מעלה יתירה


מעלה יתירה: תקנות וחומרות שגזרו חכמים בהלכות קדשים וטהרות.

חכמים תקנו תקנות והוסיפו חומרות או סייגים בעניינים מסוימים בהלכות קדשים וטהרות, וזאת, משתי סיבות עיקריות: מחד גיסא - החשיבות והמעלה של ענייני הלכה אלו, ומאידך גיסא - החשש שמא יבואו לזלזל בהם. להלן יובאו דוגמאות להלכות בהם החמירו חכמים כסייג יותר מדין התורה, זאת, מפני מעלת הקדשים, והרצון לשמור על הלכותיהם מכל משמר.

טהרת פרה אדומה: מעלות יתירות עשו חכמים במהלך הכנת אפר פרה אדומה והזאותיה, והרחקות גדולות הרחיקו מטומאת המת בכל מעשיה, כיוון שהיא כשרה ב'טבול יום'*, וחששו חכמים, שיבואו לזלזל עקב כך בטהרתה. להלן המעלות שעשו חכמים במעשי הפרה וטהרתה:

א. שימוש בכלים שאינם מקבלים טומאה: שבעה ימים קודם שריפת הפרה, מפרישים את הכהן השורף אותה מביתו ללשכת 'בית האבן'[1]. לשכה זו כל כליה עשויים אבן, ואינם מקבלים טומאה. בהיותו שם, משתמש הכהן כל שבעת הימים אך ורק בכלי האבן שבלשכה. כן נאסר על אחיו הכהנים לגעת בכהן, שמא כהן טמא יגע בו ויטמא אותו[2]. נחלקו ראשונים בשאלת השימוש בכלים שאינם מקבלים טומאה. יש אומרים, שהדבר נאמר דווקא בשבעת הימים קודם עשיית אפר הפרה. ואילו בשעת עשיית אפר הפרה בהר המשחה משתמשים גם בכלים המקבלים טומאה[3], שכן, שוחטים בסכין של מתכת, כן מצינו, שנזכר השימוש במזרק העשוי ממתכת ומקבל טומאה בעת עשייתה[4]. עוד מצינו, שהשתמשו בכלי חרס בעת עשייתה לקידוש ידיים ורגלים, ואלו הרי מקבלים טומאה[5]. לעומת האמור, יש מן הראשונים האומרים, שההימנעות בשימוש בכלים המקבלים טומאה נוהגת גם בעת שחיטתה ושריפתה, וכן בעת איסוף האפר והכנת מי החטאת[6]. לדעת הכל, ההפרשה מחשש טומאה בתקופה זו כוללת גם הפרשה מאישתו[7].

ב. הזאת מי החטאת: מדין תורה אין צריך להזות על הכהן מי חטאת אלא בימים שלישי ושביעי, ובאו חכמים והוסיפו, שיש להזות על הכהן השורף את הפרה מדי יום ביומו כל שבעת הימים שקודם שריפת הפרה והכנת האפר[8]. הזאה זו נעשית מחשש, שמא הכהן נטמא למת ואינו מודע לכך[9].

ג. גידול ילדי הכהנים: מעלה נוספת הנהיגו חכמים בנוגע להכנת אפר פרה אדומה, שהכינו לשם כך כהנים טהורים העתידים להכין את אפר הפרה. כך היא לשון המשנה: "חצרות היו בירושלים בנויות על הסלע ותחתיהן חלול, מפני קבר התהום. ומביאין נשים מעוברות ויולדות, ומגדלות שם בניהם לפרה. ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין עליהן וכוסות של אבן בידן, ומלאו וישבו במקומן"[10]. כאמור, הדבר נעשה משום חומרה ומעלה מיוחדת בטהרת הכהנים המכינים את אפר הפרה.


כלי אבן ב'לשכת בית האבן'

לקראת הכנת פרה אדומה היה הכהן השורף את הפרה פורש מביתו ל'לשכת בית האבן'. בלשכה זו השתמש הכהן בכלי אבן בלבד, שכן אינם מקבלים טומאה, זאת, משום 'מעלה יתירה' בטהרה. בתמונה נראים כלי אבן עתיקים, כמו כן כלים עשויים משיש. כלים אלו ראויים לאכילה ושתיה של הכהן בתקופת היותו שם ללא חשש טומאה.

טהרת מי ניסוך המים: מים שנשאבו ממעיין השילוח לשם מצות ניסוך המים בחג הסוכות, ונטמאו המים, ורוצה לטהרם במקוה - באמצעות השקה למי המקוה, הלכה היא, שאם נטמאו המים קודם שהקדישום למזבח - ניתן לטהרם במקוה, אך אם נטמאו לאחר שהקדישום למזבח - אין תקנה למים, והואיל ונדחו – ידחו[11].

תרומה: זרעים של תרומה או של קדשים שנטמאו, הלכה היא, שאינם יוצאים מטומאתם לעולם. אפילו אם זרעם בארץ ויצאו גידולים חדשים - הגידולים היוצאים מהם אסורים לנסכים ולתרומה, שאין זריעה מועילה לקדשים[12].

טומאת אוכלין: עצים או לבונה אינם בגדר אוכל. אף על פי כן גזרו חכמים, והשוו אותם ל'אוכלין' לעניין טומאה. לפיכך עצים או לבונה שנטמאו - הרי הם מטמאים כאוכלים לעניין הקרבנות, ונפסלים מלעלות על המזבח[13].

טומאת ידים: מעיקר הדין לא גזרו חכמים על טומאת ידיים במקדש[14]. עם זאת עשו חכמים מעלה בקדשים לעניין אכילה, והצריכו טבילת ידיים בארבעים סאה מי מקוה, בין לאכילת שלמים על ידי הבעלים ובין לאכילת חטאת ואשם על ידי הכהנים.


חצר חצובה בסלע בירושלים

בציור נראים ילדים הגדלים בחצר חצובה בסלע בירושלים, ובנויה על גבי 'כיפין', כלומר כיפות וקשתות אבן. בכך מובטחת טהרת החצר, שכן נחצבה במקום שאין בו קבר התהום. חצר כזאת הכינו לקראת עשיית אפר פרה אדומה, כדי לוודא שהאפר ייעשה ללא חשש טומאה. בזמן הבית נעשה הדבר משום 'מעלה יתירה' בטהרה, אך כשישראל חוזרים ארצה לאחר גלות והם טמאי מתים, הכנת הילדים באופן זה מאפשרת להכין אפר פרה כהלכתו, בעזרת ילדים שלא באו מעולם לכלל טומאה.

קדושה מיוחדת ל'חיל' ולעזרת נשים: מדין תורה אין הגבלה לכניסת טמא מת לתחום הר הבית, שהוא 'מחנה לויה'. לאור האמור רשאי טמא מת להכנס להר הבית, כמו כן הרשות נתונה להכניס להר הבית אפילו את המת עצמו. לא נאסר עליהם להכנס אלא ל'מחנה שכינה'*, כלומר לעזרה[15]. עם זאת, הוסיפו חכמים הרחקה וגזרו, שטמא מת לא יכנס ל'חיל' ולעזרת נשים. וכלשון חז"ל: "החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים, והטמאין שנכנסו לשם פטורין"[16]. נמצא, שכדי להרחיק את האדם מן העבירה, גזרו חכמים שטמא מת אינו רשאי לעבור מהר הבית לחיל פנימה. אך אם עבר ונכנס - פטור ממלקות.

מעולם ההלכה

האם נוהל הטהרה המתואר במשנה יתקיים עם חידוש העבודה בבית שלישי?

שאלה: בעת שתתחדש העבודה בעז"ה במקדש במהרה, האם יזדקקו לנוהל המתואר במשנה, לגדל ילדי כהנים במקומות מיוחדים בירושלים כדי שלא יבואו לכלל טומאה? או שמא אין זו אלא 'מעלה יתירה' וימצאו דרך אחרת בהלכה, המקצרת את זמן ההמתנה לחידוש העבודה בטהרה?

תשובה: מדברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה ב, ז; מתברר, שמדובר בנוהל קבוע, המתבקש כשישראל חוזרים לחדש את העבודה וכולם טמאי מתים, זו לשונו: "וכיצד ימצא איש אשר לא נטמא במת מעולם? - חצרות היו בירושלים, בנויות על גבי הסלע, ותחתיהן חלול מפני 'קבר התהום' [קבר בלתי ידוע]. ומביאין היו נשים עוברות, ויולדות שם [והבנים שנולדו - טהורים מרגע הוולדם] ומגדלות שם את בניהן... ויושבים התינוקות על גבי הדלתות... מפני קבר התהום". כן כתב בפירוש המשנה למסכת פרה (ג, ב) שנוהל זה נעשה בעיקר במקרה שכל ישראל טמאים בטומאת מת. שכן, בתורה נאמר: "ולקח אזוב וטבל [אותו] במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם" (במדבר יט, יח). ומסביר הרמב"ם: "ואם נתאר לנו, שלא נמצא איש טהור [בעולם] אלא הכל טמאים טומאת מת - כמו בזמנינו זה - היאך יתכן, שיטהר הכהן השורף את אפר הפרה... והאדם המזה [עליו] צריך שיהא טהור! ונמצא, שתתבטל מצוה זו! לפיכך אמר, שאפשר לנו למצוא עצה [לגדל תינוקות בשיטה האמורה] כדי שיימצאו בני אדם שאין עליהם טומאת מת כלל [ובאופן זה יוכלו תינוקות שגדלו בשיטה האמורה להכין אפר פרה]". בהמשך דבריו שם, מביא הרמב"ם את האמור בתוספתא (פרה ג, ג) שנוהל זה, של גידול ילדים בטהרה, ננקט על ידי עולי בבל, כשרצו לחדש את הטהרה באפר פרה אדומה, כיון שלא היה ביניהם אדם טהור, וכלשון התוספתא: "מעשים אלו עשו [עולי בבל] כשעלו מן הגולה". עולי גולה נהגו על פי השיטה האמורה, והנשים גידלו את בניהם בחצרות הבנויות בסלע בירושלים במשך שמונה עשרה שנה – כך לפי הגירסא בתוספתא שם. נמצא, שבתחילה הקריבו קרבנות ציבור בטומאה עד שגדלו הילדים, ומצות עשיית אפר פרה אדומה נעשתה כולה בגדולים. חז"ל בתוספתא מתארים את הנוהל של ימי בית שני כדי שינהגו כן בבית שלישי שיבנו ישראל במהרה.

[1] נחלקו אמוראים (יומא ג, ב) אם עצם ההפרשה של הכהן השורף את הפרה שבעה ימים קודם שריפתה מקורו בדין הפרישה של הכה"ג שבעה ימים קודם יוה"כ, ולפיכך מקורו מהתורה. או שדין זה מקורו במעלה שעשו חכמים למעשי הפרה האדומה. להלכה פסקו הראשונים (רמב"ם פרה אדומה ב, ב; סמ"ג מ"ע רלב, ועוד) שהלכה כריב"ל שמקור הפרישה מהתורה, והמעלות שעשו חכמים מתחילים מצורת הפרישה, גדריה ופרטי מעשיה.

[2] משנה פרה פרק ג. רמב"ם פרה פרק ב.

[3] כך סוברים התוס', תוס' ישנים ותוס' רא"ש ליומא ב, א; רמב"ם פרה אדומה ב, א, ועוד.

[4] מנחות ז, ב.

[5] זבחים כ, ב.

[6] רש"י ד"ה שכל לימא ב, א; רמב"ן לנידה מט, א.

[7] רמב"ם ומאירי שם.

[8] חוץ מן היום הרביעי .

[9] רמב"ם שם הלכה ד, ועיין שם הטעם מדוע אין הזאה ביום הרביעי.

[10] משנה פרה ג, ב; זבחים קיג, א.

[11] פסחים לד, ב. רמב"ם איסורי מזבח ו, ו.

[12] פסחים לד, א. רמב"ם איסורי מזבח ו, ח.

[13] זבחים מו, ב. רמב"ם איסורי מזבח ו, ח.

[14] חגיגה יח, ב ורש"י שם ד"ה ולקודש; מקדש דוד ח"ג מה, ג. ויש לציין, שאמנם, לא גזרו טומאת ידיים במקדש, אך זאת באשר לעבודת הכוהנים, אך שונה דין אכילת קדשים של בעלים, שיש טומאה לידיים אף במקדש, כיוון שהבעלים אינם זריזים מספיק לשמור ידיהם בטהרה (רמב"ן חולין לג, א). ואף באכילת קדשים על ידי הכוהנים, כתבו אחרונים שלא אמרו שאין בהם טומאת ידים אלא לענין שאין הידים מטמאות את הקדשים שנגעו בהם, שלא להפסידם, מה שאין כן לעניין חיוב אכילתם בטהרה - בזה עשו חכמים מעלה בקודשים והצריכו להטביל ידיים בארבעים סאה, כאמור לעיל.

[15] שמות יג, יט; פסחים סז, א; רמב"ם ביאת מקדש ג, ד.

[16] תוספתא כלים א, ח.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il