פרה אדומה


פרה אדומה: פרה בצבע אדמדם, ונצטוו ישראל לשרוף את בשרה להכנת אפר לטהרת טמאי מתים.

עשיית פרה אדומה נמנית כמצוה מתרי"ג המצוות, וכדברי הראשונים: "ציוונו לעשות פרה אדומה, כדי שיהיה אפרה מזומן למה שיצטרך אליו לטהרת טומאת מת"[1]. עשיית פרה אדומה היא תנאי לחידוש עבודת המקדש כסדרה, ולקיום חיי הטהרה בישראל. המצוה מוטלת על בית הדין הגדול ועל הכהנים, שכן נאמרו בה פרטים המחייבים פיקוח ציבורי, כגון, קניית הפרה, תהליך עשייתה, הזהירות הנדרשת מפני טומאה אפשרית, ההקפדה על הפרטים בעת השחיטה והשריפה, ועוד. מצוה זו התקיימה בעבר אחת ליובל שנים, וכל דור צריך להכין את עצמו לקיום מצוה זו לפרטיה. בדורנו בו עומדת להתחדש בעז"ה מצות העבודה בחצרות המקדש, נערכו מחקרים ונכתבו מאמרים וספרים, ותמצית מהם יובאו להלן.

חשיבות המצוה לקיום המצוות שבמקדש: כאמור עשיית פרה אדומה היא תנאי לחידוש העבודה במקדש. ניתן אמנם לקיים חלק ממצוות הקרבנות גם בהעדר אפר פרה, זאת, דווקא בקרבנות שיש להם יום קבוע, כגון, תמידים ומוספים, וכן קרבן פסח - כך היא ההלכה, שמצוות אלו מתקיימות אף בטומאה. מאידך, באשר להקרבת שאר הקרבנות שבמקדש, אין דרך להביאם אלא כשהכהנים והקהל טהורים. כך גם הכניסה לתחום העזרה המקודשת אינה יכולה להתקיים אלא בטהרה[2]. כמו כן, יש מצוות המתקיימות מחוץ למקדש, שאינן מתקיימות אלא בטהרה, כגון, מצות הפרשת תרומה, והפרשת חלה, אלו אינם ניתנים לכהן אלא בטהרה. כך גם אכילת מעשר שני בתחומי ירושלים על ידי אדם מישראל אינה מתקיימת אלא בטהרה.

הפרה – הצבע והתמימות: הפרה צריכה להיות "אדומה תמימה", כלומר, צבע אדום אחיד בן בכל שערותיה[3]. מסתבר שה'אדום', שנאמר בה, כולל גוונים שונים של אדום המצויים בצבע עור הפרות במהלך הדורות, כגון, צבע חום אדמדם הנוטה לאדום, וכן - כתום, ורוד, בורדו וכיוצא בהם[4]. הלכה היא, שאם היו בה שתי שערות סמוכות זו לזו בצבע לבן או שחור - פסולה[5]. אפילו אם יתלשו אותן - הרי היא פסולה[6]. עיני הפרה, שיניה ולשונה אינם צריכים להיות אדומים. הקרניים והטלפיים, אם היו שחורות - יש לחותכן ללא פגיעה בבשרה ותהיה כשרה[7].


הזאת מי אפר פרה אדומה

בציור נראית משפחה שבאה להטהר במי אפר פרה. הכהן מזה עליהם מעט מן המים שבכלי אבן, באמצעות שלשה קלחי אזוב. הזאה זו מתקיימת ביום השלישי וביום השביעי לטומאתם. ביום השביעי יטבלו במקוה ונטהרים לעת ערב.

הפוסלים בפרה: כאמור, מוגדרת הפרה בתורה כ'תמימה', ומפשט הפסוק משתמע שהתמימות נאמרה במובן הרחב, ובכלל זה – "אשר לא עלה עליה עול". מכאן למדו חכמים, שאם נעשתה מלאכה בפרה, כגון שרכב עליה אדם או נשען עליה, וכן אם נתן עליה עול - אפילו שלא בשעת חרישה - נפסלה[8]. כן אמרו: "עלה עליה זכר פסולה", כי גם זו מלאכה הפוסלת[9]. אם המלאכה נעשתה מאליה ובניגוד לרצון הבעלים, אין הפרה נפסלת בכך. כמו כן, כל דבר שהוא צורך הבהמה מותר, כגון קשירת חבל לשמירתה, או אם נשען עליה לצורך רחיצה, וכיוצא בכך[10]. עוד נאמר בפרה: "לא יהיה בה מום", הכוונה למומים הפוסלים את הקרבנות[11]. גם שאר הדברים הפוסלים את הקרבן, פוסלים אותה, כגון טריפה, מאחר שהיא קרויה "חטאת" ויש בה דמיון לקרבן[12]. באשר לזמן שריפתה, אמרו חכמים כי אינה כשרה אלא מתחילת השנה השלישית[13]. מגיל זה ומעלה כשרה הפרה ללא הגבלה, אך לכתחילה אין ממתינים מעבר לגיל ארבע, שמא תשחיר ותיפסל[14].

קנייתה: הפרה נקנית מכספי תרומת הלשכה*[15]. מותר לקנותה גם מן הגויים ומחוץ לארץ[16], עם זאת, אין קונים אותה בעודה עגלה כדי לגדלה ברשות ההקדש עד שתהיה בגדר 'פרה', אלא קונים אותה רק בהגיעה לגיל המתאים[17]. עד אז היא גדלה אצל בעליה תחת פיקוח בית הדין[18].

קדושתה: פרה אדומה אינה בגדר 'קרבן', שהרי אין מקריבים אותה על המזבח במקדש. לאור האמור, אינה בגדר 'קדשי מזבח', אלא מוגדרת כ'קדושת בדק הבית', וכאחד החפצים השייכים להקדש. מסיבה זו, אם מתה בטרם נשרפה, מותר לפדות אותה כדי להשתמש בעורה היקר, אבל אין לתת את בשרה למאכל לגויים או לבעלי חיים[19]. למרות האמור, מאחר שהפרה קרויה בתורה "חטאת", יש לה דינים מסוימים של קרבן[20].


מעמד שריפת הפרה בהר המשחה

מעמד הכנת אפר הפרה התקיים בהר המשחה מול מקום המקדש בנוכחות קהל רב. מקום השריפה, וכן הכבש המוביל מהר הבית להר המשחה נבנו על גבי קשתות, 'כיפין על גבי כיפין' – למנוע טומאה. הכהן העומד על עצי המערכה מחזיק בידיו עץ ארז ואזוב ושני תולעת. הפרה האדומה מוכנה לשחיטה כשראשה לדרום ופניה למערב נוכח המקדש.

מקום השריפה: שריפת הפרה צריכה להיות "מחוץ למחנה"[21], וכשהפרה הוכנה בירושלים, נשחטה מחוץ לחומות העיר, כלומר, מחוץ ל'מחנה ישראל'*[22]. עם זאת, הזאת דם הפרה צריכה להיות לכיוון פתח ההיכל - "אל נוכח פני אהל מועד"[23]. לאור האמור, הוכן מקום מיוחד לשריפת פרה אדומה בהר הזיתים – 'הר המשחה' - שממזרח לירושלים והמקדש, כדי שהכהן יראה את הפתח ויזה לכיוונו[24]. משום כך גם הנמיכו את החומה המזרחית של הר הבית, כדי לאפשר לכהן לראות את פתח ההיכל[25]. הכהן השורף את הפרה יצא מהר הבית להר הזיתים דרך שער המזרח. למעמד זה הוכן כבש מיוחד המקשר בין המקדש להר הזיתים. הגשר נעשה באופן שיש בו חללים וקשתות - "כיפין על גבי כיפין", כדי שההולכים על גביו לא ייטמאו בטומאת אהל[26].

הכשרים לעשייתה: פרה אדומה ראשונה נעשתה במדבר סיני על ידי משה רבינו, ואלעזר בן אהרן הכהן - סגן כהן גדול נתמנה לשחוט את הפרה ולשורפה[27]. כשמכינים את הפרה במהלך הדורות, חלוקות הדעות, האם היא נעשית דווקא על ידי כהן גדול או גם על ידי כהן הדיוט[28]. בפועל, כנראה כל הפרות האדומות בימי בית שני נעשו על ידי כהנים גדולים[29]. הפעולות השונות במהלך עשיית אפר פרה אדומה נעשות על ידי כהן, כגון: קבלת דמה, הזאת הדם, שריפת הפרה, והשלכת עץ הארז והאזוב ושני התולעת אל אש המערכה. באשר לשחיטתה הדעות חלוקות, האם היא זקוקה לכהן דווקא[30]. הוצאת הפרה למקום השריפה אינה זקוקה לכהן, לרוב הדעות[31]. באשר לבגדי הכהן המכין את הפרה, גם אם הוא כהן גדול, לובש ארבעה בגדים בלבד[32], כמו כן, עליו לקדש ידיו ורגליו לפני העשייה[33].

תהליך עשייתה: הפרה והכהן יוצאים מהר הבית להר הזיתים בלווית חכמים מזקני הסנהדרין. בהגיעם להר, היו מטמאים את הכהן ומורים לו לטבול במקווה שהיתה שם, זאת, כדי שיהיה בגדר 'טבול יום' בזמן עשיית הפרה. במקום הכינו מערכת עצים גדולה, על גבי מערכה זו כופתים את הפרה, כאשר ראשה לדרום ופניה למערב, לכיוון ההיכל. ניתן להרבות עצים ככל שירצו, כדי להגדיל את כמות האפר. הכהן עומד במזרח ופניו למערב, שוחט את הפרה ביד ימינו ומקבל חלק מהדם ביד שמאלו. לאחר מכן טובל את אצבעו הימנית בדם שבכף ידו השמאלית, ומזה את הדם לכיוון פתח ההיכל, וכך טובל ומזה שבע פעמים. לאחר שסיים להזות, מקנח הכהן את ידיו בגוף הפרה, כדי ששאריות הדם יישרפו אף הם. הכהן יורד מן המערכה, מצית את האש, וממתין עד שהאש תאחז היטב ברוב הפרה, והיא נשרפת בשלמותה עם העור, ללא הפשט וניתוח. לאחר מכן נוטל הכהן עץ ארז, אזוב וצמר הצבוע בתולעת שני, כורך אותם יחד, ומשליך אל תוך שריפת הפרה. הפעולות שנימנו לעיל יש לעשותן ביום ולא בלילה[34]. בכך תם תפקידו של הכהן השורף את הפרה בתהליך עשיית הפרה[35].


כתישת אפר הפרה לצורך הטהרה

בציור נראים כהנים כותשים את אפר הפרה לאחר שריפתה. משהוכן האפר לתפקידו חולק לשלשה חלקים לצורך טהרת ישראל והכהנים: חלק נשמר בהר המשחה, חלק נשמר על פתח העזרה, וחלק נשמר בידי עשרים וארבע משמרות הכהונה.

הכנת האפר: לאחר גמר השריפה חובטים במקלות את שרידי שריפת הפרה והעצים כדי להפוך אותם לאפר דק, וממיינים בעזרת כברה את החלקים שלא נשרפו[36]. את האפר שנאסף מחלקים לשלושה חלקים: האחד נשמר בחיל*, סמוך למקדש; השני נשאר בהר המשחה, למשמרת בבור אטום תחת מקום השריפה[37]; והשלישי מתחלק לעשרים וארבע משמרות הכהונה. האפר הניתן למשמרות הכהונה מתחלק למקום מגוריהם של הכהנים בערי ישראל, והם שומרים עליו לטהרת טמאי מתים מכל ישראל[38]. לשיטה זו היו ישראל יכולים להטהר לפני העליה לרגל בערי הארץ השונות ולהגיע לירושלים בטהרה. מאידך, יש מפרשים שהאפר חולק לעשרים וארבע מקומות השמירה של הכהנים והלויים במקדש, ואדם הבא להטהר היה פונה לאחד ממקומות אלו במקדש, והיו הכהנים מטהרים אותו[39]. לשיטה זו, היו ישראל מקדימים לעלות לירושלים כדי שהכהנים יזו עליהם מאפר הפרה בשלישי ובשביעי.

טהרת הטמאים – כיצד? לטהרת טמא מת, יש לשאוב מי מעיין, שהם המוגדרים כ"מים חיים" ולתת אותם בכלי. לאחר מכן נותנים על המים שבכלי מעט מאפר הפרה, פעולה זו נקראת – 'קידוש', ובכך מוכנים מי אפר הפרה להזאה. באשר לטהרת הטמא, עליו להגיע למקום הטהרה ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי. שם ייטהר בידי אדם טהור, הלוקח אזוב בידו, טובל אותו בכלי ובו מי אפר הפרה, ומזה עליו מעט מן המים. ההזאה על הטמא נעשית פעמיים - ביום השלישי וביום השביעי. לאחר ההזאה ביום השביעי טובל הטמא במקווה ונטהר בערב[40].

טהרה יתירה לעוסקים בשריפתה: העוסקים בפרה אדומה, וכגון, המכין את האפר, והמכין את הזאת המים, צריכים להיטהר במיוחד לשם כך, גם אם לפני כן היו טהורים לגמרי. כמו כן, אם נגעו באדם או כלי שלא נטהר במיוחד לשם העיסוק בפרה אדומה - נטמאו. חז"ל מספרים על כהן בשם יוחנן בן גודגדה, שהקפיד מאוד בטהרתו כל ימיו בהקפדה המספיקה לאכילת קרבנות, ואף על פי כן נחשב כטמא לעניין פרה אדומה[41]. מתברר, עם זאת, שמצינו הקלה בתורה בעניין זה, שגם 'טבול יום' כשר לשריפת הפרה. הצדוקים חלקו על מסורת התורה שבעל פה בהלכה זו, דווקא משום כך, הקפידו חכמים לעשות את הפרה על ידי כהן שנטמא ונטהר בו ביום, והוא בגדר 'טבול יום', זאת, כדי לפרסם את ההלכה שהדבר מותר[42]. מאידך, החמירו חכמים חומרות רבות בטהרת הפרה האדומה. האחת: שבעה ימים לפני שריפת הפרה היה הכהן השורף אותה שוהה בלשכה מיוחדת במקדש – 'לשכת בית האבן'*, שנקראה בשם זה משום שהשתמשו בה בכלי אבן בלבד, כי אינם מקבלים טומאה. השניה: באותם שבעה ימים היזו על הכהן מאפר הפרה האדומה בכל יום, מחשש שלפני כניסתו למקדש נטמא ממת כלשהו הקבור בעומק הקרקע – ב'קבר התהום'[43]. השלישית: חומרה נוספת היתה, ההקפדה לעשות את ההזאה על הכהן על ידי ילדים שגדלו מלידתם בחצר בירושלים. חצר זו, שהיתה חצובה בסלע, היתה מובטחת מפני טומאה. ילדים אלו הובלו למעיין השילוח על גבי שוורים שעליהם דלתות רחבות, להבטיח שלא ייטמאו בדרך. בשילוח מילאו הילדים מים מן המעיין, ושבו ועלו באותה שיטה להר הבית, שם יכלו לרדת מהשוורים מפני שהמקום טהור בוודאי, כאמור[44].

העוסקים בפרה - וטומאתם: נאמר בתורה, ששריפת הפרה האדומה ואיסוף אפרה מטמא את העוסקים בכך טומאה קלה. טומאה זו ניתן להיטהר ממנה בטבילה בו ביום – 'טומאת ערב'. גם בגדיהם נטמאים, ולדוגמא: כל כלי שנגעו בו בשעת עיסוקם בפרה ובאפרה - נטמאים עמם[45]. על כך דרשו חכמינו את הפסוק: "מי יתן טהור מטמא? - לא אחד?!"[46] שהקדוש ברוך הוא מחדש דבר, שבכוחו לטהר מחד גיסא ולטמא מאידך גיסא[47].

עשיית פרה אדומה במהלך הדורות: כאמור, פרה אדומה ראשונה נעשתה על ידי אלעזר בן אהרן הכהן, כמתואר בתורה. חז"ל מוסיפים, שהדבר נעשה מיד לאחר הקמת אהל מועד, ביום שני של ניסן, בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. עשיית הפרה בתאריך זה, איפשרה לכל ישראל להטהר לקראת עשיית קרבן פסח שבועיים לאחר מכן במדבר. בתנ"ך אין מוצאים תיאור אודות פרה אדומה נוספת שנעשתה, ומדברי חז"ל עולה, שבכל מהלך ימי בית ראשון לא נעשתה פרה כזו. העולה מן האמור, שאפר הפרה שנעשה במדבר הספיק לתקופה ארוכה, כלומר למשך כאלף שנה. במשנה מתואר, כי בימי בית שני נעשו שמונה פרות אדומות[48]: הראשונה - בראשית ימי בית שני על ידי עזרא הסופר, ואחריו על ידי שמעון הצדיק - משיירי כנסת הגדולה, שעשה שתי פרות. לאחר מכן - יוחנן כהן גדול, נכד מתתיהו החשמונאי - אף הוא עשה שתי פרות. אחריו עשו: אליהועיני בן הקוף, חנמאל המצרי, וכן ישמעאל בן פאבי, אשר חי כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית[49]. כן נזכרת במקורות שונים מעורבות של רבן יוחנן בן זכאי בעשיית פרה אדומה[50].

אפר פרה בזמן הזה: בעניין הכנת אפר פרה בעתיד כתבו הראשונים: "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבינו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית - יעשה המלך המשיח מהרה יגלה"[51]. יש מי שרצה ללמוד מדבריו, שרק מלך המשיח רשאי להכין אפר פרה אדומה, אולם הלכה כללית היא שאין שום מצוה נתלית במשיח, וחובה על ישראל לקיים את המצוה בכל דור[52].

קריאת פרשת פרה: חז"ל קבעו לקרוא את פרשת פרה אדומה וההיטהרות מטומאת מת בשבת שאחרי פורים, כהכנה לקראת העליה לרגל וקרבן פסח. יש אומרים שקריאה זו היא מצווה מן התורה[53], או שעל כל פנים כשעושים את הפרה האדומה מצוה לקרוא בתורה את פרשת עשייתה[54].


פרה אדומה - בכפר חסידים

בציור נראית פרה אדומה בכפר חסידים על רקע הרי הכרמל. לידת פרה זו עוררה גל התעניינות לחידוש מצות אפר פרה בארץ ישראל. רבים מחכמי ירושלים וערים אחרות באו למקום כדי לראות וללמוד את דיני אפר פרה אדומה הלכה למעשה.

מן המדרש

מצות פרה אדומה – 'חוקה חקקתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזרתי'

חז"ל עמדו על ייחודה של מצוות פרה אדומה, והעלו שאלות, כגון: מדוע דווקא – 'אדומה'? במה כוחה גדול כדי לטהר את הטומאה? מדוע בד בבד לטהרה - מטמאת הפרה את העוסקים בה ואת בגדיהם? על כך דרשו חז"ל[55] את דברי שלמה המלך: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"[56]. כוונת שלמה לומר, שעם כל חכמתו לא זכה לרדת לסוף טעמה של מצוות פרה אדומה[57], וכדברי חכמים: "חוקה חקקתי - גזירה גזרתי! אי אתה רשאי לעבור על גזרתי![58]" בהקשר לכך מובא במדרש[59]: "שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: מעשיכם נראין כמין כשפים; אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה. ואחד מכם מיטמא למת - מזין עליו שתים או שלש טיפין ואתם אומרים לו: טהרת! אמר לו: ומה אתם עושין לאדם שנכנסה בו רוח רעה? אמר לו: מביאין עיקרין [שורשים] ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך! ...אף אנו מזין עליו מי נדה, והיא בורחת! לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: רבינו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם! לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב 'זאת חוקת התורה'". עם זאת, נתנו חז"ל טעם למצוה, באומרם, כי הבאת פרה נקבה מהווה כפרה על חטא העגל - "תבוא האם ותקנח צואת בנה"[60].


מקום שריפת הפרה בהר הזיתים

המקום המשוער בו מתקיימת שריפת הפרה בהר הזיתים. המקום המשוער (חצר כנסיה שנבנתה במקום) נחקר על ידי הרב נתן אדלר, ומתואר לפרטיו במאמר ב'תחומין' כב.

מעולם המחשבה

אפר פרה מטהר טמאים ומטמא טהורים – טעמה של הלכה

דברי חכמינו ז"ל, שמצוות ה' הם חוק וגזירה, מובאת בדברי הראשונים, עם זאת, מצווה האדם לחפש את ההיגיון והטעם שבמצוה. כך כותב הרמב"ם (מעילה ח, ח): "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה - אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה' - פן יפרוץ בו!... החוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים: 'חוקים חקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן'... כגון איסור בשר חזיר... ופרה אדומה". בעקבות דבריו ניסו הפרשנים למצוא טעם במצוה זו כפי כוחם, וכתבו, שיש סיבה לניגודים במצוה זו: מחד גיסא הפרה תמימה ממום, ולא עליה עליה עול. מאידך, הפרה מיוחדת בצבעה שהיא 'אדומה', כלומר, צבע המציין חטא ועוון. הרי זה משל לנפש האדם; הנשמה שניתנה באדם מאת ה' - טהורה היא, וירדה לעולם הזה כדי לעבוד את ה' בטהרה, בקדושה ובצדקות. יתר על כן, נועדה הנשמה לרומם את האדם החומרי, לזכך את מידותיו ואת יצרו הרע. מאידך גיסא האדם במידותיו המגונות ובענייני החומר שהוא משוקע בהם – ואף בנפילתו לדבר עבירה - עלול ל"טמא", כביכול, משהו מנשמתו, כעין קליפה דקה העוטפת אותה מבחוץ. זה עניינה של ההלכה האומרת, שהכהנים העוסקים בפרה נטמאים טומאה קלה, הם ובגדיהם, שהם לבוש חיצוני להם. כי הכהן המכין את אפר הפרה לטהרה, משול לרוקח ורופא המכין את הרפואה כדי לרפא את החולה ממחלתו. פעמים שעצם העיסוק בפרה, במחלה, ובטיהור הנשמה, עלול להשאיר משהו שנדבק בידיו של ה'רופא' המטפל. זו הסיבה שהכהנים נטמאים טומאה קלה, הם ובגדיהם, בכך מודיעה התורה לכל, שיש להשמר ולהתרחק מדבר עבירה – ואפילו הרופא - לבל ידבק משהו מזה בנשמה הטהורה. כעין זה מצינו בישראל הבאים לטהר את עיר הנידחת, שם נאמר: (דברים יג, יח): "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". מכאן הצורך של הכהנים להטהר מטומאה קלה זו, ובסיום השריפה - לטהר את בגדיהם, שאינם אלא לבוש חיצוני להם. כי במהות, נשמת ישראל ונשמת הכהנים נשארת בטהרתה כבעת נתינתה באדם[61].

מעולם המחקר

גידול פרה אדומה בארץ ישראל

מקובל לחשוב שפרה אדומה היא דבר נדיר, זאת, על פי התיאור בתלמוד אודות דמא בן נתינה, שביקשו חכמי ישראל לקנות ממנו פרה אדומה (קידושין לא, א). אולם כעיקרון, מקום גידולה של הפרה האדומה בארץ ישראל, אלא שעם החורבן נעלמה פרה זו יחד עם בעלי חיים אחרים הגדלים בארץ. הקושי העיקרי במציאת פרה אדומה הוא הדרישה שתהיה 'תמימה'. למעשה, יש ברחבי העולם מקומות שמגדלים בהם עדרי פרות אדומות, ויש אף מומחים לגידול פרות מן הזן הזה. אפשרות גידול פרה אדומה בארץ ישראל נחקר זה שנים על ידי 'מכון המקדש'. בשנת תשנ"ז נולדה פרה אדומה בכפר הנוער שבכפר חסידים, מהזרעת פרה ישראלית בזרעו של פר אמריקני. הדבר עורר התרגשות ובאו רבים לצפות בפרה ולהתעניין בתהליך גידולה, אולם לאחר חדשים אחדים הופיעו בה שערות לבנות ונפסלה. כן נולדה פרה כזו בעמק האלה. במקביל נבדקה על ידי המכון אפשרות להביא ארצה פרות אדומות בדרכים שונות. זן הפרות האדומות מיוחד באופי הנוח של הפרה, בתנובת החלב המרובה, ובמשקלה העודף על זנים אחרים. במסגרת הקשרים שנוצרו, הגיעה ארצה משלחת של בוקרים מארצות הברית, ונבדקה אפשרות לגידול עדרי פרות אדומות בבקעת הירדן. בכך, היו פרות אלה חוזרות למקום גידולן הטבעי כבעבר, וארץ ישראל היתה הופכת למדינה המייצאת בשר לחוץ לארץ. הדיונים נפסקו בגלל קשיים בהסדרת העניין עם משרדי ממשלה. מכון המקדש פנה אל הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, לצאת למושבה בת שלמה שליד זיכרון יעקב לחוות הגידול של דני גרינברג, כדי לברר אפשרות לגדל פרות אדומות בארץ ישראל. בעקבות ההתעסקות בעניין זה, הוגשו שאילתות בכנסת בשאלה: כיצד נערכת מדינת ישראל לחידוש מצוות הכנת מי אפר פרה אדומה.


ביקור הראשון לציון הרב אליהו זצ"ל בחוות גידול הבקר

בתמונה נראה הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, בעת ביקורו בחווה לגידול בקר במושבה בת-שלמה. משמאלו הרב יהודה מוצפי והרב מנחם בורשטיין, ומימינו החוואי מר דני גרינברג והרב ישראל אריאל.

מעולם ההלכה

הזאת דם פרה – 'נוכח פני אוהל מועד': האחרונים דנו בשאלה, האם לעשיית אפר פרה אדומה צריך שיהיה הבית בנוי, ונאמרו בזה דעות שונות. שכן, נאמר בתורה: "והזה אל נוכח פני אהל מועד" (במדבר יט,ד) ולפי זה, לכאורה, אם אין הבית בנוי לא ניתן לחדש את מצות אפר פרה אדומה? לעומת זאת נאמר בתלמוד: "מקריבין אף על פי שאין בית" (זבחים סב,א) הווה אומר, שלהקרבת קרבנות אין צורך בבית ובכתלים. הלכה זו בנויה על העיקרון המובא בירושלמי (סנהדרין א, ג; וכן שם מעשר שני ג, ה) ש"רואין את המחיצות כאילו הן בנויות ועולות", כלומר, רואים כאילו כותלי המקדש בנויים כיום הזה (עיין שם בפירוש הרידב"ז). זה גם תוכן ההלכה המקובלת, ש"קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא", היינו, קדושת הבית והכתלים נצחית, גם כשהבית חרב. כך היא דעת הרמב"ם הכותב בעניין קידוש חומות ירושלים בימי עזרא – ש"זכר הוא שעשה" (בית הבחירה ו, טז) ורצונו לומר, כי החומה כבר התקדשה בימי דוד ושלמה והקדושה נצחית. לעניין עשיית אפר פרה אדומה נראה מדברי הרמב"ם, שהדבר אפשרי מבחינת ההלכה על פי אותו עיקרון. שכן, הביא את ההלכה ש'מקריבין אע"פ שאין בית', והוסיף, שמקריבים על המזבח את כל הקרבנות כולם, אף על פי שאין הבית בנוי (בית הבחירה ב,ד; וראה שם ו,טו). ברור מדבריו, שניתן להקריב אפילו קרבן שלמים, אף על פי שהשלמים קרבים דווקא מול 'פתח אוהל מועד', כלומר, כשדלתות ההיכל פתוחות - והדבר נאמר לעיכוב (מעשה הקרבנות ה,ה). לימדנו הרמב"ם בכך, שגם כשאין הבית קיים, רואים את הבית כאילו הוא בנוי ופתחו פתוח, לפיכך ניתן להקריב שלמים בלי הבית ובלי פתח. ממילא הוא הדין לפרה אדומה. במיוחד לאור העובדה שהפרה אינה צריכה 'פתח', שנאמר בה: "נוכח פני אהל מועד" (וראה את לשון הרמב"ם זבחים ה, ג; ופה"מ כלים א, ח). כך גם נראה מדברי התוספות (יבמות פב, ב) שקדושת אויר מחיצות קיימת כל שעה, אף אם אין מחיצות בפועל. וכן היא דעת הר"ש (שביעית ו,א). עיין גם בספר 'טהרת הקודש' מאת הרב שמואל דוד לוין עמ' 64-68 שם דן בעשיית פרה אדומה בזמננו, ומסקנתו שהדבר אפשרי גם כשהבית חרב.

מעולם ההלכה

האם צריך לגדל ילדים לחידוש מצות פרה אדומה?

כאמור לעיל, לחידוש אפר פרה אדומה יש צורך בכהן שלא נטמא מימיו בטומאת מת, לכן הקפידו לגדל ילדים בטהרה להכנת האפר. עם זאת, אין זה אלא הידור מצוה, ומעיקר הדין ניתן לסמוך על החזקה ש"ארץ ישראל טהורה"[62], וכל כהן המוחזק שלא נטמא כשר להכנת האפר. כך גם החומרא להלך על גבי "כיפין על גבי כיפין" איננה מעכבת[63]. ממילא, הכנת ילדים שגדלו בטהרה היא מצוה לכתחילה אך אינה מעכבת[64]. נמצא, שלכתחילה ראוי בזמננו להדר במצוה, ולגדל ילדים כהנים בטהרה, כדי שיגדלו ויוכלו לשרוף פרה אדומה. את ההכנה הזאת יש לעשות עוד לפני שנמצאה פרה אדומה תמימה, כדי להכין את כל הנצרך לשעת חידוש העבודה במקדש. עם זאת, כבר לימדנו רבי יוחנן בן זכאי כי 'מהרה יבנה המקדש', לפיכך, יש להיערך למציאות שיבנו ישראל את הבית במהרה, אזי יעמידו כהנים מוחזקים בטהרה, והם שיכינו אפר פרה כמצות התורה לבל תתעכב העבודה זמן מיותר (עיין גם ערכים 'טומאת אהל', 'חצרות בירושלים'). הרמב"ם אמנם כתב שאת הפרה הבאה יעשה מלך המשיח (פרה אדומה, ג, ד) אך נראה שאין זו קביעה הלכתית מחייבת אלא הערכה מציאותית, שהתנאים לקיום הפרה יתאפשרו בימות המשיח, ולא בא בדבריו לשלול את עשיית הפרה כאשר יבשילו התנאים לפני כן. כיוצא בזה כתב בהלכות מלכים יא, א; שמשיח יקבץ נדחי ישראל, ולא בא לשלול יוזמה אחרת של קיבוץ גלויות.


חצר בירושלים לגידול ילדים בטהרה

בציור נראית חצר חצובה בסלע ובה ילדים כהנים. חצר זו נחצבה בירושלים בה גדלו ילדים בטהרה, שכן, אין בה חשש לקבר המת. הילדים שגדלו בחצר זו הם שעסקו בהכנת אפר פרה אדומה. כך נהגו בראשית ימי בית שני, וכך בעת שהכינו פרה אדומה במהלך ימי הבית, שכך ראוי לכתחילה ולהידור מצוה.

[1] ספר המצוות לרמב"ם עשה קיג.

[2] משנה תמורה ב, א. ופסחים ז, ד - ו; רמב"ם ביאת המקדש, ד, ט - יב.

[3] ספרי חוקת פיסקא קכג: "אדומה תמימה - תמימה לאדמימות". רמב"ם פרה אדומה א, ב.

[4] בתנ"ך ובדברי חז"ל מוזכרים ארבעה גוונים: אדום, שחור, ירוק ולבן. ה'חום' מוזכר רק בפרשת ויצא (בראשית ל, לב) והדעות חלוקות על טיבו המדויק, עיין רש"י ורמב"ן ורש"ר הירש. 'תכלת' שבתורה איננה שם של גוון אלא שם של חומר. כמו כן 'צהוב' הוזכר פעמים בודדות (ויקרא יג, ל ועזרא ח, כז) ולפירושו עיין אבן עזרא ואור החיים בויקרא שם. שאר הגוונים נכללו בשפת חז"ל בתוך ארבעת הגוונים הנזכרים. כך, למשל, פוסק הביאור הלכה (סימן לג ס"ג ד"ה הרצועות) שצבע כחול כשר לתפילין מפני שאף הוא 'שחור', ועיין גם תוספות בסוכה לא, ב; ד"ה הירוק, על הטווח הרחב של 'ירוק'. לגבי האדום נאמר בעניין נזיד העדשים שהכין יעקב (בראשית כה, ל): "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", כשכידוע צבע העדשים כתום. כן מצאנו "סוסים אדומים" (זכריה א, ח ושם ו, ב), ומסתבר שהכוונה לצבע חום הנוטה לאדום. כמו כן מצאנו שדם "כמימי אדמה" מבקעה מסוימת בגליל נחשב אדום (נידה יט, א; ורש"י ד"ה דמיה, ורמב"ם איסורי ביאה ה, ח). מכאן שה'אדום' כולל גוונים נוספים שבימינו נושאים שמות אחרים.

[5] רמב"ם שם א, ב; על פי דעת תנא קמא במשנה פרה ב, ה, ושם דעות נוספות המחמירות או מקילות יותר.

[6] כך משמע ברמב"ם שם א, ד - ה. ובילקוט שמעוני חוקת רמז תשנט: "ר' עקיבא אומר: אפילו יש בה הרבה - כשרה, ובלבד שיעבירם; אבל אם היו שנים לתוך גומא אחת - פסולה מפני שהיא כמין קרחת".

[7] משנה פרה ב, ב. בכורות מד, א. רמב"ם פרה אדומה א, ה; ובכסף משנה.

[8] במדבר יט, ב. משנה פרה ב, ג. סוטה מו, א. רמב"ם שם א, ז.

[9] משנה פרה ב, ד. רמב"ם, שם א, ז, ועיין ראב"ד שם. ועיין בפירוש המשנה לרמב"ם שם, שהשוו חכמים בין עגלה ערופה שנאמר בה: "אשר לא עובד בה" - לפרה אדומה, ולמדו משם הלכות לעניין פרה.

[10] משנה פרה ב, ג. רמב"ם, שם.

[11] במדבר יט, ב. משנה פרה ב, ג. רמב"ם שם א, ז.

[12] חולין יא, א. רמב"ם שם א, ז.

[13] רמב"ם פרה אדומה א, א, על פי דעת חכמים במשנה פרה א, א. לדעת רבי אליעזר שם פרה כשרה כבר בשנתה השניה.

[14] רמב"ם, שם, על פי דברי רבי מאיר במשנה בפרה שם, ולדעתו רבי מאיר מפרש את דבריהם ואינו חולק.

[15] משנה שקלים ד, ב. יומא ג, ב: "ויקחו אליך - משל ציבור". רמב"ם פרה אדומה א, א.

[16] משנה פרה ב, א. לדעת רבי אליעזר שם אינה נקנית מגוי, מחשש שנפסלה על ידו, אבל הלכה כחכמים, רמב"ם שם א, ז.

[17] רמב"ם, שם. לדעתו, על פי הספרי זוטא במדבר יט, ב, הדבר נלמד מ"ויקחו אליך פרה", בהיותה פרה, ואילו הראב"ד סובר שזה נובע מדין כללי שאין מקדישים קרבן בטרם הגיע זמנו להקרבה.

[18] לשון הספרי זוטא שם: "והיו משמרין אותה עד שהיתה בת שלוש שנים וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה".

[19] שבועות יא, ב, ובניגוד לדין בקרבנות, שאין פודים אותם כשמתו. רמב"ם שם א, ח.

[20] חולין יא, א, ועיין עבודה זרה כג, ב ותוספות שם ד"ה אלא מעתה ופירוש הר"ש לפרה ב, ג.

[21] במדבר יט, ג.

[22] זבחים קיג, א.

[23] במדבר יט, ד.

[24] משנה פרה ג, ו. על פי מדידות וסימנים שונים מעריכים כי המקום המדויק הוא בחצר כנסיית דומינוס פלוויט כיום (הרב יונתן אדלר, 'תחומין' כב עמ' 537-542).

[25] משנה מידות ב, ד.

[26] משנה מידות א, ג ופרה ג, ו.

[27] במדבר יט, ג.

[28] משנה פרה ד, א. תוספתא פרה ד, ו. יומא מב, ב, ועיין 'שערי היכל' שם, מערכה צה. הרמב"ם (שם א, יא) הכשיר כהן הדיוט, ואילו הרמב"ן (במדבר שם) פוסל אותו.

[29] עיין משנה פרה ג, ה; ו'שערי היכל' על מסכת יומא, עמ' ריא.

[30] יומא מב, ב, ועיין שערי היכל שם עמ' רי.

[31] עיין תוספות ביומא מג, א; ד"ה לרב, ושערי היכל שם עמ' ריא.

[32] משנה פרה ד, א. רמב"ם שם א, יב, וראה משנה למלך שם, דיון האם הכוונה לבגדי כהן הדיוט רגילים, שבהם האבנט רקום בתכלת ארגמן ותולעת שני, או לבגדי לבן כבגדי יום הכיפורים.

[33] משנה פרה ד, א, לדעת תנא קמא; ורבי אליעזר מכשיר בלא קידוש. בבלי, זבחים כ, ב, ושם מחלוקת על מקום הקידוש והאם בכלי שרת דווקא, ועיין שערי היכל לזבחים, מערכה מא.

[34] משנה פרה ד, ד. רמב"ם שם ד, יז.

[35] במדבר יט, ג - ו. משנה פרה ג, ז - יא. רמב"ם שם פרק ג.

[36] משנה פרה ג, יא. רמב"ם שם ג, ג - ד.

[37] ספרי זוטא במדבר יט, ט.

[38] רש"י במדבר יט, ט; תוספות יו"ט ותפארת ישראל פרה ג, יא.

[39] הרמב"ם בפירושו שם ובהלכות פרה אדומה ג, ד, על פי גרסתו בתוספתא, ולפיה פירש שהחלוקה למשמרות היא למקומות מיוחדים לכל משמר במקדש, אך לא בכל ערי הכהנים.

[40] במדבר יט, יז - יט.

[41] משנה חגיגה ב, ו - ז. פרה י, א - ב. רמב"ם שם, יג, א - ב.

[42] משנה פרה ג, ז. תוספתא שם, ג, ז - ח.

[43] בהר הבית עצמו אין חשש כזה, מאחר שהיו חללים בקרקעיתו, היינו, 'כיפין על גבי כיפין' שמונעים את הטומאה.

[44] משנה פרה ג, ב - ג. רמב"ם שם ב, ז. בתוספתא פרה ג, ה מחלוקת האם מעשים אלו היו קבועים בכל עשיית פרה אדומה או רק לראשונה כשעלו מבבל, משום שלא היה להם אפר אחר שיטהר את עושי הפרה.

[45] במדבר יט, ז - י. רמב"ם שם ה, א.

[46] איוב יד, ד.

[47] במדבר רבה, פרשה יט, א.

[48] משנה פרה ג, ה.

[49] ראה אודותיו 'שערי היכל' על פסחים, עמ' קצו - קצז.

[50] ספרי חוקת פיסקא קכג ותוספתא פרה ג, ח ושם ד, ז. כנראה מדובר בניסיון שלא עלה יפה, ולאחריו עשו את הפרה חנמאל המצרי או ישמעאל בן פאבי, עיין בחסדי דוד שם וב'ערכי תנאים ואמוראים' ערך יהושע בן גמלא.

[51] רמב"ם פרה אדומה ג, ד.

[52] איגרת השמד; וראה ערך 'מקדש ומשיח'. ומה שכתב הרמב"ם שפרה אדומה יעשה משיח, אין לכך מקור בדברי חז"ל, וגם לא במשנה פרה ג, ה. הרמב"ם לא כתב כן כהלכה פסוקה, אלא מתוך אמונה, כי היום יבוא משיח וממילא הוא שיכין אפר פרה אדומה.

[53] תוספות הרא"ש ברכות יג, א; ושולחן ערוך אורח חיים סימן תרפה סעיף ז, ועיין מגן אברהם ריש סימן תרפה.

[54] משך חכמה במדבר יט, כ.

[55] במדבר רבה, פרשה יט, ג.

[56] קהלת ז, כג.

[57] וראה רבנו בחיי במדבר יט, ב, ש"והיא רחוקה" בגימטריה "פרה אדומה".

[58] במדבר רבה חקת פרשה יט.

[59] במדבר רבה פרשה יט, ח; תוך שינויי לשון.

[60] במדבר רבה, שם. מועד קטן כח, א: "פרה אדומה מכפרת".

[61] על פי עקידת יצחק, חוקת, שער צ"ז ומפרשים אחרים. ראה גם מה שכתב רש"ר הירש במדבר יט, כב.

[62] מקוואות ח, א.

[63] רש"י זבחים קיג, א; ד"ה מעלה עשו בפרה; ועיין שערי היכל למסכת זבחים, מערכה רצד.

[64] משנה למלך, טומאת מת יא, א.


האתר הרשמי של “המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש” (ע”ר) - ספק מורשה של משרד הביטחון

  • Facebook Clean
רחוב משגב לדך 40, הרובע היהודי, העיר העתיקה, ירושלים
טלפון: 02-6264545, פקס: 153-2-6274529
דוא"ל: office@temple.org.il