יריעות המשכן


יריעות המשכן: יריעות צמר ועור שנעשו לכיסוי המשכן לשמירה ולכבוד.

נאמר בתורה: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב... ועשית יריעות עיזים לאוהל על המשכן... ועשית מכסה לאוהל עורות אילים מאודמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה"[1]. היריעות נפרסו זו על גבי זו על גבי הקרשים, וכך יצרו את גג המשכן. כמו כן כיסו היריעות את קרשי המשכן עד הקרקע[2].

היריעות – ומידות המשכן: להבנת אופן כיסוי היריעות על המשכן יש להקדים את מידות המשכן: אורך חלל המשכן שלושים אמות, ועובי הקרשים שבמערב אמה, סך כל אורך המשכן מהמזרח למערב שלושים ואחת אמות. רוחב חלל המשכן עשר אמות, ושתי אמות עובי הקרשים מצפון ומדרום, סך רוחב המשכן שתים עשרה אמות[3]. גובה המשכן היה עשר אמות, מתוכם האמה התחתונה היתה האדנים[4]. בעניין מידות המשכן נאמרו גם מידות אחרות, וכגון בעניין הקרשים, דעת רבי יהודה היא, שהקרשים היו מנוסרים באלכסון, כמין משולש, ובקצה העליון רוחבם אצבע[5]. הדבר משנה את חישוב פריסת היריעות, וכאן הובאו שיטות עיקריות.

מן המדרש

היריעות במשכן - כנגד יריעת השמים

מצינו במדרש, שהמשכן נעשה כנגד בריאת שמים וארץ, וכך גם היריעות. בעניין השמים נאמר: "נוטה שמים כיריעה", ובעניין המשכן נאמר, "ועשו יריעות עיזים", וכך מובא במדרש 'פנחס בן יאיר': "המשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם... כנגד השמים העליונים - נעשה בית קדשי הקדשים... כנגד השמים העליונים - נעשו עשתי עשרה יריעות המשכן... כנגד הים - נעשה הכיור, וכנגד המאורות - נעשתה המנורה".

'יריעות המשכן' – הכיסוי הראשון: יריעות המשכן המכסות את עמודי המשכן המוזהבים, נעשו מחוט עבה, העשוי צמר ופשתן, שנשזר מעשרים וארבעה חוטים דקים, באופן הבא: ששה חוטי פשתן, הנקרא 'שש'*, ששה חוטי צמר צבועים תכלת*, ששה - צבועים ארגמן* וששה צבועים בתולעת שני*[6]. ארבעה חוטים אלה נשזרים לחוט אחד. לאחר מכן באה מלאכת האריגה, והאורגים הכינו יריעה שאורכה עשרים ושמונה אמות, ורוחבה ארבע אמות[7]. על כל יריעה עשו ציורי כרובים 'מעשה חושב'* - צורה הנראית משני צידי היריעה[8]. בשיטה זו נארגו עשר יריעות. משנתחברו היריעות זו לזו ליריעה אחת המכסה את המשכן כולו, נקראו 'משכן' בעצמן, שנאמר: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות"[9], שכן, הן גגו של חלל המשכן ומחיצותיו[10], וכן משום שהלוחות והארון וכלי הקודש נתונים תחתיהם ושם שרויה השכינה[11]. משום כך קיימת בתורה הקפדה על יופיים ותכונת אריגתם, הן מבחינת הצבעים - תכלת, ארגמן ותולעת שני, והן מבחינת אריגתם בחכמה - 'מעשה חושב', וכן הצורך לארוג צורות מיוחדות באריג[12]. וכתבו הפרשנים, "היות, וכיסוי זה היה האוהל היותר נכבד ויקר, והיה פנימי לנוכח קדש הקדשים, לכן עשו אותו 'מעשה חושב' בצורת כרובים"[13].

חיבור היריעות לשני משטחים וליריעה שלמה: את עשר היריעות חילקו לשני משטחים גדולים של חמש יריעות ממזרח וחמש יריעות ממערב, באופן שכל חמש יריעות חוברו זו לזו בתפירה ליריעה אחת גדולה[14]. בקצהו של כל משטח חיברו חמישים לולאות*, כמין עניבה[15] של חוט תכלת. לאחר מכן התקינו קרסים*, מעין ווים עשויים זהב, ובאמצעותם חיברו את שני המשטחים יחד ליריעה אחת גדולה[16]. את הלולאות הקפידו לעשות מכוונות זו מול זו, כדי שהחיבור בין היריעות יהיה מכוון[17]. נמצא, שסך כל אורך הכיסוי הראשון, היה ארבעים אמה, כלומר, עשר פעמים ארבע אמות - ורוחבו עשרים ושמונה אמות.

אופן הכיסוי: את רוחב היריעה, עשרים ושמונה אמות, פרסו על גג המשכן לרוחבו: עשר אמות לרוחב חלל המשכן, שתי אמות לרוחב הקרשים, ושמונה אמות לכל צד מקירות המשכן בצפון ובדרום, נמצא ששתי האמות התחתונות נשארו מגולות[18]. את אורך הכיסוי, ארבעים אמה, פרסו על גג המשכן לאורכו: שלושים אמות לאורך חללו, אמה לרוחב הקרש במערב, ותשע אמות לכיסוי גובה קרשי המשכן במערב, כך נשארה אמה אחת מגולה בצד האחורי המערבי של המשכן[19]. יש אומרים, שהיריעה נמשכה אמה אחת נוספת במזרח המשכן, על פתחו[20], ונמצא שבמערב נשארו שתי אמות מגולות בתחתית עמודי המשכן[21]. ומכל מקום יריעות אלו לא הגיעו לרצפה, שלא יתלכלכו בעפר ובגשמים, ש'התורה חסה על היפה'[22].


יריעות המשכן למיניהן

בציור נראים הכיסויים השונים שנעשו למשכן. הכיסוי הראשון היה מיריעות פשתן וצמר שנארגו באריגת 'מעשה חושב' עם דמויות כרובים. הכיסוי השני נעשה מיריעות עזים. הכיסוי השלישי נעשה מעורות אילים מאודמים, והרביעי נעשה מעורות תחשים.

'יריעות עיזים' – הכיסוי השני: כיסוי נוסף שהונח על גבי הכיסוי הראשון, היה עשוי משיער טווי של עיזים[23], והיו מדקדקים בהכנתו עד שנעשה כמו המשי המבריק[24]. כיסוי זה נקרא 'אוהל', משום שהוא מהווה מכסה וגג ליריעות שמתחתיו[25]. כיסוי זה נעשה מאחת עשרה יריעות: אורך כל יריעה היה שלושים אמות, ורוחבה ארבע אמות[26]. את היריעות חילקו לשני חלקים: משטח אחד אחד, של שש יריעות, ומשטח שני, של חמש. היריעות חוברו זו לזו בתפירה וכך נוצרו שני משטחים גדולים[27]. גם שני משטחים אלו של יריעות העזים שנתפרו יחד, חיברו אותם לאחר מכן בעזרת קרסי נחושת ולולאות[28]. נמצא, שסך כל אורך הכיסוי השני, היה ארבעים וארבע אמות, כלומר, אחת עשרה פעמים ארבע - ורוחבו שלושים אמה.

אופן הכיסוי: את רוחב היריעה, שלושים אמה, פרסו על גג המשכן לרוחבו: עשר אמות לרוחב חלל המשכן, ושתי אמות נוספות לרוחב הקרשים, ממילא נשארו תשע אמות לכל צד מקירות המשכן בצפון ובדרום, נמצא שהאמה התחתונה של האדנים נשארת מגולה[29]. את אורכו של הכיסוי, ארבעים וארבע אמות, פרסו לאורך המשכן באופן הבא: שתי אמות בצד המזרחי, שלושים אמה אורך חלל המשכן, אמה רוחב הקרשים במערב, עשר אמות גובה הקרשים ואמה נגררת על הקרקע[30]. שתי האמות היתרות בצד המערבי של יריעות המשכן נקראות "סרח העודף"[31]. יש אומרים שהיתה עוד אמה במזרח[32], ולדעה זו, יריעות העיזים כיסו את כל הקרשים שבמערב, אך לא נגררו על הרצפה[33].

'מכסה האוהל' - הכיסוי השלישי: כיסוי שלישי היה עשוי משתי יריעות עור גדולות, אחת עשויה מ'עורות אילים מאודמים', ואחת מ'עורות תחשים'[34]. 'עורות אילים מאודמים', הם עורות של כבשים בוגרים, שצבעום באדום לאחר עיבודם[35]. לעומת זאת, באשר ל'עורות תחשים', נאמרו דעות שונות באשר לזהותה, ואמרו חכמים, שהתחש הוא מין חיה טהורה גדולה, שגדלה במדבר באותה תקופה וממנה עשו את היריעות[36]. יש מי שאומר, ש'מעשה ניסים היתה' ונבראה לצורך המשכן, ונגנזה[37]. עורה היה ססגוני ומורכב מצבעים שונים[38], ויש אומרים שששה צבעים היו בו[39]. ויש אומרים שהוא עור השור[40]. יריעות אלו כיסו את גג המשכן בלבד, אורכם שלושים אמה, ורוחבם עשר אמות[41]. ויש אומרים, שהיה זה כיסוי אחד, מורכב בחציו מעורות אילים מאודמים ובחציו מעורות תחשים[42]. כיסוי זה נעשה כדי להגן הגנה נוספת על המשכן, ולמנוע כניסת גשמים ולכלוך אל תוך המשכן[43].

מעולם המחקר

מהו ה'תחש'?

שאלה: בתורה נאמר שכיסו את המשכן ב'עורות תחשים', האם ניתן כיום לזהות את בעל החי, שממנו לקחו את העורות לכיסוי המשכן?


תשובה: במסכת שבת כח, ב; אומרת הגמרא: "תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא. וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז". מבואר בגמרא בשם התרגום, שמדובר בעור צבעוני, ובלשון תרגום יונתן (שמות לו, יט): "ומשכי דססגונא לטללא מלעילא", כלומר, עורות צבעוניים לסוכך על המשכן מלמעלה. אכן, מתברר, שיש גם בימינו בעל חי הדומה לתיאור של חז"ל בגמרא, וזו הג'ירפה המוכרת לכל. להלן כמה מן הסימנים המלמדים כי לכך התכוונו חז"ל: א. יש לראשה של הג'ירפה שני קרניים בראש, ובנוסף לכך יש לה קרן נוספת במרכז המצח, וכלשון חז"ל: "קרן אחת היתה לו במצחו". ב. עור גופה הוא מנומר ובעל גוונים יפים וססגוניים. ג. הג'ירפה היא חיה טהורה, שכן יש לה כל סימני הטהרה, היא מפריסה פרסה, מעלה גרה, ואין לה שיניים למעלה בחלק העליון של הפה. רבנו סעדיה גאון, מתרגם את שם בעל החי 'זמר' שנזכר בתורה בין החיות המותרות למאכל – 'זירפה'. קיימות עדויות במהלך הדורות, שהג'ירפה הובאה לארץ ישראל מאפריקה. ג'ירפות אלו עשו את דרכן דרך ארץ מצרים ומדבר סיני, הווה אומר, חיה זו היתה מוכרת לבוני המשכן מתקופת היותם במצרים וממילא היתה בהישג ידם (הרחבת דברים ראה בספר 'שיחת חולין' עמ' תיז).

עורות תחשים

קיים דיון בדברי חז"ל והמפרשים, בדבר זהות בעל החי הנקרא 'תחש'. יש המזהים אותו עם הג'ירפה, שיש לה קרן אחת העולה מן המצח - כדברי חז"ל (ראה תמונה). כן יש לה תכונות אחרות שתוארו בדברי חז"ל, שיש לה עור ססגוני, כמו כן יש לה סימני חיה טהורה.

[1] שמות כו, א - יד.

[2] שם פסוקים יב - יג.

[3] מידות אלו לפי ר' נחמיה בשבת צח, ב הסובר שעובי הקרש למעלה היה אמה, אך לר' יהודה עובי הקרש למעלה היה כאצבע, ולדעתו חלל המשכן היה שלושים אמה ואצבע על עשר אמות ושתי אצבעות.

[4] שם פסוק טז, וברש"י פסוק יז ד"ה שתי, וכן רש"י שבת שם ד"ה לר' יהודה.

[5] שבת צח, ב.

[6] שם פסוק א.

[7] שם פסוק ב.

[8] שם פסוק א. ראה ערך מעשה חושב.

[9] שם.

[10] רש"י שם פסוק א.

[11] רשב"ם וחזקוני שם.

[12] רש"י שבת שם, ד"ה ועשית יריעות עזים.

[13] אברבנאל שם.

[14] שמות שם פסוק ג.

[15] ראה אונקלוס ורש"י פסוק ד.

[16] שמות שם פסוק ד - ו.

[17] שם פסוק ה וברש"י.

[18] כך הוא האופן לדעת ר' נחמיה (לעיל הערה 3), וכך פירש רש"י בחומש פסוק ה ד"ה מקבילות. לדעת ר' יהודה שרוחב הקרש הוא רק אצבע, נמצא שיש עוד שתי אמות בקירוב לכסות את הקרשים ולכן רק אמה אחת נותרת מגולה.

[19] שבת צח, א. לדעת ר' נחמיה. רש"י על התורה פסוק ה על פי הגמרא במסכת שבת. לדעת ר' יהודה, הקרשים בצד מערב היו מכוסים לגמרי על ידי יריעות המשכן.

[20] שהיו מונחים על חמשת העמודים שעל פתח המשכן (ראה שם פסוק לז).

[21] רש"י (שם פסוק ה) בשם ברייתא דמסכת מידות (ברייתא דמ"ט מידות). ולפי ר' יהודה אמת אחת מגולה.

[22] רש"י פסוק יג; רבנו בחיי פסוק ז; ומקורו בברייתא דמ"ט מידות.

[23] רש"י ראב"ע ורשב"ם שמות כה, ד.

[24] פירוש ר' אברהם בן הרמב"ם לשמות שם בשם רס"ג.

[25] שם פסוק ז. ורש"י שם ד"ה לאהל ובפסוק יב ד"ה וסרח. רבנו בחיי שם פסוק ז.

[26] שם פסוק ז - ח.

[27] שם פסוק ט.

[28] שם פסוק י - יא.

[29] כך הוא האופן לדעת ר' נחמיה (לעיל הערה 3), וכך פירש רש"י בחומש פסוק ח ד"ה שלשים. לדעת ר' יהודה שרוחב הקרש הוא רק אצבע, נמצא שיש עוד שתי אמות בקירוב לכסות את הקרשים, ולכן לא נותרו הקרשים מגולים כלל.

[30] לדעת ר' יהודה שתי אמות נגררו על הקרקע.

[31] שם פסוק יב.

[32] ראה לעיל הערה 18 - 19.

[33] וכך פירש רש"י שם פסוק יב ד"ה תסרח. וצריך לומר של' יהודה נגררה אמה אחת.

[34] שם פסוק יד. וכדעת ר' יהודה, שבת כח, א.

[35] רש"י שמות כה, ה; אבן עזרא (הקצר) שם.

[36] דעת ר' יהודה במדרש תנחומא. וראה להלן 'מן המחקר'.

[37] שבת כח, ב; דעת ר' נחמיה בתנחומא שם.

[38] שבת כח, א.

[39] תנחומא שם.

[40] אבן עזרא (הקצר) שם.

[41] רש"י שמות כו, יד.

[42] דעת ר' נחמיה שבת שם. מדברי האברבנאל נראה שלדעת ר' יהודה הכיסוי של עורות האילים כיסה את כל המשכן: גג ודפנות, ומכסה עורות התחשים כיסה רק את הגג. אך הוא מצדד בדעת ר' נחמיה שהיה רק כיסוי אחד, אך לא מפרט האם לדעתו כיוסי זה כיסה את כל המשכן או רק את גגו.

[43] אברבנאל שמות כו.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il
©כל הזכויות שמורות למכון המקדש