יין נסכים


יין נסכים: יין שמנסכים על המזבח בעת הקרבת אחדים מן הקרבנות.

במצות ניסוך היין נצטוו ישראל במדבר מיד לאחר פרשת המרגלים, ונחלקו חכמים,[1] האם מצווה זו חלה רק מרגע כניסתם של ישראל לארץ, או שהיא חלה מיד במדבר ובקרבנות ציבור, ואילו היחיד יתחיל לקיימה החל משעת כניסת ישראל לארץ. יש שהסבירו[2] שבחירת העיתוי לאמירת המצוה לישראל, מיד לאחר חטא המרגלים, באה לתת תקוה לישראל, שעוד ישובו ויזכו לרשת את הארץ, על אף חטאם. להלן פרטי המצוה והלכותיה.

הקרבנות החייבים בניסוך היין: שני סוגי קרבנות טעונים עם הבאתם ניסוך יין על גבי המזבח, והם: קרבנות עולה ושלמים, לא כן חטאות ואשמות שאין מביאים עמהם יין. באשר לעולות ושלמים מביאים עמהם יין בין אם אלו קרבנות יחיד ובין אם קרבנות ציבור. כך גם כבש יולדת, וכן אילו של כהן גדול ביום הכיפורים, הרי הם עולות ועל כן הם טעונים ניסוך יין. יש חטאת ואשם החייבים בניסוך יין, והם חטאת מצורע ואשם מצורע שנכתב בהם במפורש בתורה שהקרבנות טעונים ניסוך היין. יצאו מכלל זה שאר סוגי החטאות, האשמות וקרבנות העוף, שאין מביאים עמהם יין[3].


ניסוך היין עם קרבן התמיד

ניסוך היין מתקיים בכל יום במקדש, בעת שהלויים שרים 'שיר של יום'. הכהן ניגש עם הצלוחית של יין, לנסך יין על גבי המזבח, אזי פותחים הלויים בשיר.

סוגי היין ואיכותו: כמה הלכות נאמרו בעניין היין העולה על גבי המזבח ואיכותו. היין למצות ניסוך היין צריך להיות יין חי, כלומר, יין כברייתו, שלא נמזג עם מים, ככתוב: "'ונסכו רביעית ההין לכבש האחד... הסך נסך שכר לה'' - חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג"[4]. עוד פירשו הראשונים: "'נסך שכר' - יין המשכר, פרט ליין מגיתו [אשר טרם תסס ליין]"[5]. עוד נאמר בתורה: "זבח ונסכים", ולמדו חכמים גזירה שווה ביניהם: מה זבח שלא נשתנה - אף נסכים שלא נשתנו. לפיכך, גפן שהודלתה על גבי עץ תאנה – יינה פסול לנסכים מאחר ונשתנה ריחו[6]. כמו כן, אין לשמור את היין בכלי כסף או זהב - שאין היין מתקיים זמן רב בתוכם, אלא בכלי חרס[7]. וכן אין לשמור את היין בכלי חרס גדולים – שפוגמים את טעמו – אלא דווקא בכלים קטנים[8]. יין מגולה – פסול לניסוך[9] עוד מנו חכמים יינות שונים, שלכתחילה אין להעלותם על גבי המזבח, כגון: יין שנשתנה טעמו, יין מתוק, יין מעושן, וכן יין מבושל באש או בשמש[10]. כך גם יין צימוקים, או יין מגיתו, כלומר, יין שלא שהה ארבעים יום. יין דליות, כלומר, שהדלו את הגפן על כלונסאות, וכן יין הבא מכרם הנטוע בבית השלחין, או בבית הזבלים, כך גם יין מכרם בר שלא נעבד - כל אלו, לכתחילה אין לנסכם על גבי המזבח, ואם ניסכם – כשר[11].


ספל לניסוך היין

בתחתית הספל יש נקב, כמין ברז, כדי להגביר את זרימת היין ולהתאים את הזרימה לזרימת המים בספל ניסוך המים העומד על המזבח בסמוך.

שיעור יין הנסכים ומקורו: בכל מיני הצאן, פרט לאילים, מביאים שלושה לוגים יין, שהם רביעית ההין. לאילים מביאים ארבעה לוגים יין, שהם שלישית ההין, וממיני הבקר מביאים ששה לוגים שהם חצי ההין[12]. אין מוסיפים עליהם ואין גורעים מהם, וכל המוסיף והגורע פסול, שכן, נאמר: "ככה יעשו אותו"[13]. יין הנסכים צריך לבוא מן החולין ואין להביאו מתרומה, מעשר שני או ביכורים[14].

מצוות ניסוך היין: הממונה על הנסכים מקדש תחילה את היין באומרו שהיין הקדש, והוא קדוש בקדושת-דמים. לאחר מכן מודד את היין בכלי-שרת, ועל ידי כך מתקדש היין גם בקדושת-הגוף[15]. הכהן המנסך נוטל את היין ועולה עימו במערב הכבש, ומגיע לקרן הדרומית מערבית של המזבח. בקרן זו עומדים שני ספלי כסף; הספל המזרחי הוא הספל המיועד ליין, ואילו המערבי מיועד לניסוך-המים. הכהן מגביה את ידו ומנסך את היין מתוך כלי שרת לתוך הספל המזרחי. הספל נקוב בתחתיתו, וממנו נמשך היין וזורם לתוך נקב בגוף המזבח ומגיע לתחתיתו, שם היין מתנקז לבור גדול הנקרא 'שית'[16]. לפני ניסוך היין לספל הכסף מברך הכהן: 'ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מצוות ניסוך היין', וכן ברכת 'שהחיינו'[17].

מעולם האגדה

"אמר ר' חייא בר אבא: בריותי אינן צריכין לבריותי, מימיך שמעת שאומרים: השקו נא את הגפן הזאת יין, שהוא עושה יין הרבה?! השקו את הזית הזה שמן, שהוא עושה שמן הרבה?!. בריותי - אינן צריכות לבריותי, ואני [עם כל כבודי] - צריך לבריותי. אמר ר' ינאי: בנוהג שבעולם, זה שעובר על גב הנהר אי אפשר לו שלא ישתה שנים או שלשה לוגין מים; ואני - כל הימים וכל המים אני מלא, שעלי כתיב (ישעיה מ): 'מי מדד בשעלו מים', ואני [למרות שכל העולם שלי] על לוגך כתבתי: 'הסך נסך שכר' - לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות" (במדבר רבה כא, יז). כלומר, הקב"ה משתבח בעובדה, שישראל מנסכים את היין למרות שאין זו אלא מידה קטנה בכל יום.

[1] ספרי שלח קז.

[2] רמב"ן לבמדבר טו,ב.

[3] מנחות צ, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ב, ב- ג.

[4] במדבר כח,ז, וספרי שם

[5] רש"י במדבר כח, ז.

[6] בכורות יז, א; רמב"ם שם.

[7] ספרי לדברים פיסקה מח; תענית ז, א.

[8] מנחות פו, ב.

[9] רמב"ם שם הלכה י.

[10] יין שהתחמם בשמש ולא ניתן בו טעם בישול כשר.

[11] מנחות פו, ב; רמב"ם איסורי מזבח ו, ט.

[12] מנחות יא, ב. רמב"ם הלכות מעשה קרבנות ב, ד.

[13] מנחות קד, א. רמב"ם שם.

[14] שם הלכה יג.

[15] שקלים ה, ג. רמב"ם הלכות כלי מקדש ז, י- יב. ועיין מבואי הקודשים עמ' קלח.

[16] סוכה מח, ב. רמב"ם הלכות מעשה קרבנות ב, א. אמנם, לשון הרמב"ם היא: "אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין", ולכאורה, לשיטתו, הניסוך הוא על יסוד המזבח ולא לתוך ספל כסף המונח על גביו. דברים אלו נוגדים לכאורה את הכתוב במסכת סוכה, שם מבואר שהניסוך הוא על ראש המזבח, ואכן רבים מהאחרונים התקשו בדברי הרמב"ם. אך למעשה, רוב האחרונים כתבו, שודאי הוא שאין כוונת הרמב"ם לומר שהניסוך הוא על היסוד, כשהכהן עומד על הרצפה, אלא, כוונתו היא, שהכהן עולה לראש המזבח ומנסך לתוך ספל, ומה שכתב על היסוד כוונתו לומר שהניסוך צריך להיות במקום בו יש מתחת שיתין, והרי זה רק ביסוד הדרומי מערבי, ראה את דברי הרדב"ז על אתר המרחיב ומוכיח כדברים אלו.

[17] על כך ראה בהרחבה בערך 'ברכת המצוות', בכרך א' של האנציקלופדיה, עמוד 408.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש