ירושלים


ירושלים: העיר בה בחר ה' לבנות את מקדשו – קדושתה וההלכות המיוחדות המתקיימות בה.

מדברי חז"ל עולה ששם העיר ירושלים נקרא על ידי שם בן נח, ואחריו על ידי אברהם אבינו בשעת העקדה בהר המוריה. זה לשון המדרש: "אברהם קרא אותו [את הר המוריה] - 'יראה' שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה', שם [בן נח] קרא אותו 'שלם', שנאמר: 'ומלכי צדק מלך שלם', אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו 'יראה' - כשם שקרא אותו אברהם, שם - אדם צדיק מתרעם. ואם קורא אני אותו 'שלם' אברהם - אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו – 'ירושלים' כמו שקראו שניהם; 'יראה – שלם' – 'ירושלים'"[1]. בדברי חז"ל מצינו, שיש לירושלים שמות לרוב ובסך הכל - שבעים שמות[2].

תולדות העיר: ירושלים נזכרת לראשונה במקרא בספר יהושע[3], כאשר אדוני צדק מלך ירושלים יוצא למלחמה כנגד הגבעונים. ירושלים היא העיר השלישית הנזכרת ברשימת המלכים שהכה יהושע, לאחר יריחו* והעי[4]. תהליך כיבוש העיר על ידי ישראל מתואר במדרש, ומתברר שנעשה בשלבים: "היתה ירושלם לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה, העליונה נפלה בגורל יהודה, והתחתונה בגורל בנימין, שנאמר: 'וצלע האלף והיבוסי היא ירושלם... זאת נחלת בני בנימין'[5]. ואחרי מות יהושע עלו בני יהודה ולקחו את חלקם [העיר העליונה] ושרפו את העיר באש[6] ועזבוה חרבה. אבל ירושלם התחתונה שהיתה [נחלה] לבנימין לא אבו בני בנימין להורישם, והיתה עומדת עד ימי דוד, שכן כתיב: 'ואת היבוסי לא הורישו בני בנימין', וזו העיר התחתונה, שנאמר: 'ולא אבה האיש ללון... ויבוא עד נוכח יבוס היא ירושלם... לא נסור אל עיר נכרי'[7]... זו היא שנלחם בה דוד בשנת שמונה למולכו, שנאמר: 'וילך המלך ואנשיו [מחברון] - ירושלם'[8]. וכשלכד אותה דוד התחיל לבנות [את] ירושלם העליונה, ועשה חומה אחת בהיקף, וסיבב לעליונה ולתחתונה ונעשו שתיהן [עיר אחת] לשם אחד - ירושלם, שנאמר: 'ויבן העיר מסביב [לשני חלקי העיר]'"[9].


מנהג הכנסת אורחים בירושלים

מנהג יפה היה בירושלים לקבל את פני עולי הרגל הרבים, כמתואר בתוספתא ברכות ד, ט; שהיו פורסים סודר בכניסה לבית (ראה ציור) להזמין אורחים לסעודה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: זה מנהג גדול היה בירושלם; פורסין מטפחת על גבי הפתח, כל זמן שהמטפחת פרוסה - אורחין נכנסין, נסתלקה מטפחת - אין רשות לאורחין ליכנס". מפורסם הוא המעשה ב'כלבא שבוע', שהיה דוגמא לגמילות חסד בירושלים, כמובא באבות דרבי נתן (פרק ו): "ולמה נקרא שמו 'כלבא שבוע'? - שכל הנכנס לביתו רעב ככלב - היה יוצא מביתו שבע... [והיה לו בביתו] מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים". כך הופכת ירושלים עיר המקדש לעיר של מכניסי אורחים ועושי חסדים – עיר המחברת את ישראל זה לזה.

ירושלים – 'המקום אשר יבחר ה'': העיר ירושלים מוגדרת בתורה כמקום שנבחר להשראת השכינה ולבנין בית המקדש, ככתוב: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה"[10]. לאחר בניין בית המקדש הראשון, נאמר: "בירושלם העיר אשר בחרתי לי לשום שמי שם"[11]. ואמרו: "עד שלא נבחרה ירושלים, היתה כל ארץ ישראל ראויה לשכינה, משנבחרה ירושלים יצאה ארץ ישראל, שנאמר: 'כי בחר ה' בציון'"[12].

מצוות שאינן מתקיימות אלא בתחומי ירושלים:

בית דין הגדול בירושלים: נאמר בתורה, שבית הדין הגדול, כלומר, הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד – מקומו הקבוע בירושלים, שנאמר: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'"[13]. וכך היא ההלכה, שאין דנים דיני נפשות אלא אם הסנהדרין יושבת במקומה בירושלים, וכדברי חז"ל: "מלמד שהמקום גורם"[14] - לחייב את הנידון מיתה. כיוצא בדבר נאמר בעניינו של 'זקן ממרא': "אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה... ויורה לעשות כהוראתו... ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית... שנאמר: 'וקמת ועלית אל המקום' - מלמד שהמקום גורם לו מיתה"[15].


'שלש מחנות' בירושלים

מבחינת ההלכה נקבעו שלש דרגות קדושה עיקריות בירושלים, כדוגמת מחנה ישראל במדבר: א. העיר שבתוך החומות הרי היא בגדר 'מחנה ישראל' (הקו הירוק בציור). ב. 'הר הבית' בגדר 'מחנה לויה' (הקו הכתום בציור). ג. העזרה מוגדרת כ'מחנה שכינה' (הקו הסגול).

נטילת לולב בירושלים: יש מן הראשונים האומרים שירושלים כולה מוגדרת כמקדש לכמה מצוות. באשר לנטילת לולב, הלכה היא, שבזמן הבית היה הלולב ניטל בבית המקדש כל שבעת ימי החג, ואילו 'במדינה', כלומר בשאר ערי ישראל, לא נטלו אלא יום אחד בלבד[16]. ולמדוהו חכמים מן הכתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר... ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"[17], "לפני ה'", הכוונה היא – במקדש, ולא בגבולין, כלומר, בשאר ערי הארץ אין נוטלים כל שבעה – רק ביום הראשון[18]. בעניין זה כתבו כמה מן הראשונים, שירושלים עיר המקדש נחשבת כמקדש עצמו לעניין זה[19]. כך גם נאמר בירושלמי: "'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' – בירושלים"[20], שאף ירושלים נקראת 'לפני ה''.

תקיעת שופר בשבת בירושלים: באשר לתקיעת שופר, שהמשנה דנה בעניין תקיעה בראש השנה שחל בשבת, ואומרת, שדווקא במקדש היו תוקעים בשבת, אבל "לא במדינה"[21]. יש מן הראשונים שכתב, שאף שם כוונת המשנה לומר, שירושלים כולה נקראת 'מקדש' לעניין זה, ואילו ה'מדינה' - נקראת שאר ארץ ישראל[22]. אף בעניין זה נחלקו הראשונים, ויש סוברים, שירושלים דינה כשאר ערי ה'מדינה' לענין זה[23].

קדושת ירושלים לענין קרבנות ולעניין טומאה: כתבו הראשונים: "עשר קדושות הן בארץ ישראל וזו למעלה מזו... ירושלים מקודשת משאר העיירות המוקפות חומה, שאוכלין קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה"[24]. ירושלים היא העיר היחידה במקרא הנקראת "עיר הקודש"[25], וזאת, משום שתשע מתוך עשר הקדושות שמנו חכמים בארץ ישראל נוהגות בה. לדברי חז"ל, מפתח ירושלים ופנימה, קדושתה היא כקדושת 'מחנה ישראל' שהיה במדבר[26], וכלשון חז"ל: "שלוש מחנות הן: מחנה ישראל ומחנה לויה ומחנה שכינה: מפתח ירושלים ועד הר הבית - מחנה ישראל, מפתח הר הבית עד העזרה - מחנה לויה, מפתח העזרה ולפנים - מחנה שכינה". קדושה זו באה לידי ביטוי בהלכות שונות, וכגון, אכילת קדשים קלים ומעשר שני[27], שאכילתם מותרת בכל השטח הנמצא לפנים מחומת העיר המקודשת[28]. כך גם באשר למצורע המשולח מחוץ לחומות ירושלים, אסור לו להכנס בשערי העיר ולשהות בתחומיה. יש מי שאומר שמצורע חייב מלקות אם נכנס[29].


מנהג אנשי ירושלים לקיים מצות לולב כל היום

חכמינו ז"ל מתארים את חיבת המצוות של אשני ירושלים, וכלשון הגמרא: "כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו - ולולבו בידו (ראה במרכז הציור) הולך לבית הכנסת - לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל - ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו, נכנס לבית המדרש - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו... להודיעך כמה היו זריזין במצוות". (סוכה מא, ב).

מצות המגורים בירושלים: מעלה נתנו חכמים לירושלים, ואמרו: "הכל מעלים לירושלים"[30], כלומר, הבעל או האשה רשאים לכפות את בני זוגם לעבור לגור שם[31], זאת, מפני קדושתה של ירושלים על פני שאר ארץ ישראל המקודשת[32]. ואכן, בתחילת ימי הבית השני, תקנו שרי העם תקנה, שכל משפחה בישראל תפריש אחד מכל עשרה בבני המשפחה שישב בירושלים, זאת, להגדיל את בניינה וישובה של ירושלים עיר המקדש[33].

ירושלים לא נתחלקה לשבטים: המושג 'ירושלים לא נתחלקה לשבטים'[34] נדון בין הפרשנים, שהרי ירושלים נתחלקה בין שבט יהודה ובנימין, כמתואר במדרש: "רבי מאיר אומר: בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין, וכראש תור [כמין זוית שבה המזבח בנוי] יוצא מחלקו [של בנימין] לחלקו של יהודה, שנאמר: 'ובין כתיפיו שכן'. ומה אני מקיים [בברכת יעקב]: 'לא יסור שבט מיהודה'?[35] - זו לשכת הגזית שנתונה בחלקו של יהודה?"[36], נמצא שירושלים נתחלקה לשבטים – ליהודה ובנימין, כיצד אם כן אמרו חכמים ש'לא נתחלקה'? ומבוארים הדברים בדברי חז"ל, שדרשו: "כתוב אחד אומר: 'באחד שבטיך'[37], וכתוב אחד אומר: 'מכל שבטיכם'[38]. - 'באחד שבטיך' - זו שבט יהודה ובנימין. 'מכל שבטיכם' - זו ירושלים! - שכל ישראל שותפין בה"[39]. כלומר, שני הדברים אמת, מחד גיסא, ירושלים מתחלקת בין שבטי יהודה ובנימין, ומאידך גיסא, שייכת לכלל ישראל. וכך היא גזירת הכתוב, שכך יש לנהוג בירושלים: תחילה יש לחלקה לשני השבטים - יהודה ובנימין, ולאחר מכן לחלקה לכל שבטי ישראל, שכולם יהיו שותפים בה ויהיה להם חלק בעיר ובמקדש. הדבר נעשה בימי דוד המלך, אשר קנה את גורן ארוונה בכספי שנים עשר שבטי ישראל, כמובא במדרש: "כתוב אחד אומר: 'ויקן דוד את חלקת הגורן בכסף שקלים חמישים', וכתוב אחד אומר: 'ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות' - כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?... שנים עשר שבטים היו, ולקח מכל אחד. ונטל חמשים שקל מכל שבט ושבט - נמצא שש מאות שקלים מכל השבטים"[40], בכך נעשו כל השבטים שותפים בירושלים.


ירושלים נתחלקה לשבטי יהודה ובנימין

בציור נראה הגבול המבדיל בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין בירושלים, ככתוב ביהושע (טו, ח): "ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם, ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על פני גי הנם ימה אשר בקצה עמק רפאים צפונה". "כתף היבוסי" הוא גם מקום המזבח, שם עבר הגבול בין שני השבטים.

הלכות המייחדות את ירושלים ביחס לערי ארץ ישראל: הלכות רבות המיוחדות לעיר ירושלים מובאות בתלמוד. וכגון, ארבע מצוות האמורות בתורה שאינן נוהגות בה. המדובר הוא במצוות המתקיימות בנחלת השבטים, ומאחר שירושלים לא נתחלקה לשבטים לפיכך אין מצוות אלו נוהגות בה: א. בעוד שבשאר ערי חומה, קיימת זכות לאדם לגאול בית שמכר לחבירו ולחזור לגאול את ביתו תוך שנה, ואם בא לאחר מכן הבית נחלט לקונה, לא כן בירושלים, שם יכול אדם לגאול בית שמכר לאחר תום השנה הראשונה – וכך במהלך השנים הבאות. ב. ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה. ג. אינה נעשית עיר הנדחת. ד. ירושלים אינה מטמאה בנגעי בתים.

הלכות שנתקנו בירושלים מפני עולי רגלים: לשמירת העיר בטהרה, וכדי למנוע נזק מעולי רגלים, התקינו חכמים תקנות נוספות בירושלים: א. אין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות מעל פני הרחוב מפני אוהל הטומאה. ב. אין עושין בתחומה אשפתות מחשש לריבוי שרצים בעיר. ג. אין מגדלים בה תרנגולין, משום שדרכם לנקר באשפה ולהעביר שרצים ממקום למקום. ד. אין משכירים בתוכה בתים לעולי הרגלים, כדי להקל על שהיית עולי הרגל בירושלים.

הלכות נוספות שנאמרו בירושלים: א. אין מעבירין בתוכה עצמות אדם. ב. אין נותנים בה מקום לגר תושב להתגורר דרך קבע. ג. אין מלינין בה את המת. ד. אין מקיימים בה קברות, חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה[41]. ה. אינה נזרעת ואינה נחרשת. יש מי שכותב, כי כל ההלכות שנאמרו לגבי ירושלים מדברי חכמים, נאמרו דווקא לזמן הבית[42].

תקנות לשמירת יופיה וכבודה של ירושלים: חלק מן התקנות שנתקנו בירושלים מטרתן לשמור על כבודה ויופיה של ירושלים כעיר המקדש. א. 'אין עושין בה כבשונות' - כדי לשמור על המראה החיצוני של החומות והבתים, לבל ייראו שחורים ומפויחים. כמו כן, לבל יכסה ענן עשן המיתמר מן הכבשנים את העיר ואת כל הבאים בשעריה. ב. אין העיר נזרעת ואינה נחרשת, עקב הצורך לזבל את השדות, דבר המעלה ריח רע. ג. אין עושין בה גנות ופרדסות, חוץ מגינת ורדים שהיתה בה מימות נביאים הראשונים, שכן, קיום גינות מחייב להשתמש בזבל בהמה המרבה ריח רע. ד. מצינו שתקנו חכמים תקנה ליפות את שוקי, ולהוסיף לה כבוד ויופי, כמובא במשנה, שאת הענבים של כרם-רבעי צריך להעלות לירושלים, גם אם הדבר מכביד על האדם והיה רוצה לפדותם בכסף, עם זאת חייבו חכמים את כל החקלאים המגדלים פירות סביב ירושלים מהלך יום אחד, שיביאו את הפירות לירושלים – "כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות"[43]. עוד אמרו חכמים: "הרי זה עולה לירושלים ומחלק הימנו לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומעטר בו את השוק"[44].

מן המדרש

עתידה ירושלם להיות מגעת עד שערי דמשק

"'משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו' (זכריה ט, א): אמר רבי יוסי בן דורמסקית... מעיד אני עלי שמים וארץ, שאני מדמשק ויש שם מקום ששמו 'חדרך'... מניין שעתידה ירושלם להיות מגעת עד דמשק? שנאמר: 'ודמשק מנוחתו', ואין 'מנוחתו' אלא ירושלם... מה אני מקיים (יחזקאל מא, ז): 'ורחבה ונסבה למעלה'?... שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה - כתאנה זו שצרה מלמטה ורחבה מלמעלה, ושערי ירושלם עתידים להיות מגיעים עד דמשק... וגלויות באות וחונות בתוכה... ואומר (ישעיה ב, ב – ג): 'והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים'". ספרי דברים פיסקא א. ואמרו דורשי רשומות – הרבי מלובביץ' - ש'דמשק' אותיות 'מקדש', ומכאן הקשר בין ירושלים לדמשק.

בניינה של ירושלים – מ'שיירי הלשכה' שבמקדש: אמרו חכמים במשנה, שצרכי העיר ירושלים באים מכסף מחצית השקל שתורמים ישראל למקדש. וכגון, אמת המים - של ירושלים[45], וחומתה של העיר, ומגדלותיה. וכל צרכי העיר, כגון, לחפור בה בורות שיחין ומערות, ותיקון רחובותיה ושמירת העיר[46] - באים הם משירי-הלשכה*[47]. גוי שהתנדב מעות לחומת ירושלים וצרכי העיר, ותרם לדבר מסוים, או שהתנדב לעשות עמהם בחינם, אין מקבלים ממנו, ואפילו גר תושב, שנאמר בבניין חומת ירושלים על ידי נחמיה: "אלהי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו, ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים"[48].

ירושלים – עיר שעושה את כל ישראל חברים: אחד הדברים המייחדים את ירושלים זו העובדה, שכאשר כל ישראל מתכנסים ברגלים – כולם מוגדרים כ'חברים', היינו תלמידי חכמים. כך מובא בדברי חז"ל: "'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים"[49], כוונת חז"ל לומר, שבזמן הרגל נופלות כל המחיצות בין כל הבאים לירושלים, ובפרט בענייני טומאה וטהרה היוצרים ריחוק בין אנשים. בזמן הרגל הקלו חכמים בנושאים הקשורים לטהרה, וכל אדם מישראל הרי הוא בגדר 'חבר', כלומר, בגדר תלמיד חכם, והוא בחזקת טהרה. וכך מובא להלכה, שהנהיגו בירושלים סדר קבוע, שבזמן הרגלים ההולכים במרכז הרחוב מוגדרים כטהורים - "שכל ישראל טהורים ברגל"[50], שכן, "חייב אדם לטהר את עצמו ברגל"[51]. ובאשר לטמאים אלו הולכים ברגלים בצידי הדרך. עוד כתבו הראשונים, שאפילו הכלים, וכן האוכל והמשקה של עם הארץ – ברגל - הרי הם טהורים. "שכל ישראל [העולים לירושלים] 'חברים' הן ברגלים וכליהם כולם, ואוכליהם ומשקיהן טהורים ברגל, מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל. לפיכך הן נאמנים כל ימות הרגל בין על הקודש בין על התרומה. ומשעבר הרגל - חוזרין לטומאתן"[52]. עוד אמרו חכמים, שבירושלם נאמנין על הקודש... וכלל הוא אצלינו כל ישראל 'חברים' ברגל... ולפיכך נאמנין אף על התרומה". מאותה סיבה, ש"כל ישראל חברים ברגל", טיהרו חכמים עיסה שעם הארץ נגע בה ברגל, ואמרו: "כשמתעסקין בערבוביה [טמאים וטהורים] בחבית ועיסה ברגל", הלכה היא שהם בגדר טהרה: "הואיל ונעשית טומאת עם הארץ טהרה ברגל, הרי כאילו לא נגע בהן עם הארץ כלל... ונוהגים בה כמו שנוהגים בכל דבר טהור"[53].

ראה ערכים: אכילת קדשים. ביכורים. גגין ועליות. הרחבת ירושלים. חומות ירושלים. קדושות. רגלים.

מעולם המחשבה

מדוע לא נזכר שמה של ירושלים במפורש בתורה?

בספר דברים נזכרת ירושלים עשר פעמים באופן נסתר, בשם "המקום אשר יבחר ה'", זאת, על שום מה? ומבואר בספר מורה הנבוכים ג, מה: "ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר [שם ירושלים] בפרט, אבל רמז אליו ואמר: "אל המקום אשר יבחר ה'", יש בו אצלי שלש חכמות [סברות]: האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכולתם. והשלישית, והיא [הסברא] החזקה שבהם - שלא יבקש כל שבט היותו [של המקום] בנחלתו, ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה - כמו שנפל בבקשת הכהונה. ולזה באה המצוה, שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו, ותסתלק [בכך] המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים (הלכות מלכים א, א)".

מדברי חז"ל:

לא יבוא הקב"ה לירושלים של מעלה עד שלא יכנסו ישראל לירושלים, עיר המקדש, של מטה

מצינו בדבר הזוהר הקדוש, מאמר בלשון זו: "מיומא דאתחריב מקדשא לתתא, אומי קודשא בריך הוא, דלא ייעול בגו ירושלם דלעילא, עד דיעלון ישראל לירושלם דלתתא, דכתיב: 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר' (הושע י"א) והא אוקמוה חברייא" (זוהר א' רלא, א). תרגום לדברי הזוהר: מיום שנחרב בית המקדש בירושלים של מטה, נשבע הקב"ה שלא יכנס לתוך ירושלים העליונה בשמים עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה, ככתוב: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" וכן מובא בתלמוד: "אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא: 'לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים [שיבנו ישראל] למטה'". (תענית ה, א).

[1] בראשית רבה נו.

[2] במדבר רבה יד, יב; וראה בשיר השירים זוטא פרשה א; פירוט השמות, וכגון: שלום, יבוס, גלעד, לבנון, ציון; וראה ביאור השמות בקונטרס - "שבעים שמות לירושלים", בתוך ספר "בית חיינו" (גל-עזר, ירושלים תשס"ח).

[3] י, א.

[4] שם יב, י.

[5] יהושע יח.

[6] שופטים א.

[7] שופטים יט.

[8] שמואל ב ה.

[9] דברי הימים א' יא. אוצר המדרשים פנחס בן יאיר עמוד 486. עין ערך 'חומות ירושלים'.

[10] דברים יב, ה.

[11] מלכים א' יא לו.

[12] תהילים קלב, יג.

[13] דברים יז ח - י.

[14] עבודה זרה ח, ב; רמב"ם סנהדרין יד, יא - יג.

[15] רמב"ם הלכות ממרים פרק ג

[16] סוכה מא, א.

[17] ויקרא כג, מ.

[18] תורת כהנים אמור טז.

[19] כך פירש בפירוש המשנה לרמב"ם סוכה ג, יב; וכך מובא ב'ערוך' ערך 'גבל'.

[20] ירושלמי ראש השנה ד, ג.

[21] משנה ראש השנה כט, ב.

[22] פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה ד, א.

[23] רש"י ראש השנה כט, ב; ד"ה 'אבל'.

[24] כלים א, ח; רמב"ם בית הבחירה ז, יד.

[25] ישעיה נב, א; וראה דניאל ט, כד-כו.

[26] ספרי נשא פרשה א.

[27] משנה כלים א, ח.

[28] ראה ערך 'חומות ירושלים'.

[29] הרמב"ם ביאת המקדש ג,ח ולדעתו בשאר ערים המוקפות אינו לוקה. אולם ראשונים רבים אחרים סוברים שאין לחלק ביניהם, ופוסקים כרב חסדא בפסחים (סז,א) הפוטר ממלקות (ריטב"א בשבועות ד,א וכן עולה מדברי התוספות שם).

[30] כתובות יג, יא.

[31] רמב"ם אישות יג, יט-כ; שו"ע אבן העזר סימן עה סעיפים ג-ד.

[32] ראה שו"ת חתם סופר חיו"ד רלג -' רלד; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' תנד אות לג. ויש מן האחרונים המביאים את דברי הרמב"ן דברים יב, ה; שכתב: "וטעם 'לשכנו תדרשו' - שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו: אנה דרך בית השם! ותאמרו איש אל רעהו: 'לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב'", כלומר, מצוה היא בתורה לדרוש את מקום השכינה, ולקיים: "ובאת שמה", שעניינו, לבוא שמה, לכבוש את המקום ולשבת בו, וכך ייבנה המקדש ויביאו שם קרבנות.

[33] נחמיה יא, א.

[34] יומא יב, א; רמב"ם הלכות רוצח ט, ד; ועוד.

[35] בראשית מט, י.

[36] ספרי דברים: 'ובין כתיפיו שכן'.

[37] דברים יב, יד.

[38] דברים יב, ה.

[39] אבות דרבי נתן פרק לה.

[40] ספרי במדבר פיסקא מב: "שנים עשר שבטים היו ולקח מכל אחד ונטל חמשים שקל מכל שבט ושבט נמצא שש מאות שקלים מכל השבטים".

[41] רמב"ם בית הבחירה ז, יד; וראה בתוספתא לנגעים ו, ב ובאבות דרבי נתן פרק לה. בשני מקורות אלו מובא גם דין נוסף, שאין נוהג בה דין בן סורר ומורה. ובמאירי לבבא קמא שם מביא שיש מי שאומר, שאין ממזר נכנס לתוכה.

[42] שו"ת הרדב"ז חלק ב סימן תרלג.

[43] מעשר שני ה, ב; ביצה ה, א; ראש השנה לא, ב; רמב"ם מעשר שני ט, ה.

[44] תוספתא מעשר שני פרק ה.

[45] רמב"ם שקלים ד, ח.

[46] ברטנורא שקלים ד, ב; ובמאירי שם.

[47] שקלים שם; כתובות קו, ב.

[48] נחמיה ב, כ; רמב"ם שקלים ד, ח; ומתנות עניים ח, ח. וראה ערך 'גוי'.

[49] ירושלמי חגיגה ג, ו.

[50] רמב"ם שאר אבות הטומאה יג, ח.

[51] פירוש המשנה לרמב"ם שקלים ח.

[52] רמב"ם מטמאי משכב ומושב יא, ט.

[53] פירוש המשנה לרמב"ם חגיגה ג, ז. וראה פירוש המשנה לרמב"ם חגיגה פרק ג.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il