בעם, שאמו נלקחה בשבי בידי גויים במודיעין בימי גזרות אנטיוכוס אפיפנס, העיר לו אחד החכמים שמוטב שיסתפק בכתר מלכות, ויניח את הכהונה הגדולה לכהנים אחרים – ובלשון חז"ל: "הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן"[23], שכן, בן של שבויה פסול מן הכהונה. השמועה לא היתה מבוססת, אך הדברים יצרו קרע בינו ובין חכמי ישראל, ויוחנן החליט[24] להפר את בריתו עם הפרושים ולהתחבר אל הצדוקים. כן ביטל את כל המצוות מדרבנן והדבר עורר תרעומת כללית כנגדו[25]. בכך מתבאר המאמר בתלמוד: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי"[26]. יוחנן הורקנוס השאיר אחריו חמישה בנים, ושנים מהם - אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי* - היו מלכי יהודה וכהנים גדולים בדור שלאחריו[27].

[1] בין השנים ג"א תרכ"ה - ג"א תרנ"ו; 135 לפנה"ס - 104 לפנה"ס.

[2] אמנם מצינו גם יוחנן כהן גדול אחר – בתפילת "על הניסים" לחנוכה שמקורה במסכת סופרים כ, ו; שנאמר בה: "בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו". יוחנן זה הוא אביו של מתתיהו, ונמצא שהוא אבי סבו של יוחנן הורקנוס. מלבד זאת יש ספק על מי נאמר בתפילה זו "כהן גדול" – על יוחנן או על מתתיהו (ראה שו"ת תשב"ץ ג, קל"ה), ובכל מקרה נראה שלא מדובר בכהן גדול ממש אלא בתואר כבוד לכהן צדיק. אולם יש הסוברים שהיו שני "יוחנן כהן גדול", אחד לאחר שמעון הצדיק, שתיקן תקנות (ראה להלן), והוא היה צדיק כל ימיו, ואחר שנעשה צדוקי בסוף ימיו (כסף משנה הלכות מעשר ט,א), וברמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה (הפרק השישי) יש שיטה אחרת בעניין, שכותב שיוחנן כהן גדול היה בנו של מתתיהו החשמונאי (ולא נכדו, כפי שעולה מתיאורי יוסף בן מתתיהו); ברם ראה מש"כ על זה הרב ישראל שציפנסקי בספרו "התקנות בישראל" ח"א עמ' רסז-רסח.

[3] ספר מכבים א' פרק ט"ז.

[4] קדמוניות היהודים יג, ז, ד; שם ח, א.

[5] במגילת תענית, כ"א כסלו, נאמר, שיום זה הוא יום שאין מתענים בו משום שהוא "יום הר גריזים". ברם בגמרא שעל המגילה (הסכוליון) מיוחס חג זה לחורבן הר גריזים בימי אלכסנדר מוקדון. חוקרים רבים דוחים את פירוש הסכוליון וסוברים שהמקדש לא נחרב בימי אלכסנדר מוקדון אלא רק בימי הורקנוס, והחג שנקבע – נקבע לאחר חורבן מקדש גריזים בימי הורקנוס (ראה ורד נועם, מגילת תענית, עמ' 263, הערה 8). יש אומרים, שלאחר חורבן מקדש הר גריזים בימי אלכסנדר חזר המקדש ונבנה, עד שחרב שנית בידי יוחנן הורקנוס.

[6] על פי קדמוניות היהודים ספר י"ג, ח - י.

[7] בבא בתרא ג, א.

[8] משנה פרה ג, ה. ולדעת רבי מאיר (שם) לא שרף יוחנן אלא פרה אחת (ראה פירוש המשנה לרמב"ם שם).

[9] תוספתא סוטה יג, ו; סוטה לג, א. רש"י שם מפרש שמעשה זה אירע ביום הכיפורים, משום שרק ביום הכיפורים הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים ויכול לשמוע בת קול הנשמעת שם. הנושא שנוי במחלוקת בין הפרשנים וההסטוריונים, האם שמע את בת הקול בהיותו בקדש הקדשים ביום כיפור או שמא היה זה בשעה שהקטיר קטורת בהיכל, ולא כאן המקום להאריך.

[10] כאן הובאו הדברים בקיצור, וראה בהרחבה אודות יוחנן כהן גדול ותקנותיו אצל הרב ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, ח"א, עמ' רס"ד- רפ"ה, ושם הביא הרבה מקורות בעניינים אלה.

[11] משנה מעשר שני ה, טו; סוטה ט , י.

[12] וידוי המעשרות נאמר במקדש, יש אומרים שרק לכתחילה (רמב"ם הלכות מעשר שני יא, ו), ויש אומרים שגם בדיעבד (ראב"ד שם ה"ד).

[13] יבמות פו, ב.

[14] דברים כו, יג; סוטה מז, ב; מח, א. וכן רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי מעשר שני ה, ה. בניגוד להסבר זה, סובר רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם וכן בסוטה ט, יא; שתקנה זו של יוחנן כהן גדול שהעביר הודיית המעשר לא נאמרה לשבח אלא "לגנאי", והוא מפרש את המעשה בדרך אחרת, ראה בירושלמי שם ובמפרשים. וראה עוד בעניין תקנה זו במאמרו של הרב עזריה אריאל "שו"ת בית חשמונאי", בספר "באורך נראה אור" עמ' 64-68, וביתר הרחבה במאמרו "יוחנן כה"ג העביר הודיית המעשר", בספר "הודאת הארץ", עמ' 185-208.

[15] תוספתא סוטה יג, ט (ונפלה שם טעות בגרסה, שהמעשה מיוחס לרבן יוחנן בן זכאי); סוטה מח, א.

[16] רש"י סוטה שם ד"ה שייפול דם בעיניו.

[17] רמב"ם פירוש המשנה מעשר שני ה, טו.

[18] תוספתא שם, גמרא שם. לדעת רש"י בסוטה שם (ד"ה טבעות) הטבעות נתקנו כדי לקשור אליהם את צוואר הבהמה, ואילו לדעת הרמב"ם (פירוש המשנה מעשר שני ה, טו), הן נתקנו כדי לקשור אליהן את רגלי הבהמה.

[19] שמואל בגמרא שם.

[20] משנה מעשר שני שם, משנה סוטה שם. בבלי מו"ק יא, א.

[21] משנה מעשר שני שם, משנה סוטה שם, תוספתא סוטה פי"ג ה"י, בבלי סוטה מח, א.

[22] קדמוניות יג, י, ה ; ברכות כט, א: "יוחנן צדיק מעיקרו".

[23] קידושין סו, א.

[24] בהסתת אחד ממקורביו, שהיה צדוקי.

[25] קידושין סו, א. קדמוניות יג, י, ה-ו. בין שני המקורות יש כמה הבדלים, אך התמונה הכללית דומה, ויש פרטים שמופיעים רק באחד משני המקורות. אמנם, בברייתא בקידושין שם נאמר שמעשה זה אירע לינאי המלך, אך כבר ביאר בעל 'דורות הראשונים', חלק ראשון, כרך שלישי, 'הימים הראשונים' פרק לא, הערה פג; במהדורה החדשה חלק ראשון עמ' 311; שזה משום שהברייתא שם שנויה בפי אביי, הסובר בברכות כט, א; "הוא ינאי הוא יוחנן", אבל לפי רבא, הסובר שמדובר בשני אישים שונים - "ינאי לחוד ויוחנן לחוד" - וכפי שעולה גם מהתיאורים ההיסטוריים של יוסף בן מתתיהו – המעשה אירע ליוחנן הורקנוס, ולא לינאי. גם הראשונים בקידושין שם - רשב"א וריטב"א - פירשו שינאי זה הוא יוחנן כהן גדול, שנאמר עליו בברכות (ראה להלן) ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. אפשר להסביר את השם 'ינאי' בגמרא קידושין שם גם בדרך אחרת, על פי מה שכתב רבי יהודה ברבי קלונימוס משפירא (רבו של בעל הרוקח) בספר "ערכי תנאים ואמוראים", ערך ינאי המלך, ש"ינאי" בלשון חז"ל משמש כשם כללי למלכי בית שני.

[26] ברכות כט,א. לפי יוסף בן מתתיהו, קדמוניות יג, י, ז; היה יוחנן כהן גדול נשיא שלושים ואחד שנה, וקשה ליישב את הדברים עם האמור בגמרא. היה מקום לפרש בדוחק ש"שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" אין מובנו ששמונים שנה היה כהן גדול, אלא ששימש בכהונה גדולה עד גיל שמונים, או ששימש בכהונה שמונים שנה ומתוכם כמה שנים ככהן גדול; אך בגמרא ביומא ט, א; נאמר: "'ושנות רשעים תקצורנה' – זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושימשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק, ושמונים ששימש יוחנן כהן גדול, עשר ששימש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששימש רבי אלעזר בן חרסום, מכאן ואילך צא וחשוב, כל אחד ואחד לא הוציא שנתו". ברור מכאן שמדובר בשמונים שנות כהונה גדולה ממש, והדברים צריכים בירור.

[27] קדמוניות יג, י, ז; שם יא, א; שם יב, א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש